כתבתי כאן על האיוולת בכך שצריך לשאול רב מאותה עדה, כאילו
שרב מעדה אחת לא יודע איך פסק רב מעדה אחרת. ב"ה שהאיוולת הזו נעצרה בחלוקת
ספרדים-אשכנזים ולא עברה לחלוקות סוציולגיות אחרות (פולנים-גליציאנים-יקים.
מרוקאים-עיראקים-תוניסאים. ליטאים-חסידים וכהנה הבלים מצויים).
החלוקה אשכנזים-ספרדים קבלה חיזוק גדול
עקב השיטה בארץ לפרנס שני רבנים בכל עיר, אבל את זה אפשר להבין, כי זו עוד היכי
תמצי איך למשוך כסף מקופת הציבור על חשבון חילונים תמימים שסבורים שפוסק הונגרי
יודע לצטט פוסק פולני, אבל אינו יודע לצטט פוסק עיראקי. אבל עצם המחשבה והנוהג
שספרדי צריך להישמע לפסיקות רב ספרדי ואשכנזי לפסיקות רב אשכנזי - גם כשהנושא לא קשור
בכלל לעדות, מעוררים מחשבה.
שם הערתי שצריך לכתוב גם על שיקולים
חוץ-הלכתיים בפסיקה, אבל האמת היא שהנושא ארוך ומורכב וניגע כאן רק בקצהו.
הפסיקה מורכבת מארבעה חלקים. הכרת
העובדות, הכרת הפסיקות, דרכי ומנהגי הפסיקה, ודימוי מילתא למילתא - כאשר השאלה היא
'חדשה'.
רוב מוחלט של השאלות שמובאות בפני פוסקים
שייכות לשני החלקים הראשונים (הגרי"ש זצ"ל אמר לי פעם ש80% מהשאלות
הבאות לפניו, הן שאלות שבעצם כבר כתובות - וזה היה בעת שנתפרסם). מקום לשיקול הדעת
יש בעיקר בחלק האחרון (שהוא דימוי מילתא למילתא, וגם שיקולים חוץ הלכתיים, כמו שאדגים
בהמשך).
דימוי מילתא למילתא מורכב בעצמו משני
חלקים. החלק האחד הוא להבין מהי שורש השאלה ובהתאם, להחליט לְמָה היא דומה. פעמים
הדימוי הוא בחלק העובדתי ופעמים שהדימוי
הוא בצד הלמדני. בדברים אלו אין 'אמת אובייקטיבית' והדברים נתונים לשיקול הדעת של
הפוסק (ובכגון דא יש מקום לשאלה 'מבטן מי יצאו הדברים', כדי לדעת להיכן נטיותיו).
רוב הדורות, היה עמישראל שומר את המצוות,
כדרך שירש מאבותיו. כפי שראה את אבותיו וסביבתו נוהגים, כן נהג גם היהודי. מאז
הקמת הישיבות העל-אזוריות (וולז'ין והלאה) התחילו להתקבץ למקום אחד, צעירים שרוצים
להשתלם בעבודת השם ואינם סמוכים לבית גידולם. כאן התחילה מסורת חדשה, 'ללמוד הלכה'
בלי קשר למסורת האבות, אלא לפי מה שמוצאים כתוב, או לפי מה שנהוג בישיבות. ההתקבצות
בישיבות גדולות (לעומת הנוהג שכל רב קהילה היה גם 'תופס ישיבה' מקומית קטנה) גם
הביאה ליתר אחידות בפסיקות הנהוגות.
כיום מקובל לראות במ"ב פוסק-על סופי
שאין אחר דבריו, אבל אותנו גידלו על כך שהמ"ב 'נועד לחוזרים בתשובה'. כלומר, שלמי
שאין מסורת-אבות בידיו, אז שיעשה כמו שכותב המ"ב (שזה למעשה כמעט כל הציבור,
כי כולם גדלו בישיבות ובישיבות לימדו שההורים הם סתם 'בעלי בתים'). סיפר לי ראש
ישיבה גדול שראה תלמידו שעובר בשבת על איסור מבשל מפורש במ"ב, כשפנה אל
התלמיד להוכיחו, ענה לו הלה שהוא נכדו של האיישישוקר וכך נהגו בביתם - ובזה תם
הדיון. וזאת למודעי שכאשר הח"ח החליט שצריך לכתוב ספר מסוג המ"ב הוא פנה
למרא דאתרא איישישוק שיכתוב את הספר. הרב ענה לו (אני שמעתי את הסיפור על ר' שמעון
מאיישישוק, אלא שהלה הסתבר לי כ'חשוד על הציונות' כך שאיני בטוח בכך) שהוא עמוס
מכדי לכתוב ו'למה שלא תכתוב בעצמך?'. ברור שבביתו של האיישישוקר לא הלכו לבדוק מה
פסק המ"ב ב'מבשל'.
הבאתי כאן דוגמה
לנושא הלכתי שמצריך להבין, קודם לכל, מה אתה רואה (וממילא, לְמָה אתה חושש. אם). אין
בשאלות כאלה שום עניין של עדתיות, כמובן.
כמו"כ יש הרבה מאוד שאלות שמתפתחות
והולכות עם התקדמות טכנולוגיות ושינויים תרבותיים. למשל, מיקרוגל. התוצאה היא אכן שהאוכל 'מבושל' אבל
האם יש כאן 'בישול'?? והדברים צפויים רק להסתבך וללכת (לא רחוק היום שבשר יגודל רק
במעבדות. מה יהיה דינו?).
לפעמים הבעיות הן 'תרבותיות'. 'חברות' למשל,
הן יצור שלא עלה על הדעת מעולם. לא מדובר בשותפות של אנשים (שור של חברה שנגח פרה,
לא מחייב אף אחד מבעלי המניות לשלם באופן אישי לבעל הפרה). מדובר ביצירת דמיון
אנושי ותו לא. בשל כך, בזמנו, היו שהתירו בהם בריבית, משום שאין מציאות כזאת. כיום
נוקטים לאיסור, אבל ברור שהדברים אינם פשוטים
ומה עם גנב כסף שכל שעשה הוא שינוי וירטואלי
בבנק? הגנב לא עשה שום 'מעשה קניין' ובעצם גם לא קרה שום דבר בעולם הפיזי. המוכר
שנותן לו חפץ לא הפסיד כלום (כי 'נרשם' לו משהו לא מוחשי, שמישהו אחר יתן לו
אח"כ תמורה). הכל רק בדמיונות של בני אדם.
כהנה רבות לאין קץ מתחדשות שאלות שבחלקן
הגדול מצריכות להבין קודם כל את המציאות. לא כל מי שלמד היטב שו"ע, מוכשר
בהבנת מציאות מורכבת ולפעמים מופשטת.
כאן נכנסים גם שיקולים חוץ-הלכתיים.
המחלוקת בין הראי"ה לבין החזו"א רק נדמית כמחלוקת הלכתית-נטו. בפועל היו
כאן שיקולים חוץ הלכתיים רבים. לא לחינם יצאה לראי"ה התוצאה שהיתר המכירה
שריר וקיים והחילונים יכולים לעבד אדמתם והחרדים יכולים לרכוש מהם הסחורה ואילו
לחזו"א יצא שההיתר מפוקפק ועל החרדים להתארגן באופן עצמאי ומנותק מהחילונים
לשנת השמיטה.
נכנסתי כאן לשדה מוקשים (כן. שוב נוגעים
בשיכתובי היסטוריה ובצנזורה על ספרי גדולים) כשהשוליים מתקרבים ונצטרך להמשיך
הדיון בפעם אחרת.
חרדי בעולמו
