בחירות: לשם מה אנו בוחרים?
הרהורים לפרשת שופטים
מאת הרב אליעזר שמחה וייס
מדינת ישראל עומדת בפני מערכת בחירות נוספת.
בחודשים הקרובים נשמע ויכוחים רבים בענייני ביטחון, כלכלה, חינוך, מערכת המשפט
ועתידה של המדינה.
כל אלה שאלות חשובות.
אבל פרשת שופטים מעוררת שאלה עמוקה יותר:
לשם מה אנו בוחרים?
התורה מצווה בפרשתנו:
"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ"
(דברים
יז, טו).
והנה, כאשר באו בני ישראל אל שמואל הנביא וביקשו:
"שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ"
נאמר:
"וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי
שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ"
(שמואל
א ח, ו).
וצריך להבין: הרי התורה עצמה מצווה על מינוי מלך.
מה היה אפוא הפגם בבקשתם?
חז"ל עמדו על כך בגמרא:
"זקנים שבדור כהוגן שאלו, שנאמר: 'תנה
לנו מלך לשפטנו'; אבל עמי הארץ שבהן קלקלו, שנאמר: 'והיינו גם אנחנו ככל הגוים'."
(סנהדרין
כ ע"ב).
כלומר, עצם הבקשה למלך לא הייתה פסולה. הבעיה
הייתה במגמה שנלוותה אליה.
הם אמרו:
"וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל
הַגּוֹיִם"
(שמואל
א ח, כ).
אין פסול בכך שעם ישראל ילמד מן העולם. אפשר
להשתמש בחכמה, במדע ובטכנולוגיה, ללמוד מדרכי אומות העולם ולהפיק תועלת מן הידע
והניסיון שנצברו בעולם.
אבל יש הבדל גדול בין ללמוד מן הגויים
לבין לרצות להיות כגויים.
התורה עצמה אומרת:
"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ...
וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי"
(דברים
יז, יד).
מבאר הרמב"ן שם שאין התורה שוללת את עצם
המציאות של מלך הדומה במבנהו למלכות שבאומות. אדרבה, התורה מצווה על מינוי מלך.
אלא שמלכות ישראל אינה נמדדת לפי מלכות האומות. המלך בישראל כפוף לתורה, והוא עצמו
מצווה לכתוב את משנה התורה ולקרוא בה כל ימי חייו.
הצורה יכולה להיות דומה.
אבל היסוד שונה.
עם ישראל יכול לחיות בעולם, ללמוד מן העולם
ולהשתמש בכלים שהעולם נותן, אך אינו רשאי לאבד את דרכו ואת ייחודו.
ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו עד כמה הדבר הזה
חשוב.
במשך אלפי שנים עמדה בפני עם ישראל אותה שאלה:
כיצד עם קטן יכול לשרוד בין האומות?
בכל דור היו מי שחשבו שהדרך היא להתקרב ככל האפשר
אל הסביבה, לאמץ את תרבותה, את ערכיה ואת אורחות חייה, ולהיות דומים ככל האפשר
לעמים שבתוכם חיו.
הפיתוי מובן.
אולי אם נהיה ככל הגויים, גם יקבלו אותנו ככל
הגויים.
אבל ההיסטוריה הוכיחה אחרת.
רבים מאלה שבחרו בהתבוללות גמורה נטמעו במשך
הדורות בסביבתם ונעלמו כיהודים.
אחרים ניסו דרך אחרת. הם ביקשו לשמר זהות יהודית
לאומית או תרבותית, אך להוציא את התורה והמצוות ממרכז החיים היהודיים. תנועות כגון
ה"בונד" ביקשו לבנות זהות יהודית על יסודות של תרבות, לאומיות
וסולידריות חברתית, ולא על יסוד התורה והמצוות.
רבים מחברי התנועות הללו היו יהודים מסורים
ואידיאליסטים. אך דרך זו לא הצליחה להעניק את אותה המשכיות יהודית שהתורה והמצוות
העניקו לעם ישראל במשך הדורות. רבים מאלה שבחרו בדרכים אלו נעלמו במשך הזמן
כיהודים.
וזוהי אחת העובדות הגדולות של ההיסטוריה היהודית:
שרדנו אלפי שנים מפני שנשארנו יהודים.
דור אחר דור, למרות הגלות, הרדיפות, הפיזור
והניסיונות להתבולל, המשיכו יהודים ללמוד תורה, לקיים מצוות, לשמור שבת, להקים
בתים יהודיים ולהעביר את המסורת לילדיהם.
הייחודיות שלנו לא הייתה מכשול לקיומנו.
היא הייתה אחד היסודות שעליהם נשען קיומנו.
אין לנו לפחד מן השוני.
אפשר לחיות בעולם המודרני ולהיות חלק ממנו. אפשר
ללמוד, להתפתח, לעסוק בכל מקצוע, להשתמש בטכנולוגיה ולתרום לחברה.
אבל יש הבדל בין השתלבות בעולם לבין ויתור על
הזהות היהודית.
יש הבדל בין לחיות בין האומות לבין להיות
ככל האומות.
וזו אולי אחת השאלות העומדות בשורש המחלוקת בחברה
הישראלית בימינו.
הוויכוחים בין הציבור הדתי לציבור שאינו דתי
מתנהלים סביב שאלות רבות: חינוך, שבת, החיים הציבוריים, הצבא, מערכת המשפט ואופייה
של המדינה.
אבל מתחת לכל אלה מסתתרת שאלה יסודית יותר:
מה פירוש הדבר שמדינת ישראל היא מדינה יהודית?
יש הרואים ביהדות בעיקר זהות לאומית ותרבותית.
אחרים רואים בתורה ובמצוות את יסוד החיים היהודיים.
לכן הוויכוח אינו רק על השאלה מה עלינו לעשות.
הוא גם על השאלה מי אנחנו.
וכאן דברי הפסוק:
"וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל
הַגּוֹיִם"
נוגעים גם למציאות שלנו.
אין פסול בחיים בעולם המודרני.
אין פסול בפתיחות לעולם.
אין פסול בללמוד מאומות העולם.
אבל כאשר הרצון להיות ככל הגויים נעשה מטרה בפני
עצמה, יש בכך סכנה.
מדינת ישראל יכולה להיות מדינה מפותחת, ובד בבד
להיות מדינה יהודית.
אבל כדי שתהיה יהודית, עליה לדעת מהו היסוד שעליו
היא עומדת.
יכולים אנו לחלוק, ואף לחלוק בחריפות, כיצד צריכה
היהדות לבוא לידי ביטוי בחיים הציבוריים. יכולים להיות חילוקי דעות עמוקים בענייני
מדיניות, דת וחינוך.
אבל אסור לנו לאבד את השאלה:
מה אנו מבקשים לשמר?
עצם קיומה של מדינה יהודית אינו מבטיח את המשך
קיומו של העם היהודי.
מדינה יהודית תישאר יהודית רק אם היהודים עצמם
יישארו קשורים לתורה ולמצוות, למה שקיבלנו מאבותינו ולמה שעבר מדור לדור.
ומכאן מגיע המסר לכל אדם.
גם היחיד עלול ליפול לאותו פיתוי.
הוא מביט סביבו ושואל: מה אחרים עושים? כיצד
אחרים חיים? מה נחשב להצלחה? מה מצפים ממני?
הוא משווה את עצמו לאחרים, רואה מה הם השיגו, מה
הם קנו, לאן הם נוסעים ואיך נראים חייהם.
ולפעמים, מבלי לשים לב, הוא מתחיל לחיות לפי
החיים של אחרים.
אבל יהודי צריך לשאול שאלה אחרת:
מה התורה דורשת ממני?
הקב"ה לא ברא את כולנו שווים.
לכל אדם יש כוחות אחרים, ניסיונות אחרים, נסיבות
אחרות ותפקיד אחר.
אפשר ללמוד מאחרים. אפשר להתפעל ממידות טובות,
ללמוד מחכמה ולהיות מושפע לטובה.
אבל אין צורך להיות מישהו אחר.
על האדם להכיר את כוחותיו ואת תפקידו, ולשאוף
למלא את שליחותו כפי שהתורה דורשת ממנו.
זהו גם יסוד גדול בחינוך.
לא די ללמד את ילדינו ממה להתרחק. עלינו ללמד
אותם מי הם.
הם בני אברהם, יצחק ויעקב. הם חלק מעם שההיסטוריה
שלו נמשכת אלפי שנים. הם חוליה בשרשרת של תורה ומצוות שעברה מדור לדור.
אם רוצים שהשרשרת תימשך, צריך לתת לילדים דבר
שאפשר להעביר הלאה.
לא רק היסטוריה יהודית.
לא רק תרבות יהודית.
אלא תורה ומצוות כדרך חיים.
זה מה שנשאו אבותינו לאורך הדורות.
זה מה ששמר על קהילות ובתים יהודיים בספרד
ובפולין, בתימן ובמרוקו, בליטא ובעיראק, באמריקה ובארץ ישראל.
הם לא שרדו מפני שנעשו דומים לכל האחרים.
הם שרדו מפני שנשארו הם עצמם.
ואולי זו השאלה שעלינו לקחת עמנו אל מערכת
הבחירות.
לא רק:
"למי אני מצביע?"
אלא:
"איזו חברה יהודית אני רוצה לסייע
לבנות?"
חברה שיהדותה מתבטאת בעיקר בשם, בהיסטוריה
ובתרבות?
או חברה שרוצה לבנות את עתידה על היסודות שנשאו
את עמנו במשך אלפי שנים?
הבחירה אינה בין להיות מודרני לבין להיות יהודי.
השאלה היא אם בתוך הפתיחות שלנו לעולם נישאר
נטועים עמוק מספיק כדי לזכור מי אנחנו.
פרשת שופטים מזהירה אותנו מפני הרצון לומר:
"וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל
הַגּוֹיִם."
ההיסטוריה היהודית לימדה אותנו את המחיר של שכחת
זהותנו.
והיא גם לימדה אותנו את כוחה של הנאמנות.
שרדנו אלפי שנים לא מפני שנעשינו כגויים, אלא
מפני שנשארנו שונים.
עתידנו תלוי באותו יסוד: תורה, מצוות והאומץ
להישאר מי שאנחנו.
