רגעי השבוע - פרשת
דברים, שבת חזון
תוצאות הדיון בבית משפט בעקבות
עלייה לתורה / האיש שליקט ופירט מהדורות הקודמים לדור הצעיר / מדוע הגן רבי זכריה
בן אבקולס על בר קמצא הרשע? / ביקורי התלמידים אצל אדמו"ר, ראש ישיבה
ופוסק הלכתי
א. עָלֹה נעלה
"איך מרגיש ה'יוֹלְד'?" - הוא הסתכל עליי
במבט האומר: "אני? עליי? אני כלל לא מעניין פה, לא אני הנושא!" - סיפרתי
לו שלאחר הולדת בני בכורי, פגשתי את ש"ב הרב עמרם יוסף דייטש, הוא איחל לי
ברכת מזל טוב, התעניין בשלום היולדת והילד, ואז הוסיף ושאל אותי: "און וואס
מאכט דער יולד?". כשראה שאני לא מבין את שאלתו, הסביר לי: כולם מסביבך כעת
מתעניינים ביולדת, מתייחסים לתינוק, שואלים על הברית, אך מטבע הדברים שוכחים שיש
פה עוד שותף, יש כאן אבא, שגם הוא צריך לישון ולאכול, וגם הוא זקוק לתשומת
לב"...
הרעיון הנכון נכנס לי ללב ולזכרון, ובכל הזדמנות
שישנה אני משתדל בס"ד לנהוג כך, ולהעניק תשומת לב ואכפתיות באמצעות שאלת
התעניינות, במקרים משמחים כאלו או לצערנו הפוכים מזה. לא לדלג או לשכוח את האנשים,
שנהפכים לשקופים ובלתי נראים באירועים שונים בחייהם.
אם הדבר נכון לכל אדם, הרי במשרה ציבורית המחויבות
והזכות הזו גדולה הרבה יותר. בתפקידי כגבאי בית הכנסת, זה דורש ממני מחשבה ורגישות
רבה. הפעם שאלתי הופנתה אל ידידי הרב דוד רוזנצוויג, העומד בראש מסלול הסמיכה
בישיבה הגדולה במוסקבה, ומשמש כאחד מבעלי הקריאה בבית הכנסת המרכזי, כזה שקריאתו
נעימה וברורה ונשמעת כנתינה מסיני, וכעת שמחה בביתו, עם הולדת הבן.
ביום שישי שעבר הוא הכניס את בנו בבריתו של אברהם
אבינו, ולסעודת הברית שנערכה מיד אחר-כך, הצטרף יהודי יקר בשם מר יהודה קנייבסקי,
איש עסקים מוכר ואהוב בקהילה. הרב רוזנצוויג אבי הרך הנימול, כיבדו לברך את הציבור
ולומר כמה מילים.
מר קנייבסקי נהנה מהמחווה, לקח את כוסית הלחיים
בידיו, ולאחר שאיחל ברכות למשפחה וכלל הנאספים, שיתף את הציבור בסיפור הנפלא הבא:
"אתמול ביום חמישי, יצאתי מהבית מאוחר מהרגיל. לפתע, מוקדם מהצפוי הטלפון
צלצל בענייני העבודה. המצב בעסק שלי כעת מורכב, עם כיוונים חדשים, וגם עם משפט עמו
אני מתמודד. בכל יום עליי לקבל החלטות קשות. חשבתי לנסוע להתפלל בבית הכנסת מארינה
רושצ'ה, אך נוכחתי לדעת כי לא אצליח להספיק את המניין הראשון. הגעתי 10 דקות לפני
תחילת המניין השני. יש לי כאן חברים קרובים מאוד, וקבלת הפנים החמה ולחיצות ידיים,
גורמות לתחושה טובה, הרגשה שאני נחוץ כאן, ומעריכים את בואי.
התפילה החלה, ואני מנסה בכל כוחי להרחיק מראשי מחשבות
על העבודה וההתמודדות. לפתע אני חש תשוקה גדולה לעלות לתורה, אך אני מחליט לא לבקש
זאת, כי משער אני לעצמי, שישנם מתפללים אחרים שזקוקים לזה יותר. להפתעתי אני שומע
את הגבאי ר' שייע קורא לי לעלות לתורה. אנחנו מכירים שנים רבות, ואני מאוד גאה
ושמח כשאני מצליח לקחת חלק בפעילויות שהוא מארגן.
אני עולה, מברך את הברכה, ושומע איך בעל הקורא העומד
לצידי מבטא את המילים בצורה ברורה, כך שאני יכול לעקוב אחרי הטקסט ולראות כל אות,
משהו שקורה לי לעתים רחוקות מאוד, בהתחשב בידע שלי בלשון הקודש.
לאחר התפילה, ניסיתי להבין מדוע רציתי כל כך לעלות
לתורה, ולא הצלחתי. אני מגיע למשרד שלי, ושם מודיעים לי שהתקיים הבוקר דיון חשוב
בבית המשפט, וההחלטה שהתקבלה היא חיובית מאוד לחברה שלי. אני מופתע שהדיון התקיים
באותו יום, ואני מבין שהתבלבלתי בתאריכים, ושמשהו בתוכי דחף אותי לעשות משהו חשוב
באותו בוקר ולנסוע להתפלל בבית הכנסת. הגבאי הרגיש זאת כנראה וזיכה אותי בעלייה
לתורה, ובזכותה זכיתי בדיון בבית המשפט.
לאחר התפילה ערכתי היכרות עם הבעל קורא בתורה - הרב
רוזנצוויג. הוא סיפר לי על הברית לבנו, התרגשתי, וחשתי צורך לשנות את כל התוכניות
שלי להיום - יום שישי, והגעתי שוב לבית הכנסת לתפילה, וכעת אל הברית וסעודת
המצווה. זו הזדמנות שלי להודות לה' על הנס שקרה לי".
ב. ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה
השבוע בירושלים קמו משפחת בלוי מה'שבעה' על אביהם
ש"ב הגה"ח הרב טוביה בלוי ע"ה, שהיה מזקני וחשובי רבני חב"ד
בארץ הקודש, ורב קהילת חב"ד בשכונת נווה יעקב בירושלים. מחנך דגול, איש ספר
ועט, מעתיק שמועה נאמן, אוצר בלום של זיכרונות הוד מגדולי ירושלים בדורות עברו.
כאשר היה הרב בלוי מספר על גדולי הדור הקודם, לא היה
אלו סיפורים רחוקים שנשמעו מכלי שני ושלישי, אלא מראות חיים שראה בעיניו, שיחות
ששמע באוזניו והליכות שזכה לקלוט בילדותו ובבחרותו. אלו נקלטו היטב בזיכרונו,
ורבים מאלו העלה על הכתב ונדפסו בקבצים הנפלאים בשם 'לקט ופרט', לצד ספרים רבים
וחשובים שכתב במשך חייו הארוכים.
נפשו קשורה בנפשה של רעייתו היקרה, והסתלקותו באה
בתוך השלושים לפטירתה של מחברתו הדגולה והצדקנית, הרבנית מרת חנה פרומט ע"ה,
אחותה של דודתי-זקנתי החשובה שתבלחט"א מרת פערל רבינוביץ שתחי', שהייתה מגיעה
לבקר את אחותה הגדולה מדי שבוע, כפי שסיפרה לי עת טלפנתי לדודתי לנחמה לפני כחודש.
בהיותי בביקור קצר לפני כשנתיים, התלוויתי אל ידידו
ובן-דודו אאמו"ר שליט"א יחד עם אחי הרב מתתי' שיחי', ויחד עלינו לבקרו
בדירתו. אחי ואני מסרנו לו מהספרים שחיברנו בס"ד, והשיחה שנועדה להימשך מספר
דקות נמשכה שעה ארוכה, כשהיא משולבת בהיסטוריה משפחתית משותפת ונושאים מרתקים
שרישומם נחקקו בזכרוני עד היום.
הרב בלוי היה שנון ופיקח מאוד. היה מקור לעלייה לרגל
להתייעצויות שונות, למוסדות, בתי חב"ד ולאנשים מכל גווני הקשת. גם בשנותיו
האחרונות, כאשר כוחו נחלש, לא כבתה בו אש התורה והחסידות. הוא המשיך להתעניין,
להעיר, להדריך, לכתוב ולהשפיע. עורכים, כותבים, מחנכים ועסקנים היו פונים אליו
לקבל עצה, בירור מקור, דיוק היסטורי, או הכרעה בסגנון ובהשקפה. זיכרונו הרחב,
אחריותו למילה הכתובה ויראתו מפני סילוף המסורות היו לשם דבר.
התקופות בהן השחיז את עטו במאבקים למען כבוד החסידות
והרבי, זכורות לי כמו לרבים אחרים מאותה עת. אין ספק כי דמותו תוסיף להאיר בדפי
ספריו, ומאמריו, בזיכרונות תלמידיו, בבני קהילתו, ובצאצאיו הרבים שיחיו.
בשיחה השבוע עם מחותני היקר הרב יצחק יהודה רוזן,
שהיה ממקורביו במשך שנים רבות, הגדיר אותו היטב ואמר את הדברים הבאים:
"משה רבנו מבקש מהקב"ה: 'הראני נא את
כבודך' (שמות לג, יח). והקב"ה משיב לו: 'הנה מקום איתי ונצבת לי על הצור,
והיה בעבור כבוד ושמתיך בנקרת הצור' (שמות לג, כא). שואל על-כך רבי מאיר שפירא
מלובלין: 'איזו תשובה הוא קיבל פה? מה זה מקום איתי? יש מקום שאינו איתי? הרי
'מלוא כל הארץ כבודו' - ומה אם-כן כוונת דברי הפסוק'?
משיב הרב מלובלין תשובה נפלאה המשקפת ומתאימה לרבי
טוביה ע"ה: 'הנה מקום איתי', כאשר מדובר במלחמה על קדושת התורה או חינוך,
כשזה קשור לכבוד של הרבי וליובאוויטש - זה 'מקום איתי'. זאת סוגיה ששייכת אליי.
בדבר כזה 'ונצבת לי על הצור", עמוד איתן, חזק, כמו צור חלמיש, אל תירתע, אל
תוותר, אל תתפשר, אל תיכנע, מדוע? כי זה שייך אליי!
'מקום איתי' - כאשר צריכים להסביר את הדעה של הרבי
בעניין 'מיהו יהודי', לדייק במנהגי חב"ד (ספרו 'מנהגי חב"ד
ומקורותיהם'), ליצור כתב עת למחשבת חב"ד ('בטאון חב"ד', 'פרדס
חב"ד'), להביע ולפרסם את דעתו של הרבי בעניינים שעל הפרק ועוד אין ספור
דוגמאות שתקצר היריעה מלפרט - תמיד הוא ניצב בחזית המערכה.
אך כאשר 'והיה בעבור כבודי', כאשר הנושא של כבוד שמים
כבר לא על סדר היום, ואת מקומו יתפסו עניינים פרטיים ואישיים, עכשיו זה יותר יתקבל
כאישי שלך, עכשיו זה כבר נגיעות אישיות שלך, זה כבר לא שייך אליי. אם זה לא שייך
לכבוד שמים, הרי 'ושמתיך בנקרת הצור', אל תתעקש, כי לא מדובר כאן על עיקרון, לא
מדובר על אמונה ולא על יראת שמים, אלא על נושאים אישים, מדובר על 'בנקרת הצור', על
האדם לכופף את קומתו, להצניע לכת ולנהוג בענווה ובשפלות רוח".
ג. יישר כוח ששיברת
מקטנות אנו מכירים את הסיפור הנורא של קמצא ובר קמצא,
שקרה בתחילתה של סעודה חגיגית שנערכה בימיה האחרונים של העיר ירושלים בתקופת בית
שני, לפני חורבנה בידי טיטוס קיסר רומא. סיפור כאוב וטעון, ששאלות רבות ומורכבות
עליו עולות בכל פעם מחדש ובכל הדורות: במיוחד על רבי זכריה בן אבקולס, שפסק לבל
יקריבו את קורבן בעל המום שהביא שליחו של המלך, מהלך אותו תכנן בר קמצא כדי לנקום
באחיו היהודים, ובכך נגרם חורבן בית מקדשנו.
וכפי שמתארת זאת הגמרא: "סבור רבנן לקרוביה משום
שלום מלכות. אמר להו רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו 'בעלי מומין קריבין לגבי מזבח'.
סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא. אמר להו רבי זכריה: יאמרו 'מטיל מום בקדשים
יהרג'"?!
הסבר חדש המאיר את העניין באור שונה ומיוחד מאוד,
שמעתי השבוע מאחי היקר הרב מתתי', מתוך דברים שנשא בשבת שעברה בבית מדרשו 'היכל
החיים' לרגל שבת היארצייט של זקננו הגאון החסיד רבי אברהם ברוך דייטש זצ"ל.
וכיוון שנפלאים ונוקבים הדברים, אמרתי להעלותם כאן לכלל הציבור.
יסוד הדברים נשתתו על פי שיחה מפורסמת של הרבי בפרשת
'וזאת הברכה' הנקראת בשמחת-תורה, בה מסופר על הסתלקות משה רבנו ע"ה. התורה
משבחת אותו ומתארת את מעלותיו הנפלאות של אדון כל הנביאים, והפרשה מסתיימת במילים:
"ולכל היד החזקה... אשר עשה משה לעיני כל ישראל".
מסביר רש"י: "לעיני כל ישראל - שנשאו לבו
לשבור הלוחות לעיניהם", והקב"ה שיבחו על כך: "יישר כוחך
ששיברת".
למקרא הדברים הללו מתעוררת השאלה הפשוטה: וכי שבירת
הלוחות היא מעלה גדולה כל-כך שדווקא בה רואה התורה לנכון לסיים את שבחיו של משה?
רש"י פירש את משמעות הסיפור בפרשה אחרת במשל זה:
"משל למלך שהלך למדינת-הים והניח ארוסתו עם השפחות. מתוך קלקול השפחות יצא
עליה שם רע. עמד שושבינה וקרע כתובתה. אמר: אם יאמר המלך להורגה, אומר לו - עדיין
אינה אשתך".
והנמשל: "המלך - זה הקב"ה; השפחות - אלו
ערב-רב; והשושבין - זה משה; ארוסתו של הקב"ה - אלו ישראל". כלומר, שבירת
הלוחות לא הייתה בתור עונש לבני-ישראל, אלא להפך - על-ידי-כך הציל משה את העם
מחמתו של הקב"ה.
עתה נבין את השבח הגדול שמוצא את ביטויו בהזכרת מעשה
שבירת הלוחות על-ידי משה: כל אדם מבין בפשטות, כמה היו לוחות הברית יקרים בעיני
משה. נוסף על עצם חביבותם של דברי התורה בעיניו, בהיותו זה ש"קיבל תורה
מסיני" היו לוחות אלה "מעשה אלוקים... מכתב אלוקים" והוא זכה לקבלם
מידי הקב"ה בכבודו ובעצמו.
ואולם כאשר ראה משה הרועה הנאמן, שיש מקום לחשוש שמא
תיפגע מציאותם של הלוחות בעם-ישראל - לא היסס ואף לא שאל את פי ה', אלא עמד ושיבר
את הלוחות כדי להציל את צאן מרעיתו. את מי להציל? - את החלק הירוד שבעם, זה שנכשל
בחטא העגל!
זוהי אפוא מעלתו הגדולה של משה רבנו: לא זו בלבד
שהפקיר את עצמו כדי להגן על ישראל, באמרו: "מחני נא מספרך" - אלא אף
שיבר את הלוחות שקיבל מידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, כדי להגן על היהודים שנכשלו
בחטא העגל! זו שיאה של מסירות-נפש, שבה מסר משה רבנו את כל כולו, את הדברים היקרים
ביותר בעיניו, למען עם-ישראל.
ולכן לאחר שהתורה מונה את מעלותיו הרבות של משה רבנו,
היא מסיימת במעלה הגדולה ביותר - "לעיני כל ישראל" - "שנשאו לבו
לשבור את הלוחות". הייתה אצלו "נשיאת-לב", כאשר רגשות האהבה
לעם-ישראל גברו על אהבת התורה וכבוד התורה, עד ששיבר את הלוחות למענם. וזו מעלתו
הגדולה ביותר של מנהיג-ישראל אמיתי כמשה רבנו!
וכהמשך לשיחה זו של הרבי, מפרש אחי שיחי' את המעשה של
בר קמצא וגישתו של רבי זכריה בן אבקולס באופן דומה:
רבי זכריה שמע על המעשה הנורא שאירע באותה סעודה בה
השתתף בר קמצא, שהיה אורח לא קרוא, ובעל הבית הלך וגירשו מהסעודה אף שביקש לשלם את
כולה. נתחמץ לבו של רבי זכריה, שלא היה מסוגל להשלים עם העובדה ששפכו את דמו של
אדם מישראל, יהיה אשר יהיה, בנוכחות אנשים רבים ובהם חכמי ישראל, ואף אחד לא מיחה.
רבי זכריה ראה במעשה זה חורבן של כלל ישראל, ופגיעה
ביסודו המושתת על אהבת ישראל ושמירה על כבודו של כל יהודי באשר הוא. וראיה לכך ממה
שאמרו שם בגיטין: "תניא אמר רבי אלעזר, בוא וראה כמה גדולה כוחה של בושה,
שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו".
כלומר, שהמעשה שגרם לבושתו של בר קמצא, היה גדול ובעל
משמעות יותר מאשר בית המקדש עצמו.
וכפי שכתב המהר"ל ב'נתיבות עולם': "בדבר זה
רמזו, כי אין דבר שהוא גורם לפעול בעולם כמו הבושה. כי עם גודל מעלת בית המקדש,
שהוא בית קודש אלקי על הכל, גרמה חטא של הבושה, שהבושה הוא בטול צלם האלקי, עד
שהחטא בזה גרם לבטל בית המקדש האלקי... ולכך הבושה שהוא לאדם שנברא בצלם אלקים היה
גורם לבטל בהמ"ק, כי שניהם עניין אחד למי שמבין דבר חכמה עליונה".
בעקבות המעשה של בר קמצא, הגיע רבי זכריה בן אבקולס
למסקנה, כי סתירתו של בית המקדש הוא בניינו של עם ישראל! סתירת זקנים - בניין,
וכמו שמשה רבנו ע"ה היה מוכן לשבר את הלוחות המקודשים של מכתב אלקים, כדי שלא
יתעורר קטרוג על עם ישראל; כך היה מוכן רבי זכריה בן אבקולס שיתגלגל הדבר וייחרב
ביהמ"ק, ובלבד שלא יתפרסם הדבר שביזו יהודי מישראל, ושלא ילמדו מזה חלילה
להתרגל כן שכל אחד יבזה את השני באמתלה שהוא רשע, ובכך חלילה ייפול הפירוד בעם
ישראל שכולם ישנאו זה את זה, היל"ת.
ואף שאותו בר קמצא לא היה מצדיקי ישראל, אלא רשע
גמור, כמו שכתב ה'חת"ם סופר', הקפיד הקב"ה על בזיונו, כדי ללמד אותנו עד
כמה חשוב כבודו של כל אחד מישראל. ולכן הובא המעשה של בר קמצא בתחילת כל הסוגיא של
חורבן ביהמ"ק השני במסכת גיטין, כדי ללמדנו יסוד גדול זה שאין בית המקדש בלי
אהבת ישראל.
ובדומה למשה שאמר לפני הקב"ה, כמובא במדרש:
"אם אין כלים, מה אני עושה בתורתך"?! כך אמר רבי זכריה בן אבקולס:
"אם אין אהבת ישראל, מה אני עושה בבית מקדשך"?!
ולתמונת השבוע שלי: תורה מחזרת על אכסניה
בסיום מבצע לימוד שנמשך חודשים ארוכים, בהם השקיעו
תלמידי הישיבה קטנה (בשכונת 'איסטרה') ימים ולילות ועמדו בהצלחה במבחנים שונים
לאורך כל התקופה - זכו לממש את משאת נפשם: נסיעה משותפת לרבי. ולאור גודל הפרויקט
וההשקעה הרבה במסע שכזה, הבינו והפנימו התלמידים עד כמה גדולה ההערכה שיש ללימוד
שלהם.
התלמידים יצאו בראשית השבוע שעבר, לשהות כשבועיים בצל
הקודש בלימוד, תפילות והתוועדויות. בין הדברים עם ראשי ומחנכי הישיבה לקראת
הנסיעה, הציע מייסד הישיבה הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א, שהתלמידים יבקרו אצל
אדמו"רים ורבנים להיבחן אצלם, גם כדי לעודד את הבחורים וגם על מנת שגדולי
התורה יראו את כוח וגודל התורה הפועלת כיום ברוסיה.
לפני 55 שנה, כאשר יצאו קבוצת בחורים מסמרקנד והגיעו
לרבי בשנת תשל"א, הרבי שלח אותם לדבר בלימוד עם הגאון הנודע רבי משה
פיינשטיין זצ"ל, שבעצמו שהה במשך תקופה תחת שלטון הקומוניסטים, ולאחר שיצא
מרוסיה והגיע לארה"ב התפשט אורו כפוסק הלכתי גדול, כיהן כנשיא 'אגודת הרבנים
בארצות הברית וקנדה', יושב ראש 'מועצת גדולי התורה בארצות הברית', וראש מתיבתא
'תפארת ירושלים' בניו יורק.
רבי משה פיינשטיין הסתלק בארה"ב וארונו הובא
לארה"ק, ואף שלא הכרתי אותו ולא ראיתיו, אך אל לווייתו הענקית שנערכה
בירושלים בעיצומו של חג הפורים, לקח אותי אאמו"ר שיחי' יחד עם אחי שיחי'.
איני יכול לשכוח כיצד כל רחוב יפו היה גדוש ברבבות יהודים שיצאו ללוות את פוסק
הדור, והיא נחשבה הלוויה הגדולה ביותר שחוותה ירושלים עד אז.
הרב פיינשטיין העריץ מאוד את הרבי, ביקר אותו אישית
ב-770, והיה עמו בקשר במאבקיו של הרבי לשלמות התורה ואף ניהל עמו דיונים תורניים.
הרבי הציע לאותם עולים רוסיים לנסוע לרב פיינשטיין
ולספר לו על החיים ברוסיה, כשהרבי מתבטא: "ספרו לו הכל, בלי עניוות".
כאשר יצאו מחדר הרבי, עמדו המזכירים הרב ירחמיאל בנימין קליין והרב חיים יהודה
קרינסקי ליד שתי מכוניות, שתי המכוניות שהרבי נוסע בהן, ועימן נסעו לרב פיינשטיין.
הרב פיינשטיין התפעל מאוד לראות אברכים ובחורים
צעירים, שרובם נולדו שנים רבות לאחר המהפכה הקומוניסטית, כולם יראים ושלמים
ויודעים ללמוד היטב דף גמרא. מתוך פליאה הולכת וגוברת פנה אליהם ושאלם: "כיצד
עשיתם זאת? איך הצלחתם להעמיד את עצמכם יראי אלוקים, אנשי חיל בתורה, ביראה
ובחסידות? זה נגד כל הגיון!".
שלושה עמדו אז בראש החבורה. אחד מהם, החסיד רבי משה
קצנלבויגן, למדן חריף מוח, השיב: "היינו יושבים ב'התוועדות' ומחזקים זה את
זה, וכך הצלחנו לשמור על הגחלת". השני, החסיד רבי מוטל קוזלינר, איש של
מסירות נפש ללא פשרות, השיב: "יש לנו רבי!". והשלישי, החסיד רבי יענק'ל
נוטיק, שהיה מופת לתורה ויראת שמיים מתוך אמת פנימית ושקטה, לחש: "אינני מבין
את השאלה, וכי אפשר אחרת?!".
את הסיפור שמעתי במשך השנים לפחות פעמיים מהרב לאזאר
בהתוועדויות כאן. וכאשר התבקשתי השבוע לסייע בביקורים של התלמידים ממוסקבה אצל
גדולי התורה בארה"ב, עלה מיד בזכרוני המפגש הנ"ל שנערך אצל רבי משה
פיינשטיין. לשם כך פניתי לידידי ורעי איש המעש והספר הרב יוס'ל הויזמן מלייקווד,
שמהלכים לו בהרבה בתי רבנים וראשי הישיבות, והוא סידר ביקור של התלמידים אצל נכדו של
הרב פיינשטיין ומי שעומד כיום בראש הישיבה שהקים. ואכן, הבחורים הגיעו ביום שני
לביקור מרומם ומיוחד אצל הגאון רבי ראובן פיינשטיין, שהתרגש לראות צורבי רבנן
משיבים כהלכה במסכתות שבת ובבא בתרא, וניכר כי הם שוקדים על לימודם, כהמשך לאותם
תלמידים לפני 55 שנה שביקרו אצל זקנו הגדול.
לפני מספר שנים שהיתי ב'שבת סליחות' סמוך ונראה לאוהל
הרבי, ושם הכרתי בחור בשם יהושע-אשר הלברשטאם, שגילה את אוזניי כי הוא נכדו של
הרבי מבאבוב (45). מאז אנו עומדים בקשר מפעם לפעם, וכעת פניתי אליו לסדר ביקור של
התלמידים אצל זקנו, המוכר כאחד מגדולי וחשובי האדמו"רים בארה"ב. ואכן,
השבוע ביום שלישי קיבל האדמו"ר בסבר פנים יפות את התלמידים בבית מדרשו הגדול
שבשכונת בורו-פארק, כשהוא מתרגש ומתפעל מעדינות הבחורים, אשר שקידתם וידיעתם בתורה
וחסידות ניכרים היטב, ובירך בחום כל אחד ואחד במשך זמן רב.
לאחר ביקור אצל אדמו"ר וראש ישיבה, מתאים גם
ביקור אצל רב פוסק. נזכרתי בחבר יקר עמו למדתי בבחרותי בישיבת באיאן בירושלים,
ושמו הרב מרדכי שלמה ברנדוויין, שנלקח כחתן לפוסק הנודע הגאון רבי גבריאל ציננער
מארה"ב.
הרב ציננער הינו מקורב ביותר לרבי ולחסידות
חב"ד. הרבי עודד מאוד את סדרת ספריו ההלכתיים הידועים בשם 'נטעי גבריאל',
והורה לו פעם אחר פעם להדפיס כרכים נוספים בסדרה. פעמים מספר ערך הרב ציננער
מבחנים לקבוצות תלמידים מישיבות תומכי תמימים ברחבי ארצות הברית.
ביום רביעי הגיעו אליו התלמידים עם הצוות החינוכי
המסור, ובמשך שעתיים חוו הרגשה מיוחדת של גאונות בתורה, כבוד לרבי, והערכה עמוקה
מהמארח החשוב ללימודם בשקידה בישיבה במוסקבה - חוויות נעלות שבע"ה ידרבנו
אותם להתמיד בלימודם המביא לידי מעשה.
גוט שבת!
שייע
