מכתבה של אמא חסידת גור בפרשת אשדוד - היא לא מוחלת לכל מי שהזכירו שמות לא בעולם הזה ולא בעולם הבא ומקללת אותם ואת משפחותיהם - מכתב מצמרר כואב ומזעזע

            שלום

            קצת קשה לכתוב לדמויות חסרות פנים ושמות או למי שאיני מכירה כלל, ועוד יותר קשה לכתוב מתוך חוסר אונים מול הרוע בהתגלמותו, אבל אני מרגישה שאין לי ברירה.

            אני האמא של אחת הנפשות המעורבות בפרשה שכונתה "סיפור מע"מ חמור באשדוד". ואני מבקשת לומר לכם קודם כל, כי מאותו רגע שפורסם ה"סיפור" הזה עם הפניות לשמות מלאים, ובראשי תיבות וברמזים מפורשים ובלינקים למקומות אחרים, אין לנו ואין לאף אחד מכל המשפחות כולן, על הורינו וכל ילדינו, לא חיים ולא עתיד.

            אני לא מעוניינת להיכנס בפרטים של הסיפור, אפילו לא על מנת לספר את הסיפור האמיתי שסוף סוף הולך ומתברר כמשהו אחר לגמרי ממה שפורסם במגמתיות אפילו שאנחנו לפי הסיפור השקרי שפורסם "כאילו" הנפגעים, דבר שגם הוא לא נכון לכאבי וצערי, כי אין לי כח לתת תירוץ לעוד התפרצות של רשעות ורוע על חשבון כל המשפחות שלנו.

            אנחנו יהודים שמשתדלים להיות טובים, שמגדלים את ילדינו עם הרבה תפילות ורצון והשקעה, וחיים בקהילה נפלאה ותומכת בכל דרך אפשרית. אבל כמו לכולם גם לנו אין ביטוח, ואנחנו מתמודדים לאחרונה עם בעיות חינוכיות קשות ולא פשוטות של ילדנו/ילדתנו, וקיוינו ועשינו כל דבר אפשרי שנעבור את זה בשלום ונצליח לשקם ולהתחיל מחדש.

            אבל זה כבר לא יקרה. בזכותכם.

            אני יודעת (אתם יכולים לתאר לעצמכם שאספנו בהיסטריה כל פירור מידע וכל מילה שהתפרסמה עלינו, ומה שלא הצלחנו היו כבר "נשמות טובות" שדאגו שנדע) שבתחילה פרסמו סיפור מחריד כולל הרבה מאוד פרטים מזהים, שחזרו והועלו פעם אחרי פעם על ידי כמה אבל אני יודעת שעד הרגע הזה הנושא הזה פתוח עם המון חיצים, רמזים והפניות שלא צריך להתאמץ הרבה, וכמובן המיילים והודעות טקסט לכל העולם, עד שסוף סוף "הצליחו" וכולם כולם "יודעים" הכל, כל מה שהם רוצים שיידעו.

            אני לא יודעת מי האיש שהעלה את זה וגם לא מי הם האחרים העיקריים שממשיכים עם זה, אבל מה שהצלחתי ללמוד מההודעות שלהם שרובם שונאים את חסידות גור שנאת מוות. לא משנה מה הנושא ולא משנה באיזה ענין, תמיד זה יהיה משהו רע על חסידי גור והרבי מגור. וכנראה שבשם המלחמה הקדושה הזו גם אנחנו וילדינו וכל משפחתינו הפכנו עבורם למטרה כשרה לשחיטה.

            אני לא יודעת אם אני כותבת למישהו או מישהי שמגדלים או גידלו פעם ילדים, אבל גם אם לא, כנראה שאתם מבינים בדיוק מה קרה מאותו רגע.

            איבדנו את הסיכוי האחרון לשקם את ילדנו/ילדתנו! גם הם שומעים תוך חמש דקות שהשמות (ואפילו התמונות) שלהם מפורסמים בכל העולם כפושעים או חלאות אדם, ומצידם הסיפור נגמר ! מכל הבחינות ! האחים והאחיות שלא עשו רע לאיש, מבוזים ומושפלים בכל דרך אפשרית, מה זה עושה לחינוך שלהם ומה זה עושה לעתידם מוטב שלא לדבר. מה אסביר להם ? שיש אנשים בעלי לב שחור שאין להם שום בעיה להרוס את החיים שלהם העיקר שיוכלו להשמיץ את הקהילה שלהם ? איזה מין חיה מסוגלת לזה, ריבונו של עולם ?

            ואני כבר לא מדברת עלינו ההורים, ועל הורינו המבוגרים.

            מה שמחריד הוא, שבמדינת ישראל מעולם לא פורסמו שמות של מעורבים בסיפורים מסוג זה גם כשבאמת היו מעשים נוראים, אם היו ביניהם קטינים או קטינות. על המעשים הגרועים במדינה בתחום הזה לא שמעתם שמות גם אחרי עשר שנים בגלל שהיו שם גם קטינים, אולי זה רק החוק ואולי זו גם טיפת אנושיות שעדיין קיימת בכלי תקשורת. וכאן, אצלינו, מי שמתיימרים להיות "דתיים" "חרדים" "יראי שמים" "רגישים ואיכפתיים" "מתקני עולם", אין להם שום בעיה לשפוך דם ברשות הרבים, לגרום נזקים של חיים שלמים שאי אפשר לתקן. כן, אני כותבת ובוכה, אי אפשר לתקן.

            אני רוצה לומר, ואני מקווה שהשם יסלח לי על כך.

            אני נשבעת שבועה חמורה, שאני לא סולחת ולא מוחלת לאנשים האלו ולא לכל מי שנתן ונותן להם במה ופרסום, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. אני מתפללת בכל יום ובכל תפילה לפני השם מעומק הלב המרוסק שלי ושל משפחתי, שארורים יהיו האנשים האלו וארורים יהיו חייהם, שלא יהיה להם יום טוב אחד בחייהם מהיום והלאה בשום תחום שהוא.

            אם יש להם נשים, בעלים, ילדים ומשפחה, אני מתפללת ומבקשת מהשם שכל רגע שהם איתו או איתה החיים שלהם ייהרסו בדיוק כפי שהאנשים האלו הרסו והורסים את חיינו. ריבונו של עולם אני מבקשת ממך, שכשהם יעמדו לפניך בראש השנה ויבקשו משהו, כשבני זוגם ילדיהם והוריהם יתפללו למשהו, תראה רק את הדם שלנו ושל הילדים שלנו על הידים שלהם ועל הראש שלהם. תספור להם את הדמעות שלנו, את הייאוש, את הכאב העצום, כל רגע בנפרד, ותשלם להם על הכל, ולכל מי שעזר או היה שותף לרוע הזדוני הזה.

            תאמינו לי, שאני מתאפקת כבר כמה ימים, כדי לא לכתוב לכם מתוך התפרצות אמוציונלית. היום כבר עברתי את השלב הזה, נשארתי עם כאב גדול ושחור, עם חיים שאינם חיים, עם התפוררות של כל מה שבניתי עם בעלי, ועם הרבה הרבה בכי. רק בגלל אנשים מתועבים מהסוג הזה.

            אני מבקשת מכם לפחות, שתעבירו לכל החוגגים על דמינו את המכתב הזה, אני לא מצפה מהם לכלום, אבל אני רוצה שיידעו כל מה שכתבתי, והלוואי ויכולתי שגם המשפחות שלהם יקראו את זה.