דיינקען, לויב'ן, און בעטען אויף ווייטער / בין זרועות הפלדה בטקסס למרחבי האינסוף / לבד בקפריסין ללא מסמכים ומשען ועד חלוקה יומית של תה וקפה בברלין / לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין
א. הפעם אודה
בכל שנה מחדש, בהגיע יום שלישי בשבוע שקוראים בו פרשת ויצא, אני נזכר בפתגם עתיק שאותו אני זוכה תמידין לשמוע מאימי מורתי שתחי': "דיינקען, לויב'ן, און בעטען אויף ווייטער" ("להודות ולהלל ולבקש הלאה")!
זכיתי ב"ה לגדול על אמונה זו, ואותה אני משתדל בסייעתא דשמיא להנחיל לדור הבא, וחוזר על זה בהזדמנויות שונות במשך השנה. אך בלומדי את החומש היומי עם דברי לאה אימנו "הפעם אודה את ה' ותעמוד מלדת" - צפות ועולות בי מחדש המילים שעליהן חונכתי.
לאה יולדת את הבן הרביעי ושמו יהודה, על שם ההודיה שלה לקב"ה בלדתה בן רביעי ליעקב אבינו. כאן מסתיימות מילותיה, והתורה הקדושה אומרת: "ותעמוד מלדת". אך אצל אחותה רחל, לאחר שילדה את יוסף, בנה הראשון, היא כבר חושבת על העתיד. היא קוראת לו יוסף, כי היא מיד מבקשת: "יוסף ה' לי בן אחר", ואכן זכתה ללידת בנה בנימין, שהיה הצעיר מבין השבטים.
כולנו מכירים את ברכת "הגומל" שמברכים אנשים שעברו דרך ארוכה או נס אחר, ומברכים: "הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב", והציבור עונה אחריהם בתשובה חריגה לעומת שאר הברכות: "מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה". מענה ברכה מהציבור שלא מצאנו דוגמתו בברכות.
על שאלה זו עונה רבי ברוך אפשטיין, מחבר "תורה תמימה", מפרשתנו: "ואפשר לומר על פי מה שדייקתי בפרשת ויצא שאמרה לאה 'הפעם אודה' ומיד 'ותעמוד מלדת'. ויש לפרש שאחרי שהודתה לאה על לידת יהודה, לא ביקשה עוד על להבא וניכר שמסתפקת במה שעד עכשיו, ולכן ותעמוד מלדת. ועל כן, זה המברך ברכת הגומל ואינו מבקש על להבא, יש חשש שמא מסתפק הוא בחסד זה, ולכן מברך אותו הציבור: 'מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה'".
מובן מזה שיחד עם ההודאה על העבר, נדרשת ומתבקשת מיד גם בקשה לעתיד. כי כשנתבונן בעומק הדברים נבין שהודיה אמיתית ומלאה היא כאשר היא באה בליווי בקשה.
בקורסים של מיומנויות ותקשורת בין-אישית המתמקדים בפיתוח יכולות תקשורת מילולית ולא-מילולית, הקשבה פעילה, אסרטיביות ופתרון קונפליקטים במסגרות אישיות ומקצועיות, מקובל מאוד בשלב הראשון של הלימודים להסביר לצד הלומד שבמהלך ויכוח או שיחה קשה - עליו לפנות באופן פתאומי אל הצד שכנגדו ולבקש לקבל בהשאלה לרגעים מספר עט כתיבה. מהלך קטן הגורם לנותן לפתע לראות את המבקש באור חיובי ואף להתחבר אליו, ובשל כך גם לוותר.
את החיוב להודות כראוי באמצעות הוספת בקשה רואים בתפילת שמונה עשרה - שלוש פעמים ביום. חלקה הראשון של תפילה זו הוא שבח, הברכות באמצע הן בקשה, ושלוש הברכות בסוף התפילה הן הודיה: ברכת "מודים", ברכת "וכל החיים יודוך", ואז מגיעה הברכה השלישית שמתחילה במילים "שים שלום", שהן מילים של בקשה ולא הודיה. אלא שאכן להודות, להלל ולבקש - זו הודיה מושלמת ונכונה.
ב. צבא השמים לך משתחווים
"לרוב האנשים, הדיווחים הללו פשוט עוברים מעל הראש", שח לי השבוע ידיד קרוב מעבר לים, "אבל אצלי, עצם המחשבה שהדברים הללו אכן חולפים לנו ממש מעל הראש, אי שם בחלל, ממלאת את הלב בהתפעלות". ידידי כיוון לידיעה המרעישה בימים אלו: בארבעה עשר בנובמבר, במסגרת טיסת הניסוי החמש עשרה של החללית "סטארשיפ", רשמה חברת "ספייס אקס" הישג היסטורי. לאחר שהחללית שהתה בחלל למעלה מ-22 שעות, השלימה 14 הקפות סביב כדור הארץ ופרסה 26 לווייני תקשורת שתיעדו את תקינות מגן החום שלה, היא חדרה לאטמוספרה במהירות של כ-27 אלף קילומטרים בשעה. בעוד שהמאיץ הראשון חווה תקלה והוסט למפרץ מקסיקו, השלב העליון של החללית ביצע בלימה אנכית ונלכד לראשונה בתולדות האנושות באוויר, בין הזרועות המכניות של מגדל השיגור בבסיס "סטארבייס" שבמדינת טקסס - הישג מורכב המקדם מאוד את היכולת לשימוש חוזר בחלליות.
אלא שידידי לקח אותי רחוק הרבה יותר. "הגשושית 'וויאג'ר 1' של נאס"א", הוסיף בהתרגשות, "שוגרה בשנת תשל"ז (1977). כבר קרוב לחמישים שנה שהיא טסה במהירות של 61 אלף קילומטרים בשעה. היא חלפה על פני מאדים ושבתאי, יצאה מגבולות מערכת השמש, ורק כעת, אחרי כמעט 26 מיליארד קילומטרים, היא משלימה מרחק של יממת אור אחת בלבד! מעתה יידרשו יותר מעשרים וארבע שעות לכל שדר מנאס"א להגיע אליה, ועוד יממה לתשובתה".
המספרים הללו מעוררים השתאות מול היקום הבלתי נתפס שברא הקדוש ברוך הוא: בעוד לאור השמש נדרשות כשמונה דקות להגיע אלינו, וגשושית הטסה יובל שנים גומאת יממת אור אחת בלבד, הרי הכוכב הקרוב ביותר אלינו נמצא במרחק של יותר מארבע שנות אור. וזוהי רק נקודה אחת מתוך מיליוני כוכבים בגלקסיה שלנו, לצד גלקסיות שלמות הנראות ככתמי אור בשמיים ומרוחקות מאיתנו מיליוני שנות אור. מול מרחבים אלו מתעוררות לחיים מילות התפילה: "אתה הוא ה' לבדך, אתה עשית את השמים, שמי השמים וכל צבאם... וצבא השמים לך משתחווים".
במחשבת החסידות, התבוננות זו אינה מובילה לתחושת אפסיות, אלא להכרה בגדלות הבורא ובשליחות האדם. כך נהג הרבי עם פרופסור זאב (וולוול) גרין ע"ה, מדען שעבד בנאס"א משנת תש"כ בחיפוש אחר חיים על מאדים. הרבי הזכיר לו את תורת הבעל שם טוב הקדוש, שלפיה כל מה שיהודי רואה או שומע נועד לקרבו לעבודת השם, ועודד אותו לרשום ביומן את השגחת הבורא המתגלה במחקריו.
כאשר יהודים יראי שמיים טענו באוזני המדען כי חיפוש חיים בחלל מנוגד לתורה, פסק לו הרבי נחרצות: "עליך לחפש חיים על מאדים ולהמשיך לחפש! לשבת כאן ולומר שאין חיים במקום אחר, פירושו להציב גבול ליכולתו של הבורא - ואת זאת איש אינו יכול לעשות". הרבי אף ביקש מהמדען לשלוח אליו את דוחות המחקר הבלתי מסווגים שלו, ולימים הדהים אותו כשמצא סתירה מדעית בין שני דוחות שונים מתוך אלפי עמודים. כשהתברר שמדובר בטעות דפוס, אמר הרבי בחיוך: "הוקל לי, אינני אוהב סתירות במדע". וכששאל המדען בבדיחות הדעת מדוע הרבי זקוק לדוחות אם יש לו רוח הקודש, השיב הרבי ביידיש: "מה שאומרים - שיאמרו; ממך אני רוצה דוח".
אותה ראייה חסידית באה לידי ביטוי גם בשבת ז' בטבת תשכ"ט, ימים ספורים לאחר שהחללית המאוישת "אפולו 8" הקיפה לראשונה את הירח. בהתוועדות באותה שבת התייחס הרבי לשאלתו של צעיר יהודי, שתהה מדוע התורה מתערבת בחייו הפרטיים של האדם ומענישה במלקות על אכילת מאכלות אסורים, בעוד שאינו מזיק בכך לחברה. הרבי הסביר כי על פי קביעת הרמב"ם כל אדם מכריע במעשה אחד את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות או לכף חובה, ולכן אין במעשי האדם דבר שהוא "עניין פרטי".
כהמחשה חיה לכך הצביע הרבי על שלושת האסטרונאוטים בחללית: אנשים בוגרים שוויתרו מרצונם על כל הרגל אישי וצייתו להוראות קפדניות שהכתיבו להם מה לאכול, מתי לישון ואילו נעליים לנעול. איש מהם לא התלונן על פגיעה בחופש הפרט, משום שידעו כי במשימתם הושקע מיליארד דולר, וכל חריגה קלה עלולה לסכן את המסע כולו. ואם למען פרויקט מדעי מוכן האדם לדקדק בכל תנועה, על אחת כמה וכמה שעלינו לדקדק בכל מצווה בחיינו הפרטיים, שכן על כף המאזניים מונחת התכלית הרוחנית של הבריאה כולה.
כאשר אנו מרימים השבוע עיניים אל השמיים - אל החללית שנלכדה בין זרועות הפלדה בטקסס ואל הגשושית שחצתה לאחר חמישים שנה מרחק של יממת אור אחת בלבד במרחבי האינסוף - אנו מבינים כי כולנו אסטרונאוטים על גבי ספינת חלל אדירה שברא הקדוש ברוך הוא. ואם למען פרויקט מדעי הנאמד במיליארדי דולרים מוכן האדם לדקדק בכל תנועה ופעולה, על אחת כמה וכמה שעלינו לדקדק בכל מצווה, בכל ברכה ובכל הנהגה בחיי היומיום שלנו, כאשר על כף המאזניים מונחת התכלית הרוחנית של השמיים, שמי השמיים וכל צבאם.
ג. כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים
"תפסתי ביד אחת את ידי השנייה ואמרתי לעצמי: כך בדיוק רוצה השטן לתפוס אותי? לא יעלה ולא יבוא! האלוקים אוהב את העם הזה עם כל השטויות שלהם, ולכן גם אני אמשיך לאהוב אותם".
את המילים המטלטלות הללו, שמאחוריהן מסתתר סיפור מופלא של השגחה פרטית והכרת הטוב שאינה יודעת גבולות, שמעתי לפני מספר ימים מפי ידידי הרב יהושע רסקין, כאשר ראיתיו משוחח עם חכם אברהם אלשווילי, השליח והרב לקהילה הגרוזינית במוסקבה.
"סיפרתי לחכם אברהם שהבן שלי מקפריסין מבקר השבוע במדינת גאורגיה. ולך אגלה במיוחד משהו מופלא ומעניין שקשור לבן זה עם מדינת גאורגיה", אומר לי הרב רסקין. נטלתי כוס קפה ונעמדתי להקשיב לו.
הכול התחיל משיחת טלפון שגרתית לכאורה שקיבל מבנו, הרב אריה זאב רסקין - חתנו של הפוסק הנודע הגאון רבי יקותיאל פרקש שליט"א מירושלים - המכהן כרבה הראשי של קפריסין וכשליח חב"ד באי.
בשיחה סיפר הבן לאביו כי הוא יוצא למסע קצר בן יומיים במדינת גאורגיה. מטרת הנסיעה הייתה כפולה: לבקר ידידים ותומכים המסייעים למוסדות התורה והחינוך בקפריסין, ובהזדמנות זו לפקוד גם את העיר כותאיסי שבגאורגיה, כור מחצבתה של המשפחה, שבה חיו ופעלו במסירות נפש סבו וסבתו ממשפחת ליפסקר כשלוחיו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע. במהלך השיחה שאל הבן את אביו אם הוא מכיר ידידים בגאורגיה שראוי לבקרם ולזכותם בשותפות ובתמיכה ביהודי קפריסין.
הרב יהושע רסקין הרהר לרגע ואמר לבנו: "נזכרתי במישהו שאתה עצמך קשור אליו קשר אמיץ. אבדוק איתו".
כדי להבין במי מדובר, יש לחזור שנים רבות לאחור, אל בית הכנסת המרכזי בקפריסין. יום אחד נפתחה הדלת, ואל ההיכל נכנס אדם זר, שאינו יהודי, כשכל גופו רועד. היה זה יליד גאורגיה שנקלע לקפריסין ונתקע בה בחוסר כול - ללא ניירות, ללא תעודה מזהה כלשהי ובלי להכיר נפש חיה במקום. בצר לו, מתוך אהבתו הטבעית ליהודים ומההבנה שרק יהודים רחמנים יוכלו להושיט לו יד בעת צרה, שאל עוברים ושבים היכן שוכן בית הכנסת המקומי, וכך מצא את דרכו לשם.
בעודו עומד נבוך ורועד, ניגש אליו יהודי גבוה, חסון ומרשים בדמותו. היה זה הרב אריה זאב רסקין. הרב הבחין במצוקתו של האורח הזר ופנה אליו במאור פנים: "במה אוכל לעזור לך?" האיש שפך את ליבו וסיפר כי נותר חסר אונים וללא שום מסמך או מכר, וכי לא ידע למי לפנות. אף שידע הרב כי העומד מולו אינו בן העם היהודי, הוא לא היסס לרגע; הוא פתח את זרועותיו החסונות, חיבק אותו בחום, אימץ אותו אל ליבו ואמר לו ברוך: "כאן הבית שלך, אין לך ממה לדאוג. אשתדל לעזור ולסייע לך ככל שאפשר".
אותו חיבוק חם ברגעי השפל שינה את חייו של האיש. מקפריסין התגלגלו דרכיו לטורקיה ולמדינות נוספות, עד שקבע את מושבו בעיר ברלין שבגרמניה, שם ראה ברכה במעשה ידיו והפך לאיש אמיד ובעל מעמד. ואולם את החסד שעשה עמו הרב רסקין בקפריסין הוא לא שכח מעולם.
הכרת הטוב שלו באה לידי ביטוי מעשי ומרגש מדי יום ביומו: בכל בוקר הוא יוצא מביתו בברלין ברכב השרד שלו יחד עם נהגו האישי. בדרכם הם עוצרים בחנות קבועה ורוכשים מכל טוב - שתייה מתוקה, פירות משובחים, סוכר, קפה, תה וכלים חד-פעמיים. משם הם נוסעים ישירות אל בית הכנסת של השליח ורבה של ברלין, הרב יהודה טייכטל, מחותנו של הרב הראשי הרב לאזאר. את כל הכיבוד העשיר הם מניחים בבית הכנסת, כדי שכל מתפלל ועובר אורח יוכל לאכול ולשתות להנאתו ללא כל תמורה. ולא זו בלבד, אלא שהוא עצמו נשאר מדי יום בבית הכנסת כדי לשפוך שיח לפני בורא עולם - כמובן בלא טלית ותפילין, בהיותו גוי - מתוך אמונה תמימה וחיבור עמוק לקדוש ברוך הוא.
כאשר התקשר השבוע הרב יהושע רסקין אל אותו ידיד בברלין וסיפר לו שבנו - אותו רב שקירב וחיבק אותו בקפריסין - מגיע לביקור במולדתו גאורגיה, התרגש האיש עד עמקי נשמתו. "הרב שלי מגיע?" קרא בהתלהבות, "אין שום בעיה! שלח לי מיד את צילום הדרכון ואת כרטיס הטיסה שלו". ואכן, ברגע שנחת הרב רסקין בשדה התעופה בגאורגיה, כבר המתין לו צוות מיוחד שקיבל את פניו בשירות אח"מים מפואר. במשך יומיים תמימים ליוו אותו אנשיו של האיש בכבוד מלכים, שיכנו אותו במלון חמישה כוכבים ודאגו לכל מחסורו ברמה הגבוהה ביותר - והכול כאות הוקרה על אותו רגע של חסד טהור בבית הכנסת בקפריסין.
אך השיא המרגש מכול טמון בסיפור אישי שגולל אותו חסיד אומות העולם בפני הרב יהושע רסקין, סיפור המעיד על גדלות נפש נדירה. האיש תיאר כי הוא אוהב את הקדוש ברוך הוא אהבה עזה, ומאחר שהוא יודע עד כמה הקדוש ברוך הוא אוהב את עם ישראל, הרי גם הוא אוהב את העם היהודי בכל ליבו.
ואולם אהבה זו עמדה פעם בפני ניסיון קשה מנשוא. לפני תקופה פנו אליו שני יהודים שנקלעו למצוקה איומה. הם הסתבכו בחוב כבד של רבע מיליון דולר, וחייהם היו בסכנה מוחשית ומיידית מצד הנושים שביקשו להורגם. בצר להם פנו אליו, בהכירם אותו כבעל השפעה ויכולות לא שגרתיות. מתוך אהבתו לעם ישראל הוא נרתם מיד לעזרתם: הוא הפעיל את קשריו, הציל את חייהם ממוות בטוח, ואף שילם מכיסו הפרטי את מלוא החוב בסך מאתיים וחמישים אלף דולר.
"נחזיר לך את הכסף בתוך שבוע או חודש", הבטיחו השניים בהתרגשות. אלא שחלף חודש, חלפו חודשיים, חלפה חצי שנה - והם לא החזירו ולו פרוטה אחת. כשפנה אליהם ואמר: "רבותיי, הרי הבטחתם לי! המצב שלי היום אינו מאפשר לי לחלק סכומים כאלו במתנה", השיבו לו השניים באין אונים: "אין לנו כסף, הפסדנו הכול. הרי מדוע נכנסנו לצרה הזו מלכתחילה? משום שלא היה לנו כסף".
כששמע זאת, הציע להם הצעה נדיבה מאין כמותה: "אתם יודעים מה? שלמו לי רק את מחצית הסכום, ועל החצי השני אני מוחל לכם בלב שלם". אך למרבה הכאב, גם לאחר ההנחה המופלגת הזו, הם לא השיבו לו אפילו דולר אחד.
אז, כך סיפר בכנות, החלו להתגנב לליבו הרהורים קשים: "הרי אני גוי, והנה שני יהודים שהצלתי את חייהם וגאלתי את חובם מתנהגים אליי בכפיות טובה שכזו? כיצד עליי לנהוג מעתה?" באותו רגע ממש הוא אחז בידו האחת את ידו השנייה בחוזקה, עצר את שטף מחשבותיו והכריז באוזני עצמו כי לא ייתן ליצר הרע להפיל אותו ברשתו ולהשניא עליו את העם הנבחר. אם בורא עולם אוהב את בניו אהבה שאינה תלויה בדבר, על אף חולשותיהם וטעויותיהם, מי הוא שיפסיק לאהוב אותם?
איזה שיעור מאלף בלימוד זכות ובאהבת ישראל אמיתית, המהדהד את דברי הנביא ישעיהו: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" - מחיבוק אחד של שליח בקפריסין, דרך תפילה יומיומית בברלין, ועד ללב רחב שמסרב להיכנע לכעס ובוחר שוב ושוב באהבת הבורא ובאהבת עמו.
ולתמונת השבוע שלי: עד ארבעין שנין
כדרכם של יהודים באשר הם, שעה נקובה המופיעה על הזמנה לכל אירוע שיהיה מהווה המלצה בלבד. בפועל אנו יודעים שרוב רובם של האורחים מגיעים כשנוח ומסתדר להם.
אמש זה היה שונה. היא הייתה חייבת להיות מדויקת: 7 בערב!
השעה הייתה אכן שבע בערב בדיוק, מוצאי יום חמישי, ט' בכסלו, כשפתחתי את הדלת ונכנסתי להתוועדות החסידית המצומצמת שערך רבי יצחק קוגן. על השולחן לפניו היה מונח ספר פתוח, ומולו ישבו כמה ידידים מקורבים. עוד בטרם הספקתי להתיישב, הרים הרב קוגן את הכוסית ובירך בלבביות, כשעיניו נוצצות מהתרגשות עמוקה.
מוקדם יותר השבוע טלפן אליי הרב קוגן וסיפר כי הוא מבקש לכנס מניין מצומצם של מקורבים כדי לציין מועד שאין דומה לו בחייו: ארבעים שנה בדיוק - מיום ליום, באותו יום בחודש ואף בשבוע ואף באותה שעה ממש - מאז זכה להיכנס לראשונה ל"יחידות" אצל הרבי, יחד עם רעייתו המנוחה, הרבנית סופה ע"ה.
הייתה זו תקופה שבה הרבי כבר לא קיבל אנשים ל"יחידות" פרטית, ואף על פי כן, עם הגעתו של הרב קוגן מברית המועצות לשעבר לארץ הקודש וממנה אל הרבי, נפתחה לפניו הדלת לשעתיים ועשר דקות תמימות. "החיים שלפני אותו ערב והחיים שאחריו הם שני עולמות שונים לחלוטין", אמר לי בקול רועד מעט.
כשנכנסתי, היה הרב קוגן שקוע בלימוד שיחתו של הרבי מאותה שבת, שבה ביאר הרבי את עבודתו של יצחק בן אברהם, אשר שב וחפר את בארות המים שסתמו הפלשתים וקרא להן בשמות אשר קרא להן אברהם אבינו. התבוננתי בדמותו של הרב יצחק שיחי' בן ר' אברהם ע"ה, ואי אפשר היה שלא לראות את הקשר המופלא: הרי זוהי בדיוק שליחות חייו כאן ברוסיה, שאליה נשלח בכוחו של הרבי - להסיר את שכבות העפר של עשרות שנות גלות וקומוניזם, ולחשוף מחדש את המים החיים המפכים בנשמתו של כל יהודי ויהודי.
במהלך הערב הפליג הרב קוגן בזיכרונותיו, וכל מילה שיצאה מפיו הייתה שיעור חי באמונה, במסירות נפש ובראיית הנולד של נשיא הדור. הוא תיאר כיצד לפני הכניסה אל חדר הרבי הזהירו אותו ואת רעייתו בתוקף שבשום פנים ואופן לא יישבו, כפי שנוהגים חסידים מאז ולתמיד. "נכנסנו ועמדנו מול שולחן ושלושה כיסאות", סיפר. "הרבי ביקש שנשב, אך אנו הוספנו לעמוד. אז הביט בנו הרבי ואמר בחיוך: 'אני יודע שאמרו לכם שלא לשבת, אך יהיה לי נוח יותר אם תשבו, שכן סבורני ששיחתנו תהיה ממושכת'. אחרי דברים כאלה כבר אי אפשר היה לסרב".
והשאלה הראשונה ששאל הרבי מיד כשישבו, מספר הרב קוגן בקול נרגש, הייתה: "מדוע לא הבאתם עמכם את הילדים?" "מי מסוגל לפתוח שיחה בשאלה כזו?" תהה הרב קוגן בקול רם מולנו, "רק סבא אוהב שמתגעגע בכל ליבו לראות את נכדיו". הרבי לא הסתפק בדברים ושלח מתנות לכל אחד מילדיהם, וכן לבתם שעמדה אז להינשא.
השעתיים ועשר הדקות חלפו כהרף עין. הרבי ביקש לשמוע בפרוטרוט על ניסי היציאה מברית המועצות בשנת תשמ"ו - שנה שבה הייתה משפחת קוגן המשפחה היחידה שיצאה מן המדינה במשך ארבעה חודשים. הוא סיפר לרבי על העמידה האיתנה על שמירת השבת במכס התעופתי, ועל המראה שקרע את ליבו בנמל התעופה, כאשר מאה גברים ובחורים עמדו ושרו להם שיר פרידה, משוכנעים כי לא ייפגשו עוד לעולם.
כאן עצר הרב קוגן לרגע, והחדר כולו דמם. "כשסיימתי לספר, הביט בי הרבי בעיניו הקורנות, חייך ואמר: 'השלטונות רוצים להשתנות, רק שלא יפריעו להם'. מיד לאחר מכן הוסיף הרבי כי היהודים ייצאו מן המדינה הזו ללא שום הגבלות, וכי יש להכין עבורם בארץ ישראל שלושה דברים: מגורים, תעסוקה והתעלות רוחנית. עוד הדגיש הרבי כי יש לעשות מאמץ מרבי כדי שכמה שיותר יהודים יגיעו דווקא לירושלים".
הקשבתי לדברים והצטמררתי. חצי שנה בלבד לאחר אותה "יחידות" החלו החומות להיסדק, וכיום, במבט של ארבעים שנה לאחור - כשאנו רואים את גלי העלייה העצומים ואת התמונה הדמוגרפית של ירושלים שהרבי צפה לפרטי פרטים - מהדהדים מאליהם דברי חז"ל: "לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין". רק לאחר ארבעים שנה מתחיל החסיד לתפוס קצה-קצהו של עומק דעתו וראייתו של רבו.
אחד הסיפורים שריגשו אותי במיוחד נגע לנס הקמת שכונת העולים בירושלים - שכונה שגם הוריי שיחיו היו מראשוני המתיישבים בה. הרב קוגן סיפר כי לאחר שגייס תרומה נכבדת, נותרו עדיין עשר משפחות שהיה חסר להן סכום כסף גדול כדי להשלים את רכישת הבתים. הוא החליט להניח את הבושה בצד, וטס אל הרבי בניו יורק כדי לבקש עצה למי לפנות. ביום חמישי, כשנסע הרבי אל האוהל, קיבל הרב קוגן את התשובה הקצרה: "אזכיר על הציון". הוא תמה היכן ההכוונה לגיוס הכסף, אך המזכיר הבהיר לו שזוהי התשובה ועליו לשוב ארצה. לאחר טלטלת דרכים ושבת בלתי צפויה בפריז אצל השליח הרב אזימוב, נחת בארץ ביום ראשון בערב בתחושה שהנסיעה לא צלחה.
"ביום שני בבוקר פתחתי את הרדיו", חייך הרב קוגן, "והשדרן הכריז על ירידה חסרת תקדים בתולדות ישראל בשער הדולר - משקל ושישים וחמש אגורות לשקל וחמישים ושתיים אגורות. את המספרים הללו אזכור כל חיי. המשכנתאות שלנו היו בשקלים, ואילו מחיר הבתים נקבע בדולרים. ההפרש הזה כיסה בדיוק את הסכום שחסר לעשר המשפחות! השער הנמוך החזיק מעמד למעלה משמונה חודשים, עד שהדייר האחרון נכנס לביתו - ומיד למחרת קפץ הדולר לשני שקלים".
מן הנס ההוא עבר הרב קוגן אל פרק מופלא אחר בשליחותו - מבצע הצלת ילדי צ'רנוביל בשנת תש"ן. כאשר פנה אליו ניצול אושוויץ וביקש להציל 226 ילדים יהודים מאזור הקרינה, העביר הרב קוגן את הפנייה אל הרבי וקיבל את התשובה הנוקבת: "אי אפשר לקבל החלטות הנוגעות למדינה זו בלי להיות שם". אף שחרדה גדולה לפתה את ליבו בעת ששב אל המדינה שלקח לו 14 שנה להשתחרר ממנה, הוא יצא לדרך, נסע שלושת אלפים קילומטרים בתוך 36 שעות במונית מוסקבאית כדי לראות את הילדים שפניהם היו צהובות-ירוקות מן הקרינה, וקיבל מן הרבי את ההוראה הברורה: "קחו על עצמכם את כל האחריות והביאו אותם לישראל".
מכאן ואילך נגללה לפנינו שרשרת של ניסים גלויים. ישבנו סביב השולחן עד שעה מאוחרת, מאזינים לסיפורים שכל אחד מהם ראוי לספר בפני עצמו, ומרגישים כיצד אותן שעתיים ועשר דקות של ט' בכסלו לפני ארבעים שנה בדיוק אינן זיכרון מן העבר, אלא מעיין חי ומפכה שמימיו משקים אלפי נשמות גם היום. הרמנו כוסית "לחיים" נוספת, ובליבי מתנגן הנוסח בתפילת ליל שבת הלקוח מתוך ספר התהילים: "ארבעים שנה אקוט בדור", וכפירוש רש"י בגמרא בסנהדרין: בדור קטן של ארבעים שנה שהוא משונה מדורות שלפניו, ומסתמא היינו משיח ששינויין גדולים יהיו בדורו.
אשרינו שאנו זוכים לראות במו עינינו את פירותיה המתוקים של אותה שליחות, ולהתחזק ממי שממשיך לחפור את הבארות ולחשוף את אור הנשמה היהודית בלב רוסיה, לתקן עולם במלכות ש-ד-י.
גוט שבת!
שייע