'יהדות התורה' הכריזה - הכה בחרדים ותזכה בתמיכתנו

עם כל הכבוד לכל אחד מן העומדים בראש מערכת ההחלטות בענייני קואליציה, צר לקבוע כי אנו מתעסקים עם מי שהם חסרי נסיון פוליטי, ואינם קולטים איזה נזק הם עושים לעתידה של היהדות חחרדית. אין זה עוד ויכוח של ימין או שמאל, השאלה שאנו מתמקדים בה היום היא מי האוייב הכי גדול של החרדים בימים אלה, השמאל, הימין, או דוקא החרדים ולא סתם חרדים אלא אלה שמסתובבים בין מקבלי ההחלטות הפוליטיות

קל מאוד לשחק את המשחק הפוליטי בין המפלגות ימין או שמאל, אבל קשה מאוד לראות מרחוק את התוצאה, לא רק הקרובה אלא הרחוקה שהיא הרבה יותר חשובה. ראשית, אין כל ערבות שיצליחו להגיע להסכמים בענין חוק הגיוס, וגם אם כן אין כל ערבות שזה יהיה לאורך ימים, מפני שחוקים אפשר לבטל ברגע, המצב הפוליטי בישראל יוצר חוקים ומבטל אותם. מה שהכי חשוב, האם עלינו לעודד את החילונים מכל הצדדים להכות בנו ומה שיותר יותר טוב מפני שבסופו של דבר ניפול לידיהם ונשרת אותם, או שעלינו ללמד לקח דווקא את מי שרדפו אותנו בכל השנים, וגם עתה לא מציעים לנו הצעות שאפשר יהיה לחיות עם זה

ממה שאנו לומדים כבר עתה, כי השמאל חוגג ואומר לעצמו עשינו עבודה מצויינת. הכינו בחרדים מכות קשות מנענו מהם 'חוק גיוס' ועתה הם בידינו הם רודפים אחרינו הם מוכנים לתמוך בנו תמורת מה שבכל יום נוכל לקחת בחזרה. כל מה שאנו  צריכים זה רק שיתמכו בנו להקמת ממשלה, ומכאן הם בידינו מפני שלהפיל ממשלה זה לא קל, וניערך לבחירות הבאות עם מצב שנוכל לומר כי לא נתנו לחרדים שום דבר רציני

נכון שכרגע פוליטית זה משחק לידינו הנה השמאלנים מוכנים לכאורה להתקפל בענין חוק הגיוס, אבל אין בכך אמת, מפני שבסופו של דבר לא מציעים הצעה שכל מי שרוצה ללמוד יוכל ללמוד, הם ממשיכים לעמוד על יעדים שפירושו שרק אחוז מסויים יוכל ללמוד

החשש הגדול הוא שהשמאל לא יציע חוק שיביך את כל חלקי השמאל, הם התחייבו ואף נשבעו כי יעדיפו בחירות על פני חוק הגיוס, הם צריכים משהו בשביל להוכיח שקיימו, ולכן ירצו התחייבות מהחרדים כי מינימום חמישים אחוז מן החרדים ילכו לצבא דבר ש'יהדות התורה' פסלה אצל הליכוד ולא תוכל להסכים עם זה אצל השמאל. אלו חייבים לתת יותר מן הליכוד, אחרת מדוע באו בטענות לליכוד

ההצהרות של חלק מ'יהדות התורה'' שבלי חוק שיהיה בלי יעדים ובלי סנקציות לא מקובל עליהם, לא יעבור אצל השמאל, ולכן הם יציעו השתתפות בקואליציה תמורת תקציבי ענק כפי שהיה בעבר ויש מי שיתפתו לכך וכאן הבעייה. אבל לענייננו, האם את המסר הזה אנו מבקשים להעביר למפלגות החילוניות של 'הכו בחרדי וזה רק ישתלם לכם'

על החרדים בשעה כזו להכריז אנו לא תומכים במפלגה כלשהי ולא נסייע לקואליציה כלשהי כל עוד אין 'חוק גיוס' כפי שאנו רוצים, מעתה ואילך אנו באופוזיציה ונתמוך מבחוץ בכל מי שיתמוך בעניינים שלנו, ואז הבעיה היא שלהם ולא שלנו. עליהם לדעת כי אין יותר מתנות על זה שרדפו אותנו, וכל מי שהכה בנו ישלם את המחיר, כשהוא צריך אותנו לא נלך עמו גם אם יבטיח לנו את כל העולם

מי שבאמת רוצה אותנו עליו לשלם מחיר מלא שפירושו כי כל חרדי שחש שהצבא יחלן אותו פטור מגיוס כמו שפוטרים את מי שהם נגד מלחמות וכיבוש הם מקבלים פטור מידי. חילון זה רצח נפשי, ומי שאינו מכיר בזה אין לנו דבר עמו. עלינו לשחק את המשחק נכון, שלא מקבלים מתנות על רדיפות של שנים, משלמים על מעשים כאלה כפול שמנה

חיים שאולזון

'חוק הגיוס' הוא נכס חילוני - לעולם לא יחוקקו חוק שיפתור את הבעיה עד שמשיח יבא

אולי דוקא בשל כך עושים חשבון כי מדובר בענין זמני, אז נחיה עם ה'זמני', אבל אלו שוכחים שכל מה שנקבע אי אפשר להחזיר, אפשר רק להקשות יותר. ולכן הדבר היחיד שלכאורה אפשרי, חוק שיפתור כליל את החרדים מגיוס וזה לא יקרה לעולם. מה שהם אולי יכולים לחוקק לאפשר לכמות מסויימת של בחורים ללמוד, קשה להאמין שהם יאפשרו לכולם. בכל מצב גם אם הם יוותרו על החמישים אחוז, מדובר יהיה במצב שלא יהיה עוד חוק שכולם בלי יוצא מן הכלל יכולים ללמוד. הם צריכים להראות לציבור שלהם שגם הם קיבלו משהו ויאמרו שבמצב הנוכחי אין כלום, בחוק החדש יהיו יותר חרדים משרתים

מה שאסור לשכוח, כי הפוליטיקה בנויה מתחלופה, בכל קדנציה מתמודדים אחרים, ו'חוק הגיוס' הוא חומר חם וטוב לכל מי שמתמודד נגד האחר, הצעירים במיוחד, אוהבים לעשות מזה תעמולה הם קונים את החיילים שכאילו הם משרתים, והחרדים לא, אין כל דרך לשנות את המצב הזה שיכירו בלימוד התורה כערך עליון במציאות הכללי. אפשר אולי לחוקק חוק אבל זה לא אומר כלום לחילוני שימשיך לשנוא את החרדי מפני שטבעו של יהודי הוא לשנוא את האחר. אנו החרדים ב"ה אין לנו בעיה יש לנו הרבה חרדים את מי לשנוא ולדבר נגד קהילות ורבנים ולא לאהוב אותם. החילונים עבורם החרדי הוא האוייב הגדול וזה ימשיך כך עד שמשיח יבא

ולכן, אל לנו להאמין לרגע אחד שיש פתרון לחוק הגיוס, הנושא הזה יהיה חם וכל חוק שיחוקקו, הפוליטיקאים הבאים אחריהם שלא יצטרכו את החרדים ישנו ויבנו לעצמם משהו פוליטי שיהיה מה למכור לציבור ולבקש את אהדתו על ידי הכאת החרדים. במיוחד כאשר החרדים מוכיחים עתה שככל שאתה מכה יותר את החרדי הוא נכנע אליך. במשך השנים האחרונות כל החילונים כמעט מקצה לקצה היכו בחרדים, ועתה במקום שהחרדים יאמרו להם אין לנו עסק עם מי שהיכה בנו שנים, אנו מתרפסים אליהם ומוכנים לתת להם כל מה שיבקשו, העיקר שיתנו 'חוק גיוס' שיהיה כזה שלפחות חלק מהחרדים ייאלצו לשרת בצבא מחלן

טעות היא להסכים לכל קואליציה תמורת 'חוק גיוס', עלינו להכריז כי נחיה בצורה כפי שאנו חיים היום ונילחם עד טיפת הדם האחרונה. המעצרים לא מפחידים אותנו, הסנקציות מאיימות רק על החרדים המודרנים והשמאלנים. מי שהם חרדים באמת הסתדרו בעבר בלי טובות מהמדינה וימשיכו לחיות טוב בלי הכסף שלהם. הם צריכים ללמוד ולדעת שכאשר מכים אותנו, ברגע שתצטרך אותנו לא נהיה לצידך

עתה זה הזמן לחנך אותם שישלמו על המעצרים על הסנקציות ועל כל הרדיפות לא נותנים פרסים לרודפינו, זו תהיה הטעות הכי קשה ללכת עם מי שרדף אותנו. אם אנו החרדים מבקשים לעצור את הרדיפות זה יקרה רק כאשר יבינו כי הם הזיקו לעצמם. אם לא יחושו שהם עשו לעצמם נזק הם ימשיכו לרדוף אותנו והרבה יותר, וכל מי שיתן יד לדבר כזה פושע

חיים שאולזון 

אין סיכוי שבג"ץ יאשר הסכם עם החרדים בענין הגיוס

 

כל מי שמנסה לרמות את עצמו כי כל מה שצריך, שליברמן ואיזנקוט יסכימו ל'חוק גיוס' כרצון החרדים ובג"ץ יאמר אמן, חי בעולם לא מציאותי. נכון ששופטי בג"ץ הם אוייבי החרדים ואם יכלו היו עושים הכל להזיק להם. אבל, הם חוששים שיאבדו את האחוז הקטן של אימון שעדיין נותר להם וגם את זה יפסידו, ולכן כאשר הנושא יבא לבג"ץ הם יערימו קשיים ולא יאפשרו לחוק כמו שהחרדים רוצים לעבור ואנו שוב בהתחלה

ההגיון אומר, שקודם צריך בג"ץ להכריז ולהודיע כי הם מאשרים חוק כרצון החרדים שמשמעו שכל בחור חרדי שרוצה ללמוד כולל מי שרוצה ללמוד כל חייו הגיוס שלו ידחה. כל עוד שבג"ץ לא מאשר זאת, עוסקים אנו בדברים בטלים

חיים שאולזון 

היא תהיה מנכלי''ת משרד הדתות בממשלת איזנקוט

כך מדווחים: אנא קיסלנסקי מנכלי"ת התנועה הרפורמית שהחליפה את גלעד קריב בתנועה קיבלה הודעה על מינויה הצפויה למנכלי"ת משרד הדתות בממשלת השינוי. השר  המיועד למשרד הדתות שהובטח לו על ידי אייזנקוט יהיה כאמור ח"כ גלעד קריב . בכוונת השר קריב עם מינוי לבטל את המועצות הדתיות ולפעול להקמת מחלקות דת בכל עירייה שתחפוץ להקים מחלקה כזו. כמו כן מתכנן גלעד קריב למנות רב או רבה מהתנועה בכל עיר שיתפנה.

אם זה לא מספיק להבין כי אנו בבעיה, וכי הקמת ממשלת שמאל פירושו מלחמה בתורת ישראל, הם ישנו את הכל, ויהפכו את הרבנות לרפורמית, יבחרו רבניות שיכהנו כרבניות ראשיות במקום רבנים, כל מי שעושה הסכם בענין 'חוק הגיוס' ושוכח מן המציאות השמאלנית שמטרתו הכחדת תורת ישראל פושע לאמת. ובמילים רגועות יותר, אינו קולט מה שהוא עושה

השמאל שם לעצמו מטרה להשיג בקדנציה הזו את מה שהחרדים השיגו מאז קום המדינה, ולכן אין מנוס אלא להילחם ובכל הכח במציאות הזו. ממשלה שמאלנית פירושו הרס הדת בישראל, ואם יש מי שחושב שברגע שרק יוכלו לא ישנו את חוק הגיוס ויחייבו שוב את בני הישיבות לשרת בצבא מחלן, עיוור לא מכיר את המציאות הפוליטית של ישראל

חיים שאולזון

השמאלן שהרס את ש"ס ממשיך בדרכו המטופשת

אדם חכם לומד משגיאותיו, מי שחוזר על השגיאות הוא טיפש. מי שלמד מה שקרה לש"ס בבחירות האחרונות, הפחד שש"ס תלך עם השמאל הבריחה של לפחות מאה אלף איש מש"ס, הם לא מוכנים היו שהקול שלהם ישרת את השמאל. מי שגרם לפחד הזה היה הרב יצחק יוסף שבמשך תקופה ארוכה זעק כי אסור להאמין לימין, השמאל הם הצדיקים הם המקיימים הם יתנו לחרדים הכל, עלינו לעזוב את הימין ולעבור לשמאל, הוא דאג שהכל יידעו מה הוא אומר, מטרתו הייתה להכות באריה דרעי שיהיה לו לא נעים עם בנימין נתניהו, ולא קלט כי הוא חותך לעצמו את הראש. ברגע שאין לו מנדטים של ש"ס בכנסת, אין לו ערך כלשהו הוא שווה כלום

ואכן כאשר אריה דרעי העמיד אותו על מקומו הם כאילו התפייסו, יצחק יוסף בין לילה שינה כיוון ב-180 מעלות והפך לימני דיבר כל דבר אסור על השמאל אמר כי הם רוצים להרוס את הדת ואסור ללכת עימם, אבל היה זה מאוחר מדי, לאחר שכבר לא האמינו לו. אדם שיכול לשנות דעות בכל חמש דקות הוא אדם לא אמין במיוחד כאשר טען כי השמאל מבקש להרוס את הדת, שאלו אנשי ש"ס וכאשר קראת לעבור לשמאל האם אז הם לא היו מהרסי הדת?

היו בש"ס מי שהאמינו כי הרב יצחק יוסף קולט איזה חורבן הוא מביא על ש"ס ולא ישוב לדבר כפי שדיבר. ובואו וראו, הוא שוב חוזר על הניגון של ללכת עם השמאל, הם טובים יותר. הוא לא קולט כי אנו במצב שאי אפשר להקים ממשלה יציבה, כל ממשלה שתקום תיפול מהר וניאלץ ללכת לבחירות בקרוב מאוד, ובמקום שיזהר ולא יהרוס יותר, ההיפך, יוכיח כי הוא איש ימין וככה יחזיר אלפים לש"ס, הוא ממשיך בטעותו ומרחיק מצביעים מש"ס

ולמה הוא עושה זאת עתה, לאחר שדרעי החליט שתומכים בנתניהו בהסכמת רוב חברי 'מועצת החכמים' הוא רוצה להוכיח כי לו יש דעות עצמאיות משלו וכולם יכנעו לו, אחרת אחת דתם. ואם לא יילכו בתלם שלו, הוא ינהל מדיניות משלו שיהרוס עוד יותר את  ש"ס

בעיית ש"ס המהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו. אף אחד מבחוץ לא נלחם בש"ס. הלוחם הכי גדול בש"ס זה הרב יצחק יוסף. אביו הרב עובדיה בנה את ש"ס,  ובנו הרב יצחק הורס את ש"ס

חיים שאולזון

דרעי חושד שדודו עמאר גרם לחורבנה של ש"ס על מנת לרשת אותו

הוא הסתגר בביתו והחליט כי הוא פורש מש"ס, הוא בנה לעצמו תפקיד חדש 'נשיא ש"ס', והחליט כי מעתה הוא רק ישחק תפקיד של כבוד ומאחורי הקלעים ישפיע, אבל יפנה מקומו לאחר. כמה ימים הוא חשב כי זה הדבר הנכון לעשות לאחר מפלה שכזו נפילה עד לכדי בזיון של 6 מנדטים בלבד לש"ס. בכל השנים שהצליח בקלפי הוא תבע לעצמו עוד ועוד כח, אבל עתה כאשר המפלה היתה שלו אישית מאחר והוא לא ניווט את ש"ס בשנים האחרונות במיוחד מאז שנעצרו כל כך הרבה ספרדים, הוא היה משוכנע שזה הדבר הנכון לעשות לפרוש

אבל בינתיים נודע לו משהו מאוד מעניין. שבבית הרב יצחק יוסף כבר עובדים על מי שיחליף אותו, והרב יצחק החליט כי דודו עמאר האיש שלו הוא זה שיתפוס את מקומו של דרעי בש"ס וככה יהפוך הבעל הבית היחיד בש"ס מעל כולם. ואז נדלקה נורה אדומה לדרעי כי מי שהכשיל אותו והפיל אותו בפח ועשה הכל שיכשל היה לא אחר מאשר אותו דודו עמאר וסביר שעשה זאת יחד עם הרב יצחק יוסף ששיחק על פי איך שמשתלם לו פוליטית פנימית. הפך לקיצוני עד שמאלניות הכי קיצונית על מנת לשבור את דרעי, וכאשר דודו עמאר פייס בין השניים דרעי לא קלט שכל מטרת הפיוס הוא על מנת שיום אחרי הבחירות הוא יעוף ודודו עמאר ישתלט על ש"ס

וכאן באה ההחלטה הקיצונית הוא עשה סיבוב של 180 מעלות, והחליט כי הוא תופס את ההנהגה בגדול ועוד יותר מבעבר ויבא חשבון עם יצחק יוסף על מה שבישל לו. הוא הפעיל את הרב מאיה ואחרים בש"ס שכתבו מכתב שקובעים כי אסור לו לפרוש מש"ס, דרעי הודיע כי הרבנים מחייבים אותו להמשיך, ויצחק יוסף נשאר עם המזימות ולא עם מעשים. מעתה דרעי בגיבוי 'מועצת החכמים' מנהל את ש"ס ואינו מפחד מאיומי הרב יצחק יוסף שבין כה וכה קלקל מנדטים לש"ס על ידי פעילות שמאלנית שהבריחה 100 אלף לפחות מש"ס

חיים שאולזון

שמאלנים מתקוממים

אם יש מי שחושב שהצעת ליברמן להקמת ממשלה עם החרדים בלי הערבים תעבור בשקט אצל השמאל חי בטעות. כבר עתה ישנם מי שעושים הכל לטרפד זאת, בטענה לכאורה נכונה, כי הם ייצאו הלוזרים הגדולים. הבטיחו כי לא יילכו עם החרדים, והנה הם רודפים אחרי החרדים ומוכנים לתת להם הכל

נכון שכלי התקשורת השמאלנים מסייעים להם, לא מאהבת החרדים אלא משנאת נתניהו, אבל צריך לקחת בחשבון שרגע אחרי שיהיה הסכם עם החרדים הם ישובו להשמיץ את מי שרק יוכלו מפני שאז אין להם מה למכור יותר, והחרדים יהיו הקרבן שלהם, מתוך חשבון שאין להם יותר מה להפסיד. החרדים בשביל 'חוק הגיוס' ישארו בכל ממשלה ואפשר להכות בהם. הצעד הנוכחי אם יקרה שמצטרפים לממשלת שמאל, היא ההוכחה, שככל שמכים יותר בחרדים ככה הם נכנעים יותר

בטרם עושים צעד כזה או אחר, צריך לעשות חושבים לקחת בחשבון את ההשלכות ואת המחיר שנשלם מאוחר יותר. לא כל מה שנוצץ כרגע נוצץ גם בעתיד. אנו עלולים להתחרט על צעדים שאולי נשמעים ונראים כרגע טובים, אבל אסור לשכוח כי זה עלול לעלות לנו ביוקר מאוחר יותר

חיים שאולזון

את כל אלו העיפו למה מדוע?

אחת בעיות של הימין והחרדים זה התקשורת הישראלית שברובה הגדול שמאלני בסיוע של חרדים ופרשנים המעודדים אותם מגיעים אליהם ומשיבים על שאלות קנטרניות כאלו שכל מה שתעשה שם ינצלו זאת לרעת החרדים. הם מעיפים את העיתונאים הכי טובים רק מפני שהם מעלים נושאים שהם לא אוהבים. עתה הם פוגעים בעיתונאית תחקירנית שמגלה טפח ממה שקרה שמחת תורה ובעניינים אחרים, והם עושים הכל לפגוע בה עד כדי שלא מאפשרים לה לשדר

אנחנו החרדים סובלים מאותו מצב, הם מנצלים כל שטות לפגוע בחרדים. כאשר קורה אותו דבר אצל חילונים הם לא יזכירו כי מדובר בחילוני, אבל כאשר עוסקים בחרדי זו הכותרת

חייבים אנו לעשות הכל לעודד ערוצים ימניים ואוהדי חרדים ולהיאבק בערוצים המבקשים להכחידנו. וחבל שעיתונאים ופרשנים חרדים משרתים אותם ומגיעים לשם, עדיף היה שיידעו כי הציבור החרדי רואה בהם אוייב שכל עניינו להזיק לנו

חיים שאולזון

הערות והארות - חיים שאולזון

הרמטכ''ל שקרן רמאי ונוכל - פתאום הוא כבר לא צריך חילים

שימו לב, כאשר מדובר בחרדים הרמטכ"ל יודע לצאת בהצהרות שחסרים לו חיילים והוא תובע לגייס עוד ועוד חיילים חרדים, אבל כאשר עוסקים בקואליציה שמאלנית, פתאום הוא שכח מכך שהוא צריך חיילים הוא יברך על כל חוק שיחוקקו והעיקר שתקום ממשלה שמאלנית. אם היה מי שחשב שהיה ויש רמטכ"ל ישר, לומד מיום ליום שאין דבר כזה הם פוליטיקאים ולא אנשי צבא אמיתיים. אם חסרים לו חיילים מה זה משנה מי מרכיב את הממשלה. קיווינו לשמוע את הרמטכ"ל יוצא בהצהרה נגד הסכמים שיפטרו את החרדים מגיוס ויזהיר כי איזה הסכם שתעשו תחייבו את החרדים לשרת בצבא, אבל בינתיים הוא לא ממהר לעשות זאת כנראה מתוך רצון לשרת את השמאל

היכן ההתחייבות של יעקב אשר שלא יישב עם בנט בקואליציה

זוכרים לפני שבועיים, היה זה בראיון שנתן יעקב אשר לערוץ שמאלני שם הכריז כי עם נפתלי בנט הוא לא עולם לא יישב בקואליציה אחת. וכאשר נשאל מדוע אמר מפני שנפתלי בנט בנה את כל התעמולה שלו על הסתה נגד החרדים. והנה אנו שומעים כי מאחורי הקלעים מנהלים מו"מ על קואליציה עם איזנקוט בנט וליברמן אויבי החרדים. האם יעקב אשר זכרונו כל כך קצר? מדוע אינו קם עתה וחוזר על מה שהבטיח כי עם בנט לא יושבים בקואליציה כלשהי

המסר מ'דגל התורה' חוטא נשכר

אחד הדברים הכי קשים בהוראות שיוצאות מאי שם ב'דגל התורה', כי כל מי שלחם קשה יותר בחרדים הולכים עמו. מוכנים לעשות שלום עם ליברמן עם בנט ועם כל מי שבנה את שנאתו על שנאת החרדים וניהל תעמולה ארסית נגדנו. מוכנים לשבת עם מי שהכין מריצות לחרדים. ומה אלו לומדים? שככל שדיברו והכו בחרדים ככה החרדים מתרפסים יותר אליהם. ומה לומדים החרדים מן הצעד הזה, כי חוטא נשכר, שככל שתכה יותר בחרדים רק תקבל יותר

לקחת בחשבון כי אנו ערב בחירות ולא לעשות טעויות שיעלו לנו בקולות

עושה רושם כי מי שמנהלים את הפוליטיקה החרדית כנראה לא רואים את הקרוב ביותר וכי קיים סיכוי גדול שהולכים שוב לבחירות וכי חייבים להיזהר בכל צעד שעושים מפני שזה יכול לעלות לנו בהרבה קולות. 'היהדות החרדית' הוא מגוון של הרבה קהילות הנהגות ודרכים שונות, ואם אנו רוצים להבטיח הצלחה בבחירות, עלנו ללכת בין הטיפות ולא לקבוע דרך שמתאימה לקבוצה מסויימת בלבד ולא לכולם. אנו עלולים לשלם מחיר יקר אם לא ניזהר עתה עם הצעדים שאנו עושים גם אם בסופו של דבר הם לא ייצאו לפועל. המציאות שהסכמנו, כבר בעייתי

מר מרגי - אתה לא חרדי!!!

חבר הכנסת של ש"ס מר מרגי התראיין בימים אלה ודיבר דברים מחרידים ממש, אם הוא לא היה מציג את עצמו כחרדי לא הייתי כותב שורות אלו כי אלו מתאימים למזרחניקעס וחילונים. חרדי לא מדבר ככה. ולכן אשוב על מה שכבר כתבתי בעבר על דבריו, כי אינו חרדי ומעולם לא היה כזה, ויתכן שהוא בכלל לא ידוע מה זה להיות חרדי. הוא חושב שאם אתה חבר בש"ס אתה חרדי ולא יודע כי חרדי פירושו 'התבדלות' להתבדל מן החילוני והמזרחיסט, כל מי שיפיל אותך ביהדותך. לומר כי חרדים חייבים ללכת לצבא מחלן יכול לומר רק מסיונר מזרחיסט וחילוני. מי שיש בו טיפ טיפת חרדיות היה נזהר מאוד בדבריו

על אריה דרעי להחליט אם ש"ס היא מפלגה חרדית או מסורתית - יחד זה לא הולך יותר

הייתי מראש מציע לחלק את ש"ס לשתי מפלגות, האחת מסורתית ולא חרדית, והשניה חרדית כזו שדרכיה והחלטותיה יהיו ברוח חרדית על כל מושגיו. בעבר ש"ס הצליחה לאחד בין השניים. היה להם את הרב עובדיה יוסף שידע איך להתחבב על הכל. מאז שהלך לעולמו ש"ס לא מצאה את המנהיג האמיתי שיוכל לשמור על שתי הקצוות ובבחירות אלו חשו בכך. איבדתם הרבה מסורתיים וחרדים במיוחד קיצונים. ש"ס חייבת לחלק את המפלגה, למסורתיים שידברו מסורתית ולא חרדית. מר מרגי מתאים שם. ומפלגה חרדית שהרבנים יכוונו אותה בדרך חרדית מקורית. על דרעי לעשות עתה ברור באיזה דרך תלך ש"ס

מה קרה פתאום שנפתלי בנט לא תובע ראשות ממשלה ואף לא חלופי?

קורה משהו מאוד מעניין שחייב תשומת לב. לפני הבחירות נפתלי בנט הודיע כי אין סיכום על מי שיהיה ראש ממשלה, הוא אף בנה תכנית שלימה איך הוא מבטיח שהוא יהיה ראש ממשלה לפחות בחלק הראשון או השני, ולחילופים יהיה ראש ממשלה חילופי. אבל משום מה נפתלי בנט שותק ו'מכבד' את איזנקוט בכל התפקידים האלו. ומדוע? מפני שהוא יודע כי כל מי שינהל מו"מ קואליציוני כפי שאיזנקוט מתכנן, יסיים בלי ראשות ממשלה, ואת זה הוא נותן לאיזנקוט בכבוד גדול

האם המדיניות של טראמפ מנעה את חיסול איראן והביאה למפלה פוליטית וביטחונית?

 

האם המדיניות של טראמפ מנעה את חיסול איראן והביאה למפלה פוליטית וביטחונית?

הדיון הציבורי סביב המצב הביטחוני והמדיני של מדינת ישראל מציג תמונה מורכבת ומדאיגה, המעוררת בקרב גורמים שונים תחושה קשה של אובדן ריבונות. לפי ניתוח המציאות הנוכחית, ישראל מובלת ומנוהלת דה-פקטו על ידי תכתיבים של מדינות זרות, תוך תלות גוברת ואסטרטגית בגורמים אזוריים. התחושה בקרב מבקרי המדיניות הנוכחית היא שההחלטות הגורליות ביותר לגבי עתיד המדינה אינן מתקבלות עוד בירושלים, אלא בבירות זרות המכתיבות את קצב הלחימה ואת גבולות הגזרה.

במוקד ביקורת זו עומדת אצבע מאשימה ברורה כלפי נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ. יש קשר ישיר בין תוצאות המערכה לבין המדיניות שהוביל. על פי הטיעון המרכזי. טראמפ אשם בכך שעצר את המלחמה ומנע הכרעה מוחלטת מול טהרןץ אילו היה פועל באופן נחרץ ומחסל את איראן ואת האיומים הראשיים שלה כבר לפני שמונה חודשים, המזרח התיכון כולו היה משתנה, והוא עצמו היה מנצח ניצחון מוחץ בבחירות.  דשדוש המערכה ועצירתה בטרם עת הם שהובילו לטלטלות הפוליטיות חסרות התקדים, כולל המפלה בקלפיות בארצות הברית והחלשת מעמדו של בנימין נתניהו בישראל

פסק הזמן והסרת הלחץ הצבאי אפשרו לאיראן להזרים סכומי עתק, בהיקף של מיליארדים, כדי לממן, לחמש ולשקם את שלוחותיה באזור. הכספים הללו, הזורמים ללא מפריע, משמשים לבניית כוח צבאי מאיים שמטרתו לערער את היציבות הפוליטית והביטחונית של המערב כולו, ובמיוחד להביא לנפילתם של ראשי הממשל בירושלים ובוושינגטון. התוצאה הישירה של הזרמת המשאבים הזו היא התעצמות מחודשת של ארגוני הטרור המקיפים את גבולות ישראל.

המצב הביטחוני הנוכחי מוגדר על ידי מומחים ואנשי ביטחון רבים כקריטי וכמהווה סכנה קיומית. החשש המרכזי הוא שעצירת הלחימה והשלמה עם המציאות הנוכחית אינן מביאות שקט, אלא מכינות את הקרקע לאסון הבא. ישראל, על פי אזהרות אלו, ניצבת כעת בפני איום ממשי של "שביעי באוקטובר" חדש – אלא שהפעם הוא עלול להיות רחב, מתואם ומסוכן בהרבה מקודמו. מול ציר איראני מחוזק, חמוש ובעל תעוזה רבה יותר, ישראל נדרשת לחשב מסלול מחדש בדחיפות, להחזיר לעצמה את היוזמה ההתקפית, ולהשתחרר מהכבלים הדיפלומטיים שמונעים ממנה להגן על אזרחיה בכוחות עצמה ובמלוא העוצמה.

לא לרוץ עם המריצה

 מאת הרב אליעזר שמחה ווייס

לא לרוץ עם המריצה

שותפות פוליטית, אחריות הלכתית וזהותה היהודית של ארץ ישראל

בחיים הציבוריים יש מקום למשא ומתן, להסכמות ואף לפשרות. אין אפשרות לנהל מערכת ציבורית ללא הידברות בין נציגי ציבור בעלי דעות שונות. לעיתים נדרשים ויתורים הדדיים כדי להקים ממשלה, להשיג תקציבים, למלא תפקידים ציבוריים ולפעול למען צורכי הציבור. אין לזלזל בחשיבותם של הישגים כאלה, ובוודאי שנציגי ציבור חייבים לדאוג לציבור שבחר בהם.

אולם יש הבדל יסודי בין פשרה בענייני מדיניות לבין ויתור על עקרונות שהתורה מחייבת אותנו לשמור עליהם. לא כל דבר עומד למשא ומתן, ולא כל הישג פוליטי, חשוב ככל שיהיה, מצדיק את המחיר הנדרש להשגתו.

הדברים מקבלים משנה חשיבות כאשר מדובר בשותפות פוליטית עם גורמים המבקשים לשנות את הגדרתה הלאומית של מדינת ישראל, ולהפוך אותה ממדינת הלאום של העם היהודי לישות שאינה מכירה עוד בזכותו הלאומית של עם ישראל להגדרה עצמית בארץ ישראל.

חשוב להבהיר כבר בתחילת הדברים: אין מדובר בשלילת זכויותיהם של אזרחים שאינם יהודים. הענקת זכויות אזרחיות שוות לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת ולאום, אינה עומדת כשלעצמה בסתירה לזהותה היהודית של המדינה. מדינה יהודית אינה מחייבת שלילת זכויות ממי שאינם יהודים. אדרבה, יש לדאוג לזכויותיהם האזרחיות של כל התושבים והאזרחים.

אבל יש הבדל עצום בין דרישה לשוויון אזרחי לבין דרישה לביטול ייחודו הלאומי של עם ישראל בארצו. אין לערבב בין השניים. השאלה אינה אם אזרחים שאינם יהודים זכאים לשוויון בפני החוק, אלא אם עם ישראל רשאי לשמור על זהותו הלאומית ועל זכותו ההיסטורית והלאומית בארץ ישראל.

אין זו רק מחלוקת פוליטית. כאשר השאלה נוגעת לחיובים ולאיסורים שנקבעו בתורה, מדובר בשאלה הלכתית המחייבת בירור על פי מקורות התורה, דברי חז״ל והפוסקים. ההלכה אינה עוד שיקול שאפשר להעמיד מול תועלת פוליטית ולבחור ביניהם. היא המסגרת המחייבת שבתוכה חייבים לפעול.

אחד המקורות החשובים לדיון בשותפות עם גורמים שמעשיהם ומטרותיהם מנוגדים לרוח התורה נמצא בספר דברי הימים.

יהושפט מלך יהודה היה מלך צדיק. הכתוב מעיד עליו: ״וַיְהִי ה׳ עִם יְהוֹשָׁפָט כִּי הָלַךְ בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו הָרִאשֹׁנִים״ (דברי הימים ב׳ י״ז, ג׳), ובהמשך נאמר: ״וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה׳״ (שם, פסוק ו׳).

אולם יהושפט כרת ברית עם אחאב מלך ישראל, שהיה ידוע ברשעתו ובעבודת הבעל, ואף הצטרף אליו במלחמה נגד ארם.

לאחר שובו של יהושפט לירושלים יצא לקראתו יהוא בן חנני החוזה והוכיחו בדברים חריפים:

״הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי ה׳ תֶּאֱהָב? וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶצֶף מִלִּפְנֵי ה׳״ (דברי הימים ב׳ י״ט, ב׳).

יש לשים לב ללשון הנביא. הוא אינו מאשים את יהושפט עצמו בעבודת הבעל, ואף אינו אומר שיהושפט אימץ את דרכיו של אחאב. הוא מוכיח אותו על עצם הסיוע וההתחברות.

הכתוב מוסיף מיד: ״אֲבָל דְּבָרִים טוֹבִים נִמְצְאוּ עִמָּךְ״. הנביא אינו מתעלם ממעשיו הטובים של יהושפט. הוא מכיר בזכויותיו, אך זכויותיו אינן מבטלות את חומרת ההתקשרות שעשה.

והפרשה אינה מסתיימת בכך. בהמשך אנו קוראים שיהושפט התחבר עם אחזיה מלך ישראל, בנו של אחאב, כדי לבנות אניות למסחר. גם על כך נאמר:

״וְאַחֲרֵי כֵן אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה עִם אֲחַזְיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, הוּא הִרְשִׁיעַ לַעֲשׂוֹת״ (דברי הימים ב׳ כ׳, ל״ה).

בהמשך מתאר הכתוב את תוכחת אליעזר בן דודוהו הנביא:

״וַיִּתְנַבֵּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן־דֹּדָוָהוּ מִמָּרֵשָׁה עַל־יְהוֹשָׁפָט לֵאמֹר: יַעַן הִתְחַבַּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ ה׳ אֶת מַעֲשֶׂיךָ. וַיִּשָּׁבְרוּ אֳנִיּוֹת וְלֹא עָצְרוּ לָלֶכֶת אֶל תַּרְשִׁישׁ״ (שם, פסוקים ל״ו–ל״ז).

הדבר ראוי לתשומת לב מיוחדת. לא מדובר רק בשותפות צבאית בשעת מלחמה. גם שיתוף פעולה כלכלי ומסחרי, כאשר הוא נעשה במסגרת התחברות שהנביא הוכיח עליה, זכה לביקורת.

אין להעתיק את נסיבות מלכות יהושפט באופן אוטומטי למציאות הפוליטית של ימינו, ואין ללמוד מכאן שכל שיתוף פעולה עם אדם שאינו שומר תורה ומצוות אסור. אבל העיקרון ברור: התועלת הצפויה מן השותפות אינה השיקול היחיד. יש לבחון גם את זהות השותפים, את מטרותיהם ואת משמעות ההתקשרות. מנהיג ציבור אינו רשאי להסתפק בשאלה מה הוא מקבל מן השותפות; עליו לשאול גם מה הוא מעניק לצד השני.

המשנה באבות מלמדת אותנו עיקרון נוסף:

״נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר: הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפּוּרְעָנוּת״ (אבות א׳, ז׳).

אין כוונת המשנה שכל מחלוקת בין בני אדם הופכת את הצד השני לרשע, ואין ללמוד ממנה איסור גורף על כל שיתוף פעולה בעניינים מעשיים. אולם היא מלמדת שהתחברות אינה תמיד פעולה ניטרלית.

רבנו יונה, בפירושו למשנה, עומד על חומרת ההתחברות לרשע ועל הסכנה הכרוכה בה. גם הרמב״ם בהלכות דעות (ו׳, א׳) כותב:

״דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחביריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו״.

הרמב״ם מלמד אותנו על כוחו של הקשר החברתי ועל האופן שבו שותפות ממושכת משפיעה על דרכו של האדם. הדברים נכונים שבעתיים בהנהגה ציבורית. שותפות פוליטית אינה רק הסכם טכני לחלוקת תפקידים. היא מעניקה כוח שלטוני, השפעה על סדר היום הציבורי ולעיתים גם לגיטימציה ציבורית לדרכו של השותף.

כאשר אדם נכנס למסגרת של שותפות, הוא עלול למצוא את עצמו מחויב לתמוך בעמדות שלא היה מקבל אילו עמד בפני עצמו. לכן יש לבחון לא רק את תנאי ההסכם, אלא גם את משמעותה של עצם ההתחברות.

הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל אינו רעיון מדיני שנוצר בדורות האחרונים. הוא יסוד מפורש בתורה. בפרשת מסעי נאמר:

״וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ״ (במדבר ל״ג, נ״ג).

הרמב״ן, בהשגותיו לספר המצוות של הרמב״ם, מנה את ירושת הארץ וישיבתה כמצוות עשה, וכתב:

״שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה״.

(השגות הרמב״ן לספר המצוות, מצוות עשה שנשכחו מדברי הרמב״ם, מצוה ד׳).

לדברי הרמב״ן, אין מדובר רק בזכותו של יהודי פרטי להתגורר בארץ. מדובר בירושת הארץ שניתנה לאבותינו ובאחריותו של עם ישראל לאחוז בה.

אין להסיק מדברי הרמב״ן פסק הלכה ישיר ביחס לכל הסכם פוליטי בן זמננו. אולם ברור מדבריו שהקשר שבין עם ישראל לארצו אינו עניין של השקפה פוליטית חולפת. הוא חלק מיסודות התורה ומירושת האבות. ארץ ישראל אינה רק מקום מגורים. היא הארץ שהובטחה לאברהם, ליצחק וליעקב, הארץ שבה קיבל עם ישראל את תורתו ובה נצטווה לקיים את מצוותיו.

הרמב״ם פותח את הלכות מלכים בקביעה:

״שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למנות להם מלך... ולהכרית זרעו של עמלק... ולבנות בית הבחירה״ (הלכות מלכים ומלחמות א׳, א׳).

התורה מכירה אפוא בהנהגה לאומית, במוסדות ציבוריים ובאחריות המוטלת על מנהיגי האומה. מי שמקבל לידיו כוח ציבורי חייב לשקול לא רק את טובת המפלגה שהוא מייצג ואת ההישגים שהוא יכול להשיג לציבור שולחיו, אלא גם את ההשלכות הרחבות של מעשיו על כלל ישראל. הכוח שניתן לנציגי הציבור הוא פיקדון. אין להשתמש בו רק כדי להשיג הישגים לקדנציה הנוכחית, תוך התעלמות מן המחיר שעלולים לשלם הדורות הבאים.

כאן יש מקום להביא את דבריו של אחד מגדולי הרבנים בדורות האחרונים, הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ״ל, הרב הראשי לארץ ישראל ולאחר מכן הרב הראשי הראשון למדינת ישראל, סבו של נשיא המדינה המכהן, יצחק הרצוג.

הרב הרצוג עסק בהרחבה בשאלה כיצד ניתן לקיים ריבונות יהודית בארץ ישראל ובה בעת להבטיח את זכויותיהם האזרחיות של התושבים שאינם יהודים. דבריו בנושא מופיעים בספרו ״תחוקה לישראל על פי התורה״, חלק א׳, עמ׳ 12–20. ראו גם מאמרו ״זכויות המיעוטים לפי ההלכה״, תחומין, כרך ב׳, עמ׳ 169–179.

הרב הרצוג ביקש למצוא את הדרך ההלכתית להבטיח את זכויותיהם של המיעוטים החיים בארץ, בלי לוותר על אופייה היהודי של המדינה. יש לכך חשיבות מיוחדת לענייננו. אין צורך לשלול את זכויותיהם של אזרחים שאינם יהודים כדי לשמור על זהותה היהודית של המדינה. אין סתירה בין מדינה בעלת זהות לאומית יהודית לבין הבטחת זכויות אזרחיות למיעוטים החיים בה.

ההבחנה הזאת חיונית. הדרישה לשוויון בפני החוק אינה מחייבת את עם ישראל לוותר על זהותו הלאומית. זכויות אזרחיות אינן זהות לביטול זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בארצו.

אולם יש גם שאלה הלכתית מעשית נוספת, שאסור להתעלם ממנה: אחריותו של שר הממונה על תחום השיכון והקרקעות.

חז״ל דרשו מן הפסוק ״לא תחנם״ את האיסור לתת לנכרי חנייה בקרקע בארץ ישראל. בגמרא בעבודה זרה (כ׳ ע״א) נדרש הפסוק: ״לא תתן להם חנייה בקרקע״. הרמב״ם פוסק בהלכות עבודה זרה (י׳, ג׳–ד׳), והשולחן ערוך מביא דין זה ביורה דעה (קנ״א, ח׳).

אולם יש כאן הבחנה הלכתית חשובה שאין להתעלם ממנה: האם איסור ״לא תחנם״ חל על כל מי שאינו יהודי, או שמא הוא נאמר דווקא בעובדי עבודה זרה?

הרמב״ם בספר המצוות (לא תעשה נ״א) עוסק באיסור הושבת עובדי עבודה זרה בארצנו, ומביא את ההבחנה בין עובד עבודה זרה לבין מי שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, הנקרא גר תושב. גם בסוגיית הגמרא במסכת עבודה זרה (ס״ד ע״ב) מבואר מעמדו של גר תושב, אלא שאין כל מי שאינו עובד עבודה זרה מקבל מעצמו מעמד זה.

בין הפוסקים מצאנו מחלוקת בעניין זה. בעל ספר כפתור ופרח (פרק י׳) מבחין בין ישמעאלים שאינם עובדי עבודה זרה לבין עובדי עבודה זרה, ומתיר השכרת בית לישמעאלי, אך אוסר למכור לו בית או שדה בארץ ישראל משום ״לא תחנם״. לעומתו, בעל מזבח אדמה, הראשון לציון רבי רפאל מיוחס, נוקט בשיטה מצמצמת יותר, שלפיה איסור זה נאמר דווקא בעובדי עבודה זרה.

גם בדעת הרמב״ם יש לעיין בהבחנה שבין דבריו בספר המצוות לבין פסיקתו במשנה תורה, בהלכות עבודה זרה. הדברים נדונו בהרחבה בדברי הפוסקים ובמחקרים הלכתיים העוסקים בסוגיה.

נמצא אפוא שלא ניתן לקבוע שכל מי שאינו יהודי דינו זהה לעניין זה, אך גם אין להסיק מעצם העובדה שאדם אינו עובד עבודה זרה שהותרה הקצאת קרקע עבורו. יש לבחון את שיטות הפוסקים, את מעמדו ההלכתי של מקבל הקרקע ואת טיב הפעולה הנעשית.

כאשר שר הממונה על השיכון והקרקעות מקצה קרקעות בארץ ישראל לבנייה עבור מי שאינם יהודים, חובה לברר אם ההקצאה המסוימת כרוכה באיסור ״לא תחנם״. יש להבחין בין מכירת קרקע, חכירתה, השכרתה והקצאתה מכוח החלטה מנהלית. אין כל אחת מן הפעולות הללו זהה לחברתה מבחינה הלכתית. יש לבחון את טיב הזכות הניתנת, את מעמדם של מקבלי הקרקע ואת נסיבות ההקצאה.

אין זה עניין של השקפה ציבורית או של העדפה פוליטית. זו שאלה הלכתית ממשית, המחייבת בירור על פי דברי חז״ל והפוסקים. אין להוציא פסק הלכה כולל בלי בירור העובדות והנסיבות.

אבל אם לאחר בירור הלכתי מתברר שהשר נדרש לבצע פעולה האסורה על פי ההלכה, אין הוא רשאי לעשותה תמורת תקציב, תפקיד או הישג פוליטי כלשהו. סמכות שלטונית אינה יוצרת היתר הלכתי, והסכם קואליציוני אינו יכול להתיר איסור תורה.

וכאשר מדובר בשר המזוהה עם הציבור החרדי או הדתי, מתווספת לכך גם שאלה חמורה של חילול השם. הציבור רואה את נציגו ואת מעשיו, ועלול להבין שמעשה האסור על פי התורה נעשה בחסותם של שומרי התורה. אם אכן נעשה מעשה האסור על פי ההלכה, אין זו רק שאלה של אחריות אישית של השר; יש כאן גם אחריות ציבורית כבדה.

אחת הסכנות הגדולות בחיים הפוליטיים היא הפיתוי להחליף עקרונות ארוכי טווח בהישגים מיידיים. הסכם פוליטי עשוי להביא תועלת ממשית: תקציבים למוסדות תורה, חיזוק השירותים הציבוריים, תפקידים בעלי השפעה וסיוע לציבור בתחומים חשובים. אין לזלזל בהישגים כאלה. נציגי ציבור חייבים לפעול למען שולחיהם ולדאוג לצורכיהם.

אבל דווקא משום כך יש לשאול תמיד: מהו המחיר?

לא די לבדוק מה מקבלים במסגרת ההסכם. יש לבדוק גם מה מעניקים בתמורה, איזו השפעה נותנים לשותף, ואילו מטרות הוא יוכל לקדם בזכות אותה שותפות. לעיתים המחיר אינו מופיע במפורש בסעיפי ההסכם. עצם הכניסה לשותפות עשויה להעניק לצד השני כוח נוסף, לגיטימציה ציבורית ופוליטית ואפשרות להשפיע בעתיד על החלטות גורליות.

יתרה מזו, שותפות יוצרת יחסי תלות והתחייבויות. מי שמקבל היום את תמיכת שותפו בעניינים מסוימים עלול למצוא את עצמו מתקשה להתנגד לו מחר בעניינים עקרוניים. זוהי הסיבה שאין להסתפק בחשבון של רווח והפסד לטווח הקצר.

מהי אפוא המסקנה המעשית?

ראשית, יש להבחין בין סוגי שותפויות. מפלגה המבקשת להבטיח זכויות אזרחיות שוות לכל אזרחי המדינה, תוך הכרה בזהותה היהודית של ישראל ובזכותו הלאומית של העם היהודי בארץ, אינה פסולה לשיתוף פעולה מעצם דרישתה לשוויון. מפלגה החולקת על מדיניות דתית מסוימת, על החלטה ממשלתית או על עניין ציבורי אחר, אינה הופכת משום כך לשותפה שאסור לשתף עמה פעולה. לא כל מחלוקת פוליטית היא מחלוקת על יסודות הקיום הלאומי.

אולם כאשר מדובר בגורמים שמטרתם המוצהרת היא לבטל את זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ולשלול את זכותו הלאומית של עם ישראל בארצו, ניצבת בפנינו שאלה שונה לחלוטין. במקרה כזה אין להסתפק בשאלה מה ניתן להשיג באמצעות ההסכם. יש לבחון את מטרותיהם המוצהרות ואת מעשיהם בפועל, ולבדוק האם השותפות מעניקה לאותם גורמים כוח ממשי לקדם את מטרתם, האם היא מחייבת ויתורים עקרוניים, והאם היא עלולה לפגוע ביכולת לשמור על זהותה היהודית של המדינה.

שנית, כאשר ההסכם מחייב נציג ציבור לבצע פעולה האסורה על פי ההלכה, לסייע לה או לתמוך בה, אין לו היתר לעשות זאת תמורת הישג פוליטי. אין לנציג ציבור סמכות לוותר על חיוב הלכתי, ואין הוא רשאי להכשיר איסור באמצעות הסכם קואליציוני.

שלישית, אין לקבוע איסור הלכתי מוחלט על כל התקשרות פוליטית בלי לעיין בפרטי ההסכם, במטרות המוצהרות של הצדדים, בהתחייבויות שהם מקבלים על עצמם ובתוצאות הצפויות. מי ששוקל להצטרף להסכם כזה חייב להציג בפני מורה הוראה מוסמך את התמונה המלאה: לא רק את ההישגים הצפויים, אלא גם את המחיר, ההתחייבויות והסמכויות הניתנות לשותפים. פסק הלכה מחייב דורש בירור מדויק של המציאות.

אבל אין צורך בפסק הלכה פרטני כדי להבין את העיקרון: אין להתייחס לוויתור על יסודות זהותו הלאומית של עם ישראל כאל עוד סעיף במשא ומתן קואליציוני, ואין להתייחס לאיסור תורה כאל מחיר שאפשר לשלם תמורת יתרון פוליטי.

עם ישראל לא שב לארצו כדי להיות עוד אומה בין האומות, מנותקת מעברה ומייעודה. הקשר שלנו לארץ ישראל מתחיל באברהם אבינו, ממשיך דרך יצחק ויעקב ועובר כחוט השני בכל הדורות. הוא אינו תלוי בממשלה זו או אחרת, בתוצאות בחירות או בהסכמים פוליטיים זמניים.

מי שנבחר לייצג את הציבור מקבל לידיו אחריות שאינה מסתיימת בקדנציה שלו. החלטותיו עשויות להשפיע על דורות שיבואו אחריו, אשר לא יהיו שותפים לדיונים שהתקיימו ולא תמיד יוכלו לתקן את מה שנעשה.

מנהיגות אמיתית אינה נמדדת רק ביכולת להשיג הישגים מיידיים. היא נמדדת גם ביכולת להציב גבולות, לעמוד על עקרונות ולדעת מתי אסור להתפשר. דווקא כאשר הפיתוי להשיג הישגים גדולים הוא חזק, נדרשת זהירות מיוחדת. יש רגעים שבהם הוויתור נראה קטן, התמורה נראית גדולה, ורק לאחר שנים מתברר מה היה המחיר האמיתי.

דברי הנביא שהוכיח את יהושפט, אזהרת המשנה באבות שלא להתחבר לרשע, דברי הרמב״ם על השפעת החברה, דברי הרמב״ן על מצוות ירושת הארץ וישיבתה, ודיני ״לא תחנם״ — כולם מחייבים אותנו לבחון היטב את משמעותן של שותפויות ואת האחריות המוטלת על מי שמחזיק בכוח ציבורי.

אפשר וצריך להתפשר בענייני מדיניות, תקציבים ותפקידים. אפשר להגיע להסכמות גם עם מי שחולק עלינו בתחומים רבים. אבל אין היתר להתפשר על מה שהתורה אוסרת, ואין סמכות לוותר על מה שהיא מחייבת.

ממשלה יכולה להתחלף, קואליציה יכולה להתפרק, ותפקידים ותקציבים יכולים להיעלם. אבל האחריות לשמור על ירושת האבות, על קיום התורה והמצוות ועל עתידו של עם ישראל בארץ ישראל מוטלת עלינו בכל דור ודור.

אין אנו רשאים להחליף את עתידה הלאומי של האומה ואת זהותה היהודית של ארץ ישראל בטובות הנאה פוליטיות, חשובות ככל שתהיינה.

זו אינה רק שאלה של תבונה פוליטית. זו שאלה של אחריות הלכתית, של נאמנות לתורה ושל אחריות כלפי עברנו, כלפי ההווה וכלפי הדורות הבאים.

אין לנציג ציבור רשות להפוך את ההלכה למטבע עובר לסוחר במשא ומתן פוליטי. אין שר רשאי להעמיד איסור תורה למיקוח, להתנות את קיומו בתקציב, בתפקיד או בתמיכה קואליציונית, או לראות בחיוב הלכתי מכשול שניתן להסירו תמורת הישג פוליטי. לא מעמדו של השר, לא החלטת ממשלה ולא הסכם קואליציוני יכולים להעניק היתר למה שהתורה אסרה.

תפקידו של שר שומר תורה ומצוות אינו למצוא דרך לעקוף את ההלכה כדי לקיים הסכם פוליטי, אלא לקיים את ההלכה גם כאשר הדבר מחייב אותו לעמוד על שלו ולשלם מחיר פוליטי.

ההלכה אינה נתונה למשא ומתן. היא הקובעת את גבולותיו.

כל זמן שהרב יצחק יוסף מביע דעות בעניינים פוליטיים אין לש"ס תקומה

מאת  פישל קדוש

דרעי, כרגיל, כבר הצליח להפוך את הקערה על פיה. מאיומים בהדחה, לתחינה המונית ברוח "אל נא תעזבנו", "כי על כן ידעת חנותנו במדבר", כולל של חברי "מועצת החכמים" והרב יצחק יוסף עצמו, שחותמים פטיציה לשוב הדרעי.

אבל למען האמת לא ברור אם כדאי לדרעי לחזור. כי כל זמן שהרב יצחק יוסף מביע דעות בעניינים פוליטיים אין לש"ס תקומה.

כולם מחפשים את סיבות המפולת, ושוכחים את התובנה המוסכמת שאם ש"ס תבגוד בימין היא תאבד בו במקום לפחות את מחצית כוחה.

ברגע שהרב יצחק יוסף הכריז כזכור ב"יזדים" (במסגרת העימות שלו עם דרעי) כי יש ללכת עם איזנקוט ש"ס נחתכה, ורק קמפיין מדוייק של דרעי מנע התרסקות קשה יותר, וכנראה מיפגש עם ה"חסימה" מהצד התחתון.

כזכור כשקמה 'יחד' של אלי ישי, שנחשבה ימנית יותר, ש"ס ירדה בסקרים מתחת לחסימה, רק שדרעי בעוד מהלך מרתק ניצח לבסוף ו'יחד' היא שנשלחה לשוחח עם החסימה.

הדרך היחידה של ש"ס לשרוד ואולי אף לחזור לימיה היפים שהרב יצחק יוסף יהיה המוביל אבל בעניינים רוחניים, כפי שסוכם עימו, לא ינדב הצהרות (כמו איזנקוט או "לקרוע את הצו הגיוס ולזרוק אותו לאסלה" שמחרידים כל ש"סניק לא חרדי), ואת הפוליטיקה ישאיר לדרעי.

אם לא, יהיה חתום על חיסול מלא של היצירה שבנה אביו, מרן.

דרך אחרת, שש"ס תסכם שכיווני הדרך יבואו אירי נסיעה לנהריה, כפי שיש מדברים.

רגעי השבוע - פרשת חיי שרה, מברכים כסלו

 

רגעי השבוע - פרשת חיי שרה, מברכים כסלו

 

בין גבורת הלוחמים למסירות הנפש בשליחות / האישה ששילמה את כל תשלומי הבית / מזווגין לו זיווג שני לאדם לפי מעשיו / בר מצווה של מאה שנות חיים

 

 

א. חוב מן העבר

 

בעיצומה של התוועדות חסידית בשבת שחלפה, ניכרה לפתע בקולו של הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א התרגשות שקטה, של מי שנושא עימו נקודה פנימית הבוערת בליבו ומבקשת לצאת לאור עולם.

 

הוא שיתף את היושבים סביבו בחוויה מיוחדת שחש באותו שבוע, עת ביקר בארץ הקודש ונפגש עם אדם נדיר, משה לוי שמו. לוי אינו עוד דמות מן השורה; במהלך מלחמת יום הכיפורים, בקרבות הבלימה העקובים מדם בחצי האי סיני, איבד לוי את ידו הימנית לאחר קרב גבורה עילאי, ושיכל שם חייל יקר שעורר את חבריו כולם לתפילה ולתשובה. דמותו הייחודית והקשר המרטיט שנרקם בינו לבין הרבי זכו לפרסום נרחב בסרטיה של חברת המדיה החינוכית היהודית של חסידות חב"ד, "גֶ'ם", והפכו לסיפור מופת מוכר ומעורר השראה. בפגישתם הפציר לוי באורחו לבוא ולבקר במוזיאון שהקים, ביקור שעוד עתיד להתקיים בעזרת השם, אך יותר מכול הותיר אחריו מחשבה עמוקה ומטלטלת.

 

במהלך שיחתם גולל משה לוי מעשה שהיה. באחד הימים ניצב מול קבוצת חיילים לוחמים והציב בפניהם שאלה נוקבת: "מדוע אתם מסכנים את חייכם? לשם מה אתם יוצאים להילחם, ומה מעניק לכם את הכוח לצעוד אל תוך סכנה ממשית מתוך מסירות נפש?".

 

הלוחמים השיבו כמעט באחת, כל אחד מנקודת מבטו: אחד דיבר על הצורך לשמור על הילדים הרכים, שני הזכיר את רעייתו ואת ביתו, ושלישי דיבר בלהט על ההגנה על ארץ ישראל ועל ביטחון האזור. התשובות כולן נשאו עיניים אל ההווה ואל העתיד.

 

אלא שאז לוי, בעל עיטור 'גיבור ישראל', הניד בראשו ואמר להם: "לא, חברים, לא זו הסיבה העיקרית. אתם יוצאים למסור את נפשכם מפני שיש לכם חוב. אתם חבים חוב מוסרי לדור הקודם, לאותם לוחמים שמסרו את נפשם כדי להגן עליכם. כאשר הייתם ילדים קטנים, מישהו אחר עזב הכול ויצא למסירות נפש כדי להגן עליכם. המסירות שלכם היום אינה רק שאיפה להבטיח את העתיד של המשפחה והארץ הקדושה; היא קודם כול פירעון חוב כלפי העבר".

 

"כששמעתי את הדברים הללו, עלה במחשבתי ביאור עמוק של הרבי" - בחוט של חן חסידי קישר הרב שליט"א בין דבריו של הלוחם הוותיק ובין סוגיה תלמודית וחינוכית נודעת.

 

לעיתים מתעוררת בליבו של אדם תהייה פנימית: מדוע עליי לגרוע מזמני היקר ולצאת ללמוד עם יהודי אחר או להשפיע עליו? הרי במושגי ההלכה והתלמוד ישנו כלל ידוע הקובע כי "ברי ושמא - ברי עדיף", כלומר טענה ודאית קודמת תמיד לטענה המוטלת בספק. כאשר אדם יושב ולומד תורה לעצמו, הרווח הרוחני שלו הוא בגדר "ברי" - ודאי ומוחלט; הוא מתעלה, מחכים ומתגדל בתורה בוודאות גמורה. לעומת זאת, כאשר הוא סוגר את ספרו ויוצא להקדיש את זמנו ליהודי אחר, התוצאה מוטלת בספק גדול - "שמא". שמא יצליח לגעת בליבו ושמא לאו; ייתכן שהלה רק מטה אוזן מנומסת, אך בפועל אינו שומע דבר ואורחות חייו לא ישתנו כלל. אם כן, על פי שורת ההיגיון, מדוע להניח את הוודאי לטובת הספק?

 

התירוץ שנתן על כך הרבי הופך את הקערה על פיה, ממש כדבריו של משה לוי לחיילים: היציאה אל הזולת איננה הנהגה של רשות שבה שוקלים רווח ודאי מול רווח מספק, אלא היא פירעון חוב גמור! אילו המחנכים שלנו, המשפיעים והמקרבים שמסרו את נפשם עבורנו בדור הקודם, היו אומרים לעצמם "נשב ונלמד לעצמנו ולא נלמד איש מלבדנו", היכן היינו אנו נמצאים היום? העובדה שאנו זוכים לעמוד במקום של תורה ויהדות נובעת אך ורק מכך שמישהו אחר הקדיש לנו את זמנו והשקיע בנו מכוחותיו!

 

האזנתי לדברים, והמילים הללו האירו באור בהיר את מפעל השליחות כולו ואת אחריותו של כל יחיד ויחיד. המסירות למען יהודי אחר אינה מחווה של נדיבות לקראת העתיד, אלא חוב קדוש שאנו חבים לעבר שלנו - למחנכים, לאלו שקירבו אותנו והשפיעו עלינו, ובראש ובראשונה לרבי, שהשקיע בנו בלי גבול ובלי מידה. את האוצר העצום הזה שקיבלנו איננו רשאים לשמור לעצמנו; חובה עלינו להשיב אותו הלאה, במלוא המסירות, אל הדור הבא ואל העם היהודי כולו.

 

ולשם כך, כמדי שנה, הגיעו לרבי לשבת הזו - שבת מברכים כסלו - אלפי שלוחי הרבי מכל העולם, למקור הכוח והאנרגיה לשליחות הקדושה, למלא את המצברים ולחזור להמשך עבודת הקודש, חזקים וטובים יותר למען המטרה הנעלית: לתקן עולם במלכות ש-ד-י!

 

 

ב. במידה שאדם מודד

 

"אברהם אבינו מידתו 'חסד', אשתו שרה, מידתה 'גבורה' - נולד להם בן, יצחק, שמידתו 'גבורה'. רבקה אשת יצחק אבינו, מידתה 'חסד' - נולד להם בן, יעקב, שמידתו כידוע 'תפארת' - מידה מושלמת" - כך חישבנה בתי היקרה שתחי' בזמן הסעודה בשבת קודש שעברה בביתנו.

 

הלכתי לבדוק מעט, ואכן יש צדק בדבריה: השם 'שרה' הוא מלשון שררה ושליטה. אלא שזו לא הייתה שליטה של שררה חיצונית על בני אדם. שרה אימנו גילתה דרך בעבודת השם, דרך של שליטה וניהול פנימי, כפי המסופר במדרש: "רבי עקיבא היה יושב ודורש. ביקשו העם להתנמנם, אמר, מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינות? אמרה, תבוא בת בתה של שרה שחייתה קכ"ז שנים ותמלוך על קכ"ז מדינות!".

 

מידת הגבורה של שרה באה לידי ביטוי ביכולת שלה להבחין בין עיקר לטפל ובין קדושה לפסול. כגון בהדחת ישמעאל, מעשה פעולה של גבורה ודין, חיתוך וצמצום כדי להגן על המשך השושלת הרוחנית של יצחק בנה. עם אותה שליטה וגבורה פנימית עמדה אף במספר ניסיונות במשך חייה, ושמרה על קדושתה ועל כוחה הרוחני גם בתנאי שבי וסכנה.

 

לא לחינם בנה של שרה הוא יצחק אבינו, שמידתו המוצהרת בעולם הספירות היא מידת הגבורה, שאותה ירש ישירות מאימו.

 

לעומתה, כלתה רבקה היא מידת החסד. ילדה קטנה שלמרות כל הנסיבות, המשפחה והחברה שבה גדלה, למדה להיות אדם נותן ודואג לזולת, גם בעודה חיה בין רמאים, חומרניים ואנוכיים.

 

נטייתה העצמאית לחסד של רבקה מתגלה שוב כשבני משפחתה מנסים לעכב את יציאתה עם אליעזר, שטוען שהוא עבד של אדם קדוש ובעל תפקיד. הם שואלים לדעתה של רבקה, והיא עונה באופן ברור וחד-משמעי: "אלך!".

 

היא ובעלה יצחק אבינו זוכים ונולד להם בן, יעקב אבינו, שזכה למידת "תפארת" - המשמשת כגשר וכמאזנת בין מידת החסד (ימין) למידת הגבורה (שמאל). חיבור הרמוני, שבו הרחמים ממתקים את הדין של הגבורה ומאזנים את ההשפעה של החסד.

 

מכאן נסובה השיחה על תפקודם של ההורים בכל בית יהודי: הגבר צריך להיות במידת הגבורה, לעומת האישה עם מידת החסד. כך אפשר להבטיח התנהלות נכונה של בית וגידול ילדים במידת תפארת הנפלאה.

 

ידוע הפירוש של רבנו מנחם המאירי על דברי הגמרא במסכת קידושין "אשרי מי שבניו זכרים, ואוי לו למי שבניו נקיבות" - שהבנים מתנהגים כבנים והבנות מתנהגות כבנות - התנהגות הבאה לידי ביטוי בדיבור ובמעשה. כל אחד במקומו המתאים והנכון. וכל זה קורה בבית בריא, שרואים את האב מנהל את הבית כפי שאבא צריך לעשות והאם עושה את מה שמוטל עליה לעשות. ואוי להם לילדים שרואים 'יוצרות' הפוכות ומבולבלות...

 

אומנם, ה'אופי' שאדם נולד בו - הוא לא בחירה, אלא אותו קיבלנו מהבורא יתברך, ויש לפעמים שגבר נולד עם אופי של חסד, של נתינה וויתור, סבלנות והכלה מעבר לנדרש; וקורה הרבה פעמים שדווקא אדם כזה זוכה לזיווג של לעומת זה - אישה עם אופי חזק ושתלטן.

 

אכן, עבודה מורכבת יותר מוטלת עליהם, לשמור על איזון נכון של תפקידים בניהול הבית בכלל וכלפי הילדים בפרט.

 

לפני כשנה פנה אליי זוג עם אופי מורכב כזה, שנקלעו לחובות ולסיבוכים מול הרשויות. לאחר שיחה קלה התברר כי האישה דואגת לתשלומים השוטפים של הבית, חשמל, ארנונה, משכנתא ושכר לימוד, ואילו הבעל עסוק בבישולים ושטיפת כלים...

 

ידועה האמרה: "איזהו חכם המכיר את מקומו" - כאשר כל אחד בביתו ימקם את עצמו במקום שבו הוא צריך באמת להיות, ולא יברח או ייעלם למקום שקל ונוח לו - הרי שזו ערובה לגידול ילדים בעזרת השם, למידות ולמעשים טובים, בדרך הסלולה לנו מהאבות הקדושים.

 

 

ג. ויקם מעל פני מתו

 

משהו יוצא דופן צד את עיניי כאשר תרתי אחר ה'כף' לנעליים. כשנכנסתי לדירה הסרתי, כמובן, את נעליי, כנהוג בכל בית כאן ברוסיה. סיימתי את הביקור, לבשתי את המעיל, וכעת תורן של הנעליים. מצאתי את הכף בנישה צמודה למשקוף הדלת. במדף מעל עמדו זה לצד זה שני פנקסי 'לוח שנה' יומי. דף לכל יום.

 

השבוע ביום רביעי - בארבעה בנובמבר למניינם, שבו מציינים את 'חג האחדות' ברוסיה, ובשל כך הרחובות פנויים יותר - ניצלתי את ההזדמנות כדי לנסוע לבקר אצל כמה מהקשישים והגלמודים, לעקוב מקרוב אחר העזרה והסיוע שהם מקבלים ממרכז החסד היהודי שערי צדק.

 

מביקורים מעין אלו יוצאים עם מחשבות והרבה הרהורים, במיוחד בבית זה, שהתברר לי תוך כדי שיחה על בן יחיד ונכד יחיד שיש לקשיש החביב, צאצאיו המבקרים אותו אחת לשנה - ביום הולדתו. הכאב פילח את ליבי עוד יותר כאשר חזרתי למשרד במרכז החסד, ובבירור שעשיתי עם מערכת מאגר הפרטים של המטופלים, נודע לי כי הבן גר שני בניינים בסמוך לאביו, ובכל זאת זה היחס שהוא ובנו מעניקים לאביהם האלמן.

 

לא יכולתי שלא לשאול את הקשיש למראה שני לוחות השנה. אחד חדש של שנה זו, עם המספר 4 לחודש נובמבר, והשני, 22 במרץ 2001, דף דהוי, צהוב וישן לאור השנים שחלפו מאז.

 

"זה יום פטירת אשתי" - אמר לי ולא הוסיף. מובן, אם כן, שמאז לא נגע בלוח זה. ולצידו הוא תולה בכל שנה מחדש לוח שנה מעודכן.

 

על דברי הפסוק "ויקם אברהם מעל פני מתו", המתאר בפרשתנו את אברהם אבינו סופד ובוכה על אשתו שרה ובכל זאת קם - יש דורשים שבדרך כלל, צרה ואסון שוברים את האדם, הוא נופל ויורד ממדרגתו וייאוש תוקף אותו. אך אברהם קם מהמכה במלוא שיעור קומתו והתחזק.

 

הוא דאג מיד לשידוך ליצחק בנו, ומיד אחר כך אברהם מתחתן שוב. הוא אינו מזניח את עצמו, מחדש כנשר נעוריו, ומכניס את קטורה לביתה - וכפירוש רש"י הק': "קטורה, על שם שנאים מעשיה כקטורת" - ואף נולדו להם שישה ילדים!

 

בזיכרוני לפני שנים רבות, יהודי נכבד מארץ הקודש שהתאלמן בגיל חמישים או שישים וזכה וב"ה מצא זיווג הגון ומתאים, ומצד כמה סיבות בחרו להעמיד את חופתם כאן במוסקבה. הייתי העשירי בחופה. בין התשעה הנוספים היו כמה מילדיו, שתמכו, עזרו, שיתפו ועשו הכול שאביהם ימצא את זיווגו השני ויקים את ביתו מחדש. ולא ראו בזה שום פחת כבוד ולא פגיעה באימם יולדתם מנוחתה עדן. ילדים חכמים ומסורים באמת, שטובת אביהם בחייו ושמחת נשמת אימם בעולם העליון - עומדות מול עיניהם הטובות והחכמות.

 

אאמו"ר שליט"א סיפר לי פעם, כי הכניס פתק עם כמה שאלות לרבי ביום שישי ערב שבת. לאחר מספר שעות טלפן אליו המזכיר ר' בנימין קליין ע"ה לומר שיש מענה חלקי. אבי שיחי' מיהר אליו, ומצא שהרבי ענה על השאלה הראשונה. שאלה שעסקה בבת משפחה שהתאלמנה, ואבי התבקש מטעם המשפחה לשאול את הרבי אם עליה לחפש בעל חדש, והרבי ענה על כך מיד בחיוב.

 

הדבר רגיש כמובן וקטונתי להביע דעה, מתוך בקשה ותפילה להשי"ת שכולנו נאריך ימים ושנים טובות. אך כל מי שיש בידו להשפיע על מי שחי בגפו מאיזו סיבה שתהיה, החוב והזכות מוטלים עליו לעשות הכול כדי שאותו יהודי או יהודייה ימצאו בע"ה את זיווגם השני ויקימו את ביתם מחדש, לחיות מתוך אהבה, אחווה ושלום, בלי שום מצפון ודאגה מנשמת בן או בת הזוג בעלמא דקשוט.

 

 

ולתמונת השבוע שלי: בן ק' כבן י"ג

 

"זה היה בר המצווה של החיים שלי". המילים הללו, שיצאו ממעמקי ליבו של איליה נאומוביץ' פוליאקוב, הדהדו בחדר והרעידו את נימי נשמתי. הבטתי בפניו חרושות הקמטים, פנים המספרות סיפור של כמאה שנות היסטוריה סוערת, וראיתי בהן טוהר של ילד. יהודי הנושק לגיל מאה עומד כשפאר התפילין מעטר לראשונה את ראשו וזרועו, שפתיו רוחשות כנראה גם בפעם הראשונה בחייו את המילים הנצחיות "שמע ישראל", והניצוץ היהודי שבו, זה שהיה מוסתר במשך עשרות שנים, מתלקח לאש יוקדת.

 

סיפורו של איליה הוא למעשה סיפורה של יהדות רוסיה כולה, מסע נפתולים של כאב, הישרדות וגאולה. הוא נולד במינסק בשנת תרפ"ו, למשפחות ענפות בנות שנים עשר ילדים כל אחת, בימים שבהם הוריו עוד שוחחו ביידיש שורשית. כשהיה בן שש עקרה משפחתו למוסקבה, ועם פרוץ המלחמה הנוראה נאלצו לגלות לעיר 'פרם', שם שרדו את שנות הזעם. איליה גדל, למד הנדסה באוניברסיטה, הקים בית משלו וחי חיי עמל בתעשיית הטקסטיל במשך ארבעים וחמש שנה לצד רעייתו, שעימה חבק בן אחד.

 

בעוד החיים הגשמיים נמשכו במסלולם, החוט הרוחני ניתק. אביו היה קומוניסט, והמסורת היהודית הלכה ונמוגה אל תוך מציאות החיים הסובייטית. זיכרונו היחיד מיהדותו של פעם נותר נעוץ באותן נסיעות רחוקות עם אימו לשוק, שם היו קונים תרנגול ולוקחים אותו בחיל ורעדה אל השוחט המקומי.

 

מאז סיום מלחמת העולם השנייה וחזרת המשפחה למוסקבה, הוא כאן בבירה וממנה לא נסע לשום מקום.

 

אלא שנשמה יהודית לעולם אינה כבה. למרות שנות הניתוק והקרחון הרוחני, איליה שומר בביתו מנורת חנוכה, כיפה יפה, מחזיק חומש מתורגם, לוח שנה יהודי של הקהילה ליד מיטתו, ועל פתח ביתו קבע מזוזה שומרת.

 

גם אליו נסעתי השבוע ביום רביעי - לראות מקרוב את הסיוע שהוא מקבל, לבדוק מה עוד חסר לו ולהחיות את נפשו של גלמוד. עם ערכת ממתקים כמתנה, תפילין וכיפה התייצבתי בביתו לאחר תיאום מראש על ביקורי.

 

זיכרונו חד, לכדי מספרים ותאריכים מדויקים. "לפני 21 שנים עברתי ברחוב 'אברסצובא', אשתי הראתה לי את המרכז שלכם, נכנסנו ונרשמנו ומאז אני מקבל באמצעותכם עזרה רבה" - הוא סיפר לי, בעודו יושב בראש השולחן הקטן במטבחו הנקי והמסודר.

 

הוא זכה לעדנה אמיתית ולמשענת איתנה. מלאכי החסד של המרכז מלווים אותו במסירות אין קץ, מעניקים לו ציוד רפואי, עזרה סיעודית וכל צורך פיזי הנדרש בגילו המופלג.

 

הביקור היה מחווה מעבר לתמיכה הגשמית, במטרה להביא לו חיבוק חם של אהבת ישראל. בשבועות שבהם קוראים על אברהם אבינו שעשה אות ברית בגיל כמעט מאה, הנה יהודי שקושר את אות התפילין בגיל כזה. יהודי ישיש קושר את נפשו אל בוראו לראשונה בחייו, בר מצווה בגיל מאה!

 

בעודי מסיר ממנו את רצועות העור, חיוך ארוך ושובה לב עלה על פניו, שמחה המעידה כיצד גם בערוב ימיו של אדם, לאחר מסע חיים ארוך ורב תלאות בגיא צלמוות של הסתרה, "דאס פינטעלע ייד" - הנקודה היהודית הפנימית - מתעוררת לחיים. זוהי עדות נושמת לכך שמעולם לא אבדה תקוותנו, שכן כל יהודי הוא אות בספר התורה, וכשהאות הזו שבה ומאירה, היא מאירה את העולם כולו.

 

הדרך חזור התארכה מעל המצופה, מיהרתי להגיע לתפילת ערבית בבית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה" ופגשתי את ידידי מר חיים רויטמן. פניו צהלו באור שלא מעלמא הדין. סימנתי לו שנדבר לאחר התפילה.

 

התפילה רק הסתיימה, וחיים כבר מחבק ומנשק אותי בהתרגשות. שש ושמח במיוחד. הוא מתחיל לספר - ביידיש כמובן, השפה האהובה עליו מבית הוריו בעיר הולדתו מוהיליב-פודילסקי במחוז וויניצא - שלרגל החג הלאומי שנחוג כאן היום, הלך ל'באניה' (בית מרחץ רוסי מסורתי, המבוסס על חימום בקיטור ובאדים חמים), שבו הוא מבקר מדי פעם כבר 49 שנה. הוא מצא שם יהודי וכיבד אותו בהפסקה ממזונו הכשר למהדרין. תוך כדי דיבור, סיפר לו שהוא מתכנן עוד מעט לחזור לביתו ולקחת את זוגתו לנסוע לאכול במסעדה מקומית. "נישט כושער!" אומר חיים, כשעיניו רושפות להבות אש בקנאות של קדושה. חיים שכנע אותו לבוא לפה, למסעדה הבשרית בקומת הכניסה לבית הכנסת.

 

"הוא הסכים, וכעת הם אוכלים פה והם נהנים". חיים לא נרגע, הוא חייב לשתף אותי בעוד חוויה שהייתה לו בהמשך: "הזמנתי מונית מה'באניה' להגיע לכאן, שוחחתי עם הנהג, שלמראה הכיפה שלי אמר לי שהוא ואשתו שליש יהודים. אין שליש - אמרתי לו! מי אצלכם יהודי? התברר שהאימהות מכל הצדדים יהודיות. הבטחתי לו שאם בנו הבוגר יגיע לכאן לבית הכנסת, אממן לו טיסה לביקור בארץ ישראל!".

 

חיים אומנם לא שליח, הוא לא הוזמן לכינוס השלוחים, אבל חיים הוא פירי פירות, שכבר בעצמם מגדלים פירות יהודיים. אלה הם יהודי מוסקבה, ואלו הם מפירות עבודת השליחות בבירת רוסיה!

 

 

גוט שבת וחודש טוב ומבורך!

שייע