האיש
שגידל וחינך דור שני של בעלי תשובה ב'אורות בכלים' / זכרונות ותובנות חיים
במסלול ההליכה של האדמו"ר בין ההרים הגבוהים לנהרות המים / דולרים ומטבע
מלווים בהבטחה לזרע של קיימא / גירסא דינקותא של התלמיד הראשון אצל הרב משה
לאזאר
א. יעקב איש תם
בשכונת
'רמת שלמה' הירושלמית, קמה בתחילת השבוע בני משפחת ברונפמן מ'השבעה' שישבו
על אביהם הרה"ח ר' יעקב ע"ה, שנלב"ע לאחר אירוע מוחי שעבר לפני כחודש
וחצי. בני משפחתו המסורה לא הניחו אותו אפילו לרגע אחד לבדו, והיו לצדו עד
לנשימותיו האחרונות עלי אדמה.
לא
הכרתיו באופן אישי, ובכל זאת השתתפתי בהלווייתו לבקשת זוגתי שתחי', בהיותה
ידידת בנות המשפחה. בין הספד למשנהו פגשתי דמות אותה לא ראיתי קרוב
לארבעים שנה, הצגתי את עצמי בפניו, והוא נעמד במלוא קומתו התמירה, לא
לכבודי, אלא לכבוד "אביך היקר, מורי המובהק". ומיד המשיך ואמר תוך לחיצת
יד: "ולא רק אני, אלא גם הנפטר פה, למד אצלו. היינו אז קבוצת בעלי תשובה
מגוונים, רובם שעלו מארצות שונות בעולם, ואביך שיחי' היה מגיד שיעור ומורה
דרכנו".
הפניתי
את מבטי לעבר פודיום נושאי ההספדים, וראיתי את חתניו המסורים של הרב
ברונפמן המנוח, עומדים כאובים כבנים שבעצמם איבדו את אביהם מולדם - משפחה
לתפארת שבני הזוג ברונפמן זכו להקים בתבונה רבה, לאחר שעזבו את ארץ הולדתם
בארה"ב, וויתרו על חיי חופש ושחרור, בכדי לחיות חיים יהודים במלוא מובן
המילה, לגדל דור חדש ומחונך בשרשרת הדורות היהודים.
אבל
לא כולם זוכים לכך. נשמות רבות מתעוררת לשוב ולהתקרב לדרך התורה והמצוות,
בעלי נשמות אלו, מרגישים שהגיעו אל פסגת חייהם, חיים עם משמעות וסדר מסודר
לאורכה ורוחבה של החיים כולו, אך באופן פרדוקסאלי, אדם שכל ימיו היה מנותק
וכעת התחבר לאידישקייט, לא תמיד מצליח להעביר את לפיד האש שגילה ומצא -
לדור השני, לילדים שלו עצמו.
יחד
עם אותה קבוצת תלמידים באותם ימים, היה אדם שהאורות שלו היו כל כך גבוהים,
עד שהחליט עד דעת עצמו, שאת בניו אותם הכניס לתלמוד תורה באזור מגוריו -
הוא יאסוף בכל יום בזמן הפסקת הלימודים בשעת הצהרים, בכדי לקחתם הביתה לחצי
שעה, בתאונה מוזרה וקיצונית, שילדיו חלילה לא ישמעו מילות גנאי או דיבור
לא מתאים מחבריהם, שמטבעם ילדים לפעמים פולטים תוך כדי משחקם. קיצוניות שגם
בהיותי ילד, לא הבנתי את מקורו. שיטה מעוותת, שיחד עם עוד דעות שהחליט
לשיטתו, גרמו שכל ילדיו, למרבה הצער, אינם שומרי תורה ומצוות היום.
לא
כן הרב יעקב ברונפמן ע"ה, שבחכמה יתירה עם רעייתו המסורה ידעו תמיד את
מקומם בהשתלבותם במגזר החרדי. ואם מגורים באזור מסוים השפיעו קצת קיצוניות
על חינוך הילדים, הם עקרו לשכונה מתאימה. החינוך ובמיוחד השידוכים שחיפשו
ומצאו, היו לפי רמתם ומקומם - ובזכות השקעה חכמה זו, זכו לכך שמשפחתם יציבה
בנפש וברוח.
כל
משפחות בעלי תשובה, שעשו את דרכם ליהדות בהתקדמות הדרגתית בדרגת "מעלין
בקודש", לא שינו הכל בבת אחת, אלא כל החלטה טובה התקבלה בקצב נכון - הצליחו
להוביל את המשפחה בלי ליצור משברים נפשיים או נפילות. ובמיוחד כאשר קיימו
את הנאמר "עשה לך רב" בקביעת מורה דרך או משפיע אישי, בשילוב מסגרת קהילתית
תומכת שמבינה את האתגרים הייחודיים של בעלי תשובה.
בתורת
החסידות והקבלה, מוכר המושג "אורות בכלים", המתאר את היחס בין האור
האלוקי, לבין הכלים שמכילים אותו. המבטא את העיקרון שצריך להיות איזון נכון
בין האורות לכלים. כי אם יש יותר מדי אור ביחס לכלי ("אורות מרובים בכלים
מועטים") - הכלי עלול להישבר. אך המצב האידיאלי הוא "אורות בכלים" - מצב
ראוי ומתוקן, שבעבודת השם מתבטאים בכך, שהאדם פועל להתאים את ההתלהבות
והרגש (האורות) ליכולת הקיבול שלו (הכלים) וההתקדמות היא בהדרגה, תוך שמירה
על איזון בריא ונכון בין ההתעלות למגבלות היכולת.
זה
היה הרב ברונפמן ע"ה, שקיים את הדברים בתמימות ובעקביות, בחכמה ובקבלת
עול, ובכך זכה להעמיד דור ישרים מבורך, הפועלים לטובת הכלל והפרט, ובמיוחד
במפעל פאות נוכריות ובה גם מחלקה רפואית של פאות שהקימה בתו מרת חיה שרה
שתחי'. לפני כשנתיים זכתה עם אחיותיה לפגוש ולקבל את ברכת הרב הראשי הרב
לאזאר למפעל ייחודי זה, והשבוע נשלחתי למסור להם אגרת תנחומין מיוחד שכתב
בעבורם.
ב. תורת משה
מפסגות
ההרים שמסביב יורדים ללא הפסק נחלי מים זכים ונקיים, המתנקזים יחד לנהר
שליו החוצה לאורכה של העיר 'קנזאי', קומונה בנפת טרנטו במחוז טרנטינו-אלטו
אדיג'ה, שבצפון איטליה.
קנזאי
מאכלסת בתוכה פחות מאלפיים תושבים קבועים, אך בהיותה תחנת בסיס לטיולים
וטיפוס על הר מרמולדה ורכס ססולונגו, היא מארחת מטיילים רבים מכל העולם.
בשונה
מהרי נופש בשווייץ ובאוסטריה, כאן התיירות היהודית פחות שכיחה, על אף
טיסות ישירות שישנם בין ארץ ישראל לעיר 'ורונה' הסמוכה לקנזאי. מעטים הם
היהודים הפוקדים את המקום, וכמעט אין אדמו"רים או רבנים המגיעים לאזור זה.
שונה
היה האדמו"ר מביאלא זצ"ל, שממקום מושבו בעיר לוגאנו שבשווייץ, ובהמשך
כשעלה לגור בקביעות בארץ הקודש, היה פוקד את קנזאי בעתות קבועות, הן בקיץ
והן בחורף. הרחק משאון העיר, ישב והגה בתורה הקדושה, מעלה את חידושיו על
גיליונות רבים, משיב ועונה באמצעות הטלפון לחסידיו הרבים, ואוגר כוחות
להמשך עבודת הקודש בניהול עדתו הרמה.
מי
שעמד לצדו לשמשו בקודש בכל אותן שנים, היה גיסי הנכבד הרב משה ווינר,
ששבועות רבים היה עמו יומם ולילה, לומד איתו חברותא, משמש כצינור בין
הציבור אליו וחזרה ומלווהו במסלול לאורכה של הנהר, למרגלות מלון "מיי כשר
הוטל", שהוקם בידי מקורבו ר' אבי נצר ממילאנו.
מלון
זה, הממוקם בלב הרי הדולומיטים האיטלקיים המפורסמים, מוקף בנוף יפהפה
וייחודי, והינו המלון האיטלקי הראשון והיחיד עם תעודת כשרות מהדרין מלאה,
שהעניק האדמו"ר מביאלא ועומד גם היום תחת כשרות ופיקוח בנו ממלא מקומו
האדמו"ר שליט"א, באמצעות מספר משגיחי כשרות, כאשר גיסי הרב ווינר משמש
כמפקח ראשי על המשגיחים וההשגחה.
בתקופה
זו של שלהי דקייטא, רבו המטיילים והמבקרים, המחפשים שילוב נדיר בין יוקרה
אירופאית, נוף הררי עוצר נשימה ומחויבות הלכתית ללא פשרות. פתרון אידיאלי
המאפשר ליהנות מחופשה בטבע הפראי של איטליה מבלי לוותר על רמת כשרות גבוהה,
תפילה במניין וטבילה במקווה, במלון המעוצב בסגנון אלפיני חמים ומסביר
פנים, ומספק מענה מושלם עם אוויר הרים צלול ומסלולי הליכה ירוקים.
בשל
כך, ניצב כאן גיסי על משמרתו החל משעות הבוקר המקודמות, לראות ולפקח שהכל
מתנהל לפי כל כללי ההלכה המוקפדים. בין לבין, גם אינו מוותר על מסירת שיעור
דף היומי און-ליין לתלמידיו בארץ הקודש. כל זאת ראיתי בעיניי השבוע
לראשונה, כאשר הגעתי למספר ימים כאורחו.
ביום
הראשון לבואי, הלך איתי את מסלול ההליכה שהתלווה בקביעות עם רבו. הוא נעצר
ליד ספסל שבין צלע הר למעיין מים, הוציא בערגה תמונה מכיס חליפתו והראה לי
את רבו יושב וכותב חידושי תורה על ספסל זה, עליו היה מתיישב בקביעות. משם
המשכנו הליכה של עוד דקות מספר, והגענו לשולחן וספסל קבועים בקרקע, מוחבאים
מתחת לענפי אילן בעל צל גדול ורחב וענפיו מסוככים מעל נהר מים מפכים.
"שעות ישבנו כאן בלימוד גמרא מדי יום" - הוא מספר בגעגועים.
בדרך
חזור, כאשר נתקלנו בכמה תיירים המלווים בכלבים שנבחו, סיפר לי תובנת חכמה
ששמע פעם מרבו, כאן על שביל זה: "באחת השנים הגיע לכאן אחד ממקורביו
וכשהלכנו יחד החל כלב לנבוח. האדמו"ר שראה את האורח מפוחד, אמר לו שהרי כל
מה שאדם רואה, זה בהשגחה פרטית בכדי ללמוד מכך על עצמו. והוא המשיך והסביר
שאם אדם היה נובח חזרה על הכלב, כל הסובבים היו רואים אותו כאינו בר-דעת.
כך כשאחד פוגע בשני, באם השני עונה ומגיב לפוגע, הוא דומה לאותו אדם שנובח
בחזרה על הכלב. האדם שנפגע עליו להתייחס לפגיעה כמו כלב שנבח עליו, כפי
שאינו שואל מדוע הכלב נבח עליו, כך לא ישאל מדוע האיש פגע בו. עליו לשתוק
לגמרי ובכך יהיה אדם שלם וחזק".
ג. מטבע של ישועות
אורחים רבים ומגוונים פוקדים את המלון, ובאווירה נפלאה השוררת במקום נופלות המחיצות, הלבבות נפתחים ומתברר כמה העולם קטן ונפלא.
אמש,
בדקות שנשארו עד תפילת ערבית בבית הכנסת שבמלון, פגשתי פנים שהיו לי
מוכרות מאי פעם, במיוחד לאור השילוב המיוחד של מראה תימני בלבוש חסידי. דקה
של שיחה והתברר ששמו הרב יהוד, תושב קריית צאנז בירושלים, ומשם הכרתיו,
כשכן קרוב לחמי שיחי'.
כאשר שאל ושמע לשמי ומקום מגוריי, אמרה זוגתו כי יש לה מופת מדהים עם הרבי מליובאוויטש, וכך סיפרה בלהט וברגש:
"חלפו
מספר שנים מנישואינו, ועדיין לא ילדנו ילדים. כאשר ביקרתי אצל הרב אשר
סלמון ע"ה, שהיה מחשובי עסקני ונכבדי חסידי חב"ד בירושלים ולפרנסתו שימש
בין השאר גם כסוכן נסיעות - שמע שעדיין לא זכינו בפרי בטן. הוא הציע לי ואף
עזר שאטוס לרבי לל"ג בעומר, יום סגולה בו זוכים הרבה עקרות לקבל ברכה
ולהיוושע בדרך נס.
טסתי
לבדי, הגעתי לחלוקת דולרים של הרבי, ועמדתי נרגשת ורועדת מול פני הרבי
שהיו בעייני כפני מלאך אלוקים. הרבי התעניין במצבי הרפואי ושאל לחוות דעת
הרופאים. בקושי רב עניתי. הרבי העניק לי ארבעה דולרים ונסך בי רוגע כשאמר
לי לא לדאוג.
בבוקר
יום ל"ג בעומר הגעתי לפגוש את הרבי ביציאתו מהמקווה, עמדתי בשורה השלישית
של עקרות רבות. בצעד נדיר, הרבי הושיט את ידו מעבר לשתי השורות הראשונות,
הניח מטבע ישירות בידי, ובירך אותי בברכה המיוחלת לזרע של קיימא.
ההבטחה
התקיימה במלואה. פחות משנה חלפה ונולד לנו בננו היחיד, ילד מופת שכיום בן
שלושים וארבע, תלמיד חכם גדול, המתגורר בקרית צאנז שבטבריה ואב לארבעה
ילדים משלו".
אם חשבתי שבזה הסתיים הסיפור שלה, התברר לי לאחר תפילת ערבית, שישנם עוד פרקים מרתקים שהתווספו דווקא לאחרונה.
"בני
השכיר את דירתו בעיר ביתר לשליח הרב שניאור שניאורסאהן מהעיר רובנא.
כשנודע לו על אחיין שלי, בן אחותי שזקוק לזרע של קיימא, הוא הציע לי למסור
את המטבע לאחיין. ואכן, לאחר כל אותן שנים שאני שומרת בארנקי על המטבע
שקיבלתי מהרבי ואני לוקחת אותו איתי לכל מקום - מסרתי את המטבע לאחיין,
בתקווה ובתפילה לבשורות טובות במהרה, בהמלצת השליח הרב שניאורסאהן" - סיימה
הגברת יהוד את דבריה.
פניתי
לידיד הרב שניאור שניאורסאהן, והוא מאשר את הפרטים ומוסיף משהו אישי
ומדהים: "עשיתי זאת כאשר אני נשען על אותו מעשה מופלא שהיה עם הבן שלך".
לקח לי כמה שניות להיזכר במה דברים אמורים. ואכן, לאחד מבניי שיחיו הגיע
חסיד חב"ד לפני כמה שנים, ואמר לו שהיות וחלפו מספר שנים מחתונתו, הוא נותן
לו לסגולה ושמירה דולר שקיבל מהרבי. פחות משנה לאחר מכן, בני וכלתי שיחיו
חבקו את בנם בכורם. מיד לאחר מכן, העביר בני את הדולר למשפחה אחרת שהייתה
זקוקה לישועה עם ילדים.
בלהט
הדברים מוסיף לי הרב שניאורסאהן דבר נפלא: "את הדירה שאני שוכר מהבן של
משפחת יהוד, מתחזק ידיד משפחה שלהם. סיפרתי לו שבעל הדירה נולד בזכות ברכת
הרבי. כתגובה הוא מספר לי: יש לי אחות שאין לה קשר לחסידות חב"ד ויחד עם
חברה קרובה, הקימו בביתה שיעור תניא קבוע לנשים, לאחר למעלה משש שנות
ציפייה מורטות עצבים לפרי בטן נוסף, היא טסה לבקש ברכה מהרבי. תשעה חודשים
בדיוק לאחר מכן חבקה בן זכר, יום אחד בלבד לאחר שחברתה, שותפתה לאותו שיעור
תניא, חגגה ברית לבנה" - השגחה פרטית בתוך השגחה פרטית.
לתמונת השבוע שלי: אש"ל אברהם
האוויר
הצלול המגיע מהרי הדולומיטים חודר פנימה ומשתלב עם החמימות האמיתית הנובעת
ממאור הפנים של המארח, במאור פנים שנדיר למצוא כמותו. הוא מקבל את פניו של
כל אורח, משל היה בן משפחה אהוב ששב ממרחקים. כששאלתיו לפשר קבלת הפנים
הייחודית הזו, עיניו נדדו הרחק, אל זיכרונות מבית אבא במילאנו, וסיפור פלאי
של השגחה פרטית ותקומת העם היהודי נשמעו מפיו.
מדי
יום לאחר תפילת שחרית, הוא מקריא ומסביר בטוב טעם שתי הלכות מהלכות שבת,
ולאחר תפילת מנחה, הוא מלמד שתי משניות לפי הסדר. הקול קולו של בעל המלון
ר' אברהם (אבי) נצר, אך הסגנון והקצב, ה'געשמאק' וההסברים - הם קולו של הרב
משה לאזאר. "אני הייתי התלמיד הראשון של מורי ורבי רב משה לאזאר בבית הספר
ובתלמוד תורה במילאנו. הוא זה שלימד אותי לקרוא, אצלו למדתי משניות והוא
הכין אותי לבר המצווה" - מספר לי ר' אבי בגאווה גדולה.
התיישבנו
לשיחה אותה פתח בתיאור ימי הזעם של שנות השואה. אמו, בת למשפחה הונגרית
אמידה מאזור אוברלנד, מצאה את עצמה מסתתרת בגפה במרתף אפל בבודפסט במשך
חודשים ארוכים. שכניה היחידים, כך נהגה לספר לימים, היו הכינים, ומזונה
היחיד שאפשר את הישרדותה הסתכם בקוביות סוכר בודדות. אביו, שניצל מהתופת של
מטהאוזן ואושוויץ ואיבד כמעט את כל משפחתו, מצא את דרכו למילאנו. שם, מתוך
האפר והשבר, הם הקימו בית נאמן בישראל, בית שבו החינוך היהודי עמד מעל
לכל.
אותה
מסירות נפש לחינוך, הובילה את האב לאסוף פרוטה לפורטה מאנשי הקהילה
המקומית כדי להקים תלמוד תורה עבור קומץ קטן של ילדים. המלמד הצעיר שהגיע
לקהילה, מיד לאחר חתונתו, למסור את נפשו על חינוך ילדי ישראל באותם ימים של
ראשית בשליחות הרבי, היה לא אחר מאשר הרב משה לאזאר שליט"א, אביו של הרב
הראשי הרב בערל לאזאר שליט"א. ר' אבי מתאר לי בעיניים נוצצות כיצד הרב
לאזאר לימד אותם קריאה, חומש עם רש"י ומשניות, כשהוא ניחן בסבלנות אין קץ
ומעולם לא הרים את קולו על איש מהתלמידים. עד היום הוא נוצר בלבו את דרשת
בר המצווה ביידיש שהרב הכין עמו.
האצילות
הזו, השורשים העמוקים של אהבת ישראל והכבוד לכל נברא שאביו הנחיל לו, ויחד
עם רעייתו המסורה מרת בלינדא - ניכרים בכל פינה במלון בקנזיי. זהו אינו רק
מקום נופש, אלא אבן שואבת של אחדות ישראל. בין כותלי המקום נוצר פסיפס
אנושי מרהיב שבו חסידים, ליטאים, יהודים מסורתיים ודתיים-לאומיים, יושבים
יחד, משוחחים ומתחברים. אין זה פלא שגם דמות הוד כמו האדמו"ר מקאליב זצ"ל,
שהכיר את המשפחה עוד מהונגריה שלפני המלחמה, קבע בו את מקום המרגוע, כשהוא
סומך לחלוטין על יראת השמים והכשרות המהודרת של בעלי המקום.
למחרת,
כשישבנו שם, מול הנופים עוצרי הנשימה של ההרים המכוסים בעצים ירוקים
וסלעים לבנים וטמירים - הגיעו לפתע אורחים חשובים, ר' הערש'ל בן דודו של
אבי המנהל, שעשה את דרכו עם רעייתו מרת סוזי, מרחק 6 שעות נסיעה ברכב
ממילאנו.
כאשר
האורחים שמעו שאנו ממוסקבה, התמלאה הגברת סוזי התרגשות וסיפרה לי מקצת
שבחם של משפחת שלוחי הרבי במילאנו - משפחה הרב משה והרבנית יהודית שיחיו
לאזאר - הורי הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א - איתם הם בקשר עשרות שנים.
במסגרת
החברא קדישא של העיר מילאנו, היא יצאה למסעות שחבקו את איטליה כולה. מברשה
ועד טרוויזו, הם נדדו אל בתי הנפטרים כדי לקיים בהם חסד של אמת. היא תיארה
את הרב משה לאזאר, עולה ויורד בגרמי מדרגות ארוכים בבניינים איטלקיים
עתיקים נטולי מעליות, נושא על כפיו משאות כבדים של קרשי עץ ודליי מים,
במסירות שאין לה שיעור ובשתיקה אצילית.
בשעה
שהנשים המסורות של החברא קדישא עסקו במלאכת הקודש של הטהרה פנימה, היה הרב
ממתין בחוץ, שפתיו דובבות תפילה. בכל עת שהתעורר ספק הלכתי במהלך העבודה
הרגישה, היו הנשים פונות אליו, והוא, ביישוב הדעת ובבקיאות עצומה, היה פוסק
את ההלכה ומורה את הדרך המדויקת.
אך
סיפורו של הבית הגדול הזה שזור בחוטים של חסד כפול, של חיים ושל נצח. בעוד
הרב משה מסר את נפשו על כבודם של ההולכים לבית עולמם, עמדה רעייתו, הרבנית
יהודית לאזאר, במסירות נפש מקבילה למען אלו שזה עתה באים בשעריו.
שליחות
צעירות, נשים בודדות, או כאלו שהוריהן נותרו הרחק מעבר לים בארצות הברית,
מצאו את עצמן לא פעם מתמודדות עם צירי לידה בארץ זרה. בכל שעה משעות היממה,
ביום ובלילה, הרבנית לאזאר הייתה עוזבת הכל וממהרת אל מחלקות היולדות בבתי
הרפואה. היא ליוותה אותן לאורך כל שעות הלידה הממושכות, אוחזת בידיהן,
נוסכת בהן ביטחון של אם, ומהווה משענת יציבה ברגעים הפגיעים והמרגשים ביותר
של חייהן.
הקוטביות
המופלאה הזו של בני הזוג לא נעלמה מעיניה של סוזי. והיא מספר איך באחד
הימים היא פנתה אל הרבנית יהודית ושיתפה אותה בתובנה המצמררת שעלתה בדעתה:
"האם עצרת פעם לחשוב על ההשגחה הפרטית המדהימה שיש בבית שלכם?" והסבירה:
"את, בעבודת הקודש שלך בחדרי הלידה, מלווה נשמות טהורות אל תוך העולם הזה,
ואילו בעלך, בעבודתו הטהורה, מלווה נשמות אל מחוץ לעולם", בית שהוא כולו
שער, שער כניסה ושער יציאה, כשעל מפתנו עומדים שני ענקי רוח המקבלים
ומלווים כל נשמה באהבת ישראל אינסופית.
יצאתי
מרומם מאותה שיחה, נפעם מדרכי ההשגחה השוזרות במלאכת מחשבת חוטים של תורה,
שליחות קדושה, מסירות נפש ואהבת ישראל, החל ממרתף חשוך בבודפסט, דרך כיתת
לימוד קטנה במילאנו, ועד לפסגות המוארות של הדולומיטים והאור הגדול שזורח
ממוסקבה לכל רוסיה.
גוט שבת וחודש טוב!
שייע
