*לא
כל שינוי מתחיל במהפכה
״זכור
ימות עולם, בינו שנות דור ודור״ – מה השתנה בדור שלנו, ומה אנחנו צריכים להבין
השנה
נקרא את פרשת האזינו בשבת שובה, ח׳ בתשרי תשפ״ז. בתוך שירת האזינו אומר משה רבינו:
״זְכֹר
יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ,
זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ״ (דברים ל״ב, ז׳).
במבט
ראשון, משמעות המילים ״זכור ימות עולם״ ברורה. התורה מצווה אותנו לזכור את העבר,
לדעת מהיכן באנו ומה קיבלנו מן הדורות שקדמו לנו. התורה והמסורה שאנו חיים על פיהן
עברו אלינו מדור לדור, ומתוך כך מוטלת עלינו גם החובה לדעת מה שמרו הדורות הקודמים
כדי להעביר לנו את מה שקיבלו מאבותיהם.
אולם
התורה אינה מסתפקת בזכירת העבר. מיד לאחר ״זכור ימות עולם״ נאמר: ״בינו שנות דור
ודור״. יש כאן דרישה נוספת: להתבונן בשינויים שחלו מדור לדור ולנסות להבין אותם.
מה השתנה, מדוע השתנה, ומה ניתן ללמוד מכך על הדור שבו אנו חיים?
בנקודה
זו מביא רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, האדמו״ר השני מסוכטשוב ובעל ה״שם משמואל״,
בפרשת האזינו, שנת תרע״ח, את דברי האבן עזרא וכותב: ״נראה לפרש עפ״י דברי אבן עזרא
דשם שנה נגזר מלשון שינוי״. בהמשך הוא מדגיש שאין די בהבחנה שהדורות משתנים, אלא
יש לחפש אחר שורש השינוי, ובמיוחד אחר ״שינוי קל שנעשה בין הדורות שלא הרגישו
שבשביל שינוי קל כזה ירדו פלאים״ (שם משמואל, פרשת האזינו, תרע״ח).
זהו
חידוש גדול. ירידה רוחנית אינה חייבת להתחיל בהחלטה גדולה או במהפכה. לפעמים היא
מתחילה בדבר קטן, שכמעט אינו מורגש בזמן שהוא קורה. רק לאחר זמן אפשר לראות לאן
אותו שינוי הוביל.
כאן
חשוב להבחין בין שינוי לבין התקדמות. לא כל דבר חדש הוא שלילי, ולא כל דבר שהיה
בעבר הוא בהכרח טוב יותר. יש שינויים שיכולים לסייע לנו בחיי התורה, בלימוד,
בחינוך ובניהול הבית. העולם משתנה, ועלינו לדעת להשתמש בדברים הטובים שבו.
אבל לא
כל שינוי הוא התקדמות. השאלה אינה רק מה השתנה, אלא לאן השינוי מוביל. אם דבר
מסוים מחזק את חיי התורה ואת הבית היהודי, הוא יכול להיות ברכה. אבל אם שינוי
מחליש בהדרגה את המחויבות לתורה, מטשטש גבולות או משנה את מה שנחשב בעינינו ראוי
וטבעי בבית יהודי, עצם העובדה שהתרגלנו אליו אינה הופכת אותו לדבר טוב.
הדברים
מקבלים משמעות מיוחדת במציאות שבה אנו חיים. ציבור שומרי תורה ומצוות של היום חי
בעולם שונה מאוד מזה שבו חיו הורינו וסבינו. מידע והשפעות שפעם היו רחוקים מן הבית
יכולים היום להגיע אליו בקלות, וילדים ובני נוער פוגשים מציאות שהדורות הקודמים לא
היו רגילים אליה.
ומצד
שני, מעולם לא היו כל כך הרבה אפשרויות לחיות חיי תורה ומצוות. יש בתי מדרש
וישיבות, כוללים וסמינרים, שיעורי תורה וספרים, קהילות יהודיות ואפשרויות רבות
ללמוד ולהתפלל. ובכל זאת, למרבה הצער, אנו רואים גם יהודים שמתרחקים מתורה ומצוות
ואף עוזבים את עולם התורה והיהדות. כיצד ייתכן הדבר?
ייתכן
שחלק מן התשובה נמצא דווקא בדברי השם משמואל. אנו נוטים לחפש את נקודת השבר במקום
שבו כבר רואים את התוצאה. הוא מלמד אותנו לחפש מוקדם יותר, כאשר השינוי עדיין קטן.
זה
יכול להיות תפילה במניין שהייתה דבר מובן מאליו והופכת בהדרגה לדבר שאפשר לוותר
עליו כשלא נוח; זמן לימוד תורה שהיה חלק קבוע מסדר היום ונדחק מפני עיסוקים אחרים;
השבת שנעשית מעט פחות רגועה ומיוחדת; או דבר שפעם היה נחשב בלתי מתאים לבית יהודי
והופך בהדרגה ל״לא נורא״.
גם
ביחס למכשירים ולמידע התהליך יכול להיות דומה. דבר שנכנס לצורך מסוים מתרחב
בהדרגה, עד שהוא נעשה חלק קבוע מן החיים. בשלב הראשון קשה לראות בכך שינוי
משמעותי. רק לאחר זמן מתברר שהוא השפיע על סדר היום, על האווירה בבית ועל מה שאנו
מצפים מעצמנו ומילדינו.
ומכאן
נובעת שאלה פשוטה שכל אחד יכול לשאול את עצמו: מה נכנס לחיים שלי בשנים האחרונות,
ומה נעשה עם הזמן כל כך רגיל עד שכבר אינני בוחן אותו?
אין
הכוונה לחשוד בכל דבר חדש. להפך. עלינו להכיר את המציאות ולהשתמש בטוב שבה. אבל
יחד עם זאת, עלינו לעצור מדי פעם ולבדוק: האם הדבר הזה באמת מקדם אותי, את משפחתי
ואת חיי התורה – או רק נעשה לי נוח ומוכר?
וזה גם
עומק הפסוק ״שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך״. הדורות הקודמים יכולים לתת לנו קנה
מידה. הם יכולים לספר לנו מה היה מובן מאליו בבית יהודי, על מה לא ויתרו, ואילו
דברים שנראים לנו היום טבעיים כלל לא היו חלק מחייהם.
אבל
התורה אינה מבקשת מאתנו לחיות בעבר. ״בינו שנות דור ודור״ מחייב אותנו להבין גם את
המציאות שבה גדלים ילדינו. הם מתמודדים עם עולם שונה, ולכן האחריות שלנו היא להכיר
את העולם הזה בלי לאבד את היכולת להבחין בין מה שאפשר לאמץ לבין מה שעלינו להציב
מולו גבול.
וזהו
הקשר העמוק לשבת שובה.
עשרת
ימי תשובה הם זמן לעצור ולהתבונן. תשובה אינה רק החלטה לתקן עבירה גדולה. לפעמים
היא מתחילה בזיהוי של הרגל קטן שהשתנה, של דבר שפעם הקפדנו עליו והיום פחות, או של
השפעה שנכנסה לחיינו בהדרגה.
לכן
הפסוק ״זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור״ מתאים כל כך לשבת שובה. הוא מזמין
אותנו לעשות חשבון נפש לא רק על המעשים שעשינו, אלא גם על הכיוון שאליו אנו הולכים.
המסר
המעשי הוא פשוט: לא לחכות שהבעיה תהיה גדולה. כל אחד יכול לבחור דבר אחד בחייו או
בביתו שהתרגל אליו, ולעצור ולשאול: האם זה באמת טוב לנו? האם זה מחזק את הבית ואת
הקשר לתורה? האם כך היינו רוצים שייראה ביתנו גם בעוד עשר שנים?
אם
התשובה חיובית – יש לנו במה להודות ולהתחזק. ואם אנו מזהים דבר שצריך שינוי, עדיף
לתקן אותו כשהוא עדיין קטן, לפני שהוא נעשה חלק קבוע מן החיים.
שלמה
המלך אומר: ״דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא״ (קהלת א, ד). הדורות מתחלפים והמציאות
משתנה. תפקידנו אינו לעצור את השינוי, אלא לדעת להבחין בין שינוי שהוא התקדמות
לבין שינוי שמרחיק אותנו ממה שקיבלנו.
״זכור
ימות עולם, בינו שנות דור ודור; שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך.״
בשבת
שובה ראוי שניקח את הדברים אל החיים עצמם: לזכור מה קיבלנו, להבין מה השתנה,
ולבדוק בכנות לאן השינויים בחיינו מובילים. לפעמים שינוי גדול מתחיל בדבר קטן.
וממילא, גם תיקון גדול יכול להתחיל בהחלטה קטנה – להבחין, לבדוק ולתקן בזמן.
הרב
אליעזר שמחה ווייס
גמר
חתימה טובה
