רגעי השבוע - פרשת משפטים - שקלים, מברכים אדר
"די זעלטענע פריינטשאפט צווישן העכסטן אויטאריטעט אין דער רוסישער
פעדעראציע און דער רב שליט"א" / הדירה שנמכרה בתנאי מוזר ונמסרה בדרך
מופלאה ביותר / הקצין היהודי שישב מוכן עם טיל מכוון לניו יורק / מעגל
מוזיקאלי שנסגר בין קראקא ירושלים ומוסקבה
א. די זעלטענע פריינטשאפט
"אַ שמועס מיט דער הויפט רב פון רוסלאנד, הגאון רבי בערל לאַזאַר
שליט"א, איבער זיין לעצטיגער אויפנאַמע ביים רוסישער פרעזידענט וולאדימיר
פוטין"...
ובתרגום לעברית: "שיחה עם הרב הראשי של רוסיה, הגאון רבי בערל לאזאר
שליט"א, על קבלת הפנים האחרונה שלו אצל נשיא רוסיה וולאדימיר פוטין". והמשכו בכותרת
משנה: "התופעה הנדירה והידידות המדהימה בין הסמכות העליונה בפדרציה
הרוסית, ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, לבין הרב הראשי, הרב לאזאר שליט"א,
המבקר בקרמלין באופן קבוע, ונהנה מהערכה וכבוד בדרגות הגבוהות ביותר של ההנהגה
הרוסית".
העיתון "דער איד", הוקם בשנת תשי"ג. יחסית לעיתוני היידיש
באותה תקופה, היה העיתון נקרא ביותר אצל הציבור החרדי בארצות הברית. העורך הראשון
היה הוגה הדעות ר' אוריאל צימר ע"ה, שהתקרב בהמשך דרכו לחסידות חב"ד ועם
כישרונותיו הנדירים סייע רבות לרבי.
העיתון מזוהה מזה שנים רבות עם חסידות סאטמאר שמרכזה בשכונת וויליאמסבורג,
ובשל כך מאפיין העיתון את ההתנגדות הקיצונית נגד הציונות. בתקופות שונות יצא
העיתון בחריפות רבה נגד דרכה של חסידות חב"ד, וליבה את המחלוקת באופן קשה של
פגיעה קשה אף נגד הרבי.
מאז הפך העולם לכפר גלובאלי קטן, ופעילותו חובקת העולם של הרבי נודעה יותר
ויותר לציבור הרחב, שאף נחשף לכך בעצמו במסעות ברחבי תבל ועם תחלופתם של הכותבים
וההוגים בעיתון - פחתה ב"ה השנאה, וכבוד והערכה לחסידות חב"ד, באים כיום
ליד ביטוי בחצרות של סאטמאר. ראיתי זאת במיוחד, כאשר הרב הראשי לרוסיה הרב בערל
לאזאר שליט"א הוזמן לבקרם, ואף שהופעתו ודיבוריו הם של חסיד חב"ד במלוא
מובן המילה, הוא התקבל בכבוד מלכים.
לפני שבוע קיבלתי פנייה מפתיעה מעיתון "דער איד": "אנו רוצים
לשוחח עם הרב הראשי של רוסיה. במיוחד לאחר הפגישה שהייתה לו לפני כמה ימים עם נשיא
רוסיה".
חיכיתי להזדמנות מתאימה, והרב שליט"א ניאות להפנות מזמנו מספר דקות
ולהשיב לרשימת השאלות באידיש שהצגתי בפניו בשם עורכי העיתון.
כשקיבלתי שלשום את צילום העיתון, שפשפתי את עיניי בתדהמה. שער המוסף הוקדש
כולו באופן מכובד ביותר לשיחה עם הרב הראשי, וכל השיחה מובאת באופן מעוררת כבוד
והערצה, מלוות בתמונות מכובדות ביותר.
השאלות היו מגוונות, על חיי היהדות ותחיית היהודים במדינת רוסיה הגדולה, היחס
של ראשי השלטון אל הרב הראשי, ועד החזון שלו להמשך פיתוח הקהילות, באמצעות שלוחי
הרבי הפזורים במרחבי רוסיה.
"היה רגע מיוחד בפגישה שממש נגע בך?" - הייתה אחת השאלות, והרב
שליט"א שיתף מתוך הפגישה שלא תועדה ולא פורסמה עד עתה. וכה סיפר:
"אני יכול להגיד שכן, היה רגע כזה. פגישתנו שנערכה לפני כשבועיים, הייתה
למחרת של יום השואה הבינלאומי. פוטין אומר לי, כי בעצם כל סיפור טרגדיית השואה,
בעבורו זה ממש סיפור שהוא לא שוכח מזה והוא חושב על זה כל הזמן - איך הגיעו הנאצים
לעשות כזה דבר, וכמה קורבנות נפלו מזה, ואיך זה הגיע למצב כזה בעולם. זה מאוד מאוד
נוגע לו ללב.
לפתע שיתף פוטין, כי יום לפני כן הוא צפה בסרט על ילד אחד, ילד קטן. אף שמדובר
על שישה מיליון יהודים קדושים שנהרגו - בשבילו סיפור היהודי האחד הזה נגע בו
במיוחד. הוא תיאר לי את הסיפור כולו לפרטי פרטים.
הוא ראה איך אוספים את כל היהודים, ומעמידים אותם בשורה. יש גויים שרוצים
לפרוץ לעזור ליהודים ולא נותנים להם. אבל בסוף רואים שהשורה הופכת לתהלוכה בדרך
למקום שהולכים להרוג אותם, ורואים שם אבא ואמא וילד קטן, וכל הנאצים מסביב עם
הנשקים לא נותנים לאף אחד לזוז.
ולפתע האם לוקחת את הבן שלה שהלך לידה ברגל, ודוחפת אותו, זורקת אותו, והוא
נופל בידיים של מקומי שעמד בצד וראה מה שקורה. הילד רוצה לצרוח וללכת לאמא, אבל
הגוי שתפס אותו אומר לו "לא, לא, הכל בסדר". הוא עוזר לילד ומביאו
הביתה. רואים את הילד עומד שם ליד החלון ומסתכל החוצה ואומר: "שמע ישראל, ה'
אלוקינו ה' אחד". וככה בעל פה הוא חוזר על כל התפילה.
וזה מאוד-מאוד מרגש לראות את הילד ככה מסתכל בחלון וחושב על אמו. והגוי שמציל
אותו אומר לו: "כן, כן, אני מבין", ופתאום אומר לו: "אתה יודע מה?
עוד יותר טוב, תפסיק לדבר בכלל, אתה תהיה מרגע זה חירש. עדיף שלא ישמעו בכלל את
הקול שלך". והילד ככה מהנהן בראשו ואומר כן. אז הנשיא עצר ואומר לי:
"כמובן יש עוד המשך לסרט, הסתכלתי על זה אתמול, אבל הרגע הזה - לחשוב על הילד
הזה, על המשפחה הזאת, על ההורים האלה ועל איך שהאנשים האלה הצילו את הילד"...
הנשיא המשיך ורצה לדעת אם התפילה הזאת, "שמע ישראל", זה משהו שילדים
באמת קטנים יודעים. בתשובה סיפרתי לו את הסיפור על איך שהצילו ילדים אחרי המלחמה
על ידי זה שקראו "שמע ישראל" - סיפור ארוך עם רבנים שנכנסו למקומות שהיו
שם ילדים יהודים ולא ידעו מי יהודי, ועל ידי "שמע ישראל" הם הכירו בהם.
הסברתי לו שזו כל הנקודה של יהודי - "שמע ישראל" זו התפילה שאומרים
כל יום, בוקר וערב, וגם התפילה שאומרים כשיוצאים למסירות נפש, כי זו האמונה בקדוש
ברוך הוא. מגיל קטן ילד כבר אומר "שמע ישראל". ומובן שהילד שנראה בסרט,
זה היה הקשר שלו להורים - המילים של "שמע ישראל".
הדברים עשו על הנשיא רושם חזק מאוד, כאשר ילד בן שלוש כבר מבין את העניין הזה
של אחדות השם ואמונה בשם ומסירות נפש. הוא אמר שעכשיו הוא מבין עוד יותר כמה
הסיפור הזה נגע לו, והיה לו מאוד חשוב שאנחנו נראה ביחד את הסרט על שולחן לשכתו.
ב. דירה נאה
השבוע נערכה במרקש שמדינת מרוקו שמחת נישואי בת הנגיד ר' לואי שיינר, תומך
תורה ובעל צדקה גדול, אשר בתבונתו הגדולה יוזם הוא פרויקטים מעיינים לסייע לציבור
הנזקק. פרט מעניין ששמעתי הוא, שהחתן הוא בן של הרב מרדכי רחמים מרדכי חודייטוב,
יליד נחלת הר חב"ד בעיר קרית מלאכי בארה"ק, ונכד החסיד הרב רפאל
חודייטוב המוכר מהווידיאו מפורסם איך הוא שר אצל הרבי את הניגון הבוכרי 'אתם
שלום'.
לחתונה הוזמנו והגיעו אורחים מכל העולם, בהם רבנים וראשי ישיבות, אנשי ציבור
ובעלי עסקים גדולים.
בשולחן המזרח בלט בנוכחותו הרב הראשי הרב לאזאר, שבהכרת הטוב לפועלו של אב
הכלה, נעתר להזמנה והגיע לביקור קצר של מספר שעות בלבד במרוקו.
אתמול סיפר לי הרב שליט"א סיפור מפעים ששמע מאחד האורחים בחתונה הגדולה,
איש עסקים גדול חסיד סאטמאר, שניגש לספר לו דבר שקרה עמו עצמו, כשהוא מקדים ואומר
לרב: "אתם חושבים שאתם יודעים מי הרבי שלכם, אני אספר לרב מי הוא
הרבי!":
"לפני מספר שנים נקלעתי לתסבוכת מאד קשה, והגעתי למצב שהיה עליי לעזוב
תוך תקופה קצרה את הבית בו גרתי עם אשתי וילדיי. השקענו רבות לחפש מקום חילופי,
בדקנו כל אפשרות, ושום דבר לא התאים לצרכים והיכולות שהתאפשרו לנו באותה תקופה
קשה.
כשקצו כל הקיצים ושום תקווה לא נראתה באופק, החלטתי לצאת להתבודד ביער סמוך,
להתפלל ולצעוק אל ה' 'מאין יבוא עזרי'. רק התחלתי לפסוע בין העצים, ולפתע, כמו
מתוך חזיון, אני רואה מול עיניי את הרבי מליובאוויטש. לא ראיתיו לצערי לפני זה,
אני לא לומד את תורותיו ואין לי שום קשר אליו. אך, הנה הוא מולי עם הדרת פניו
המרגיעות.
שבתי על עקבותיי, חזרתי לביתי ואמרתי לזוגתי שאני מרגיש שיש לנו ישועה. סיפרתי
לה את החוויה המטלטלת שעברתי זה עתה, והצעתי לה לפתוח שוב את העיתון, לבדוק במדורי
הדירות ולטלפן למספר הראשון שהיא תראה. איש מבוגר השיב מהצד השני באפרכסת ויצאנו
מיד לדרך, לכתובת שהוא מסר לנו להגיע.
כשנכנסנו, קיבלנו את ההלם הראשון: הבית היה מלא בתמונות שונות של דיוקנו של
הרבי! עברנו על הבית והוא נמצא מתאים בדיוק לדרישות של משפחתנו. התבקשנו לשבת,
ובעל הבית מספר לנו שהוא מוכן למכור לנו את הבית במחיר זול במיוחד משוויו המלא. אך
יש לו תנאי מוזר מאוד.
'אשתי מתה עלי לפני תקופה, אני בודד, ורוצה להישאר לחיות בדירה זו, עד סוף ימי
חיי עלי אדמות. אני מוכר לכם את הדירה, אך תקבלו זאת רק לאחר מותי' - אמר לנו בעל
הבית.
אם לא ההיתקלות עם תמונת הרבי, היינו מוותרים ועוזבים את המקום מיד, אך מחוסר
ברירה ולאור הרמז השמימי, החלטנו ללכת על זה, כשבתוך תוכנו אנו לא יודעים למה
לצפות ועל מה להתפלל. וכי לחכות חלילה שהוא ימות כמה שיותר מהר בכדי שנוכל כבר
לעבור לדירה?! או להתפלל שיאריך ימים ושנים והקב"ה ימציא לנו דירה אחרת
בינתיים...
אבל מה שקרה כמה שבועות אחר כך, על-כך לא ציפינו ולא חלמנו: המוכר מטלפן ומבשר
לנו שאנו יכולים להיכנס מיד לדירה! מתברר שהוצע לו שידוך... הם מצאו חן אחד אצל
השני, ובקרוב, לאחר החתונה עם אשתו החדשה, הוא עובר לגור בדירתה הגדולה...
אומנם אנו לא חסידי חב"ד, אך תמונת הרבי תלויה במקום כבוד אצלנו
בבית"! - כך סיים האיש את סיפורו הבלתי רגיל, אותו סיפר השבוע במרוקו, בדרך
לחופת בתו של ידידו מר שיינר.
ג. ניסן ונפלאות
השבוע פגשתי את ידידי רב העיר קאסטראמא הרב ניסן רופו, שחזר לרוסיה
מביקור קצר בארץ הקודש, והוא בירר אצלי מה נעשה לבסוף עם הסיפור שסיפר לי.
הראיתי לו מיד: שער וכתבה גדולה במוסף "קהילות" של עיתון
"המבשר", לאחר ששלחתי את עיקרי הסיפור לידידי הסופר המוכשר הרב אשר
קליין, והוא השיג פרטים, הצליב מידע, ועל גבי ארבעה עמודים, הביא את השבוע את מלוא
הסיפור המופלא. וכשמחברים את כל הקצוות יחד, מבינים שאין כאן רק סיפור משפחתי. יש
כאן מסע שלם. מֵאִי קפוא בקצה העולם, דרך יערות קאסטראמא והפירים העמוקים,
דרך בית כנסת קטן בקרית מלאכי, נכד בשם סאשא שהפך לחיים ובנה את חייו בארץ ישראל
ומפגש שקט באיכילוב:
לפני 70 שנה, באי סאחאלין שנמצא צפונית ליפן, קצין צעיר בצבא הסובייטי בשם
סאשא, הכיר צעירה שגם היא נשלחה מחלק האירופאי של רוסיא לשרת במקום נידח זה. זה
היה רק 3 שנים לאחר משפט הרופאים היהודים, ו-11 שנים אחרי השואה.
להיות יהודי שם בתקופה ההיא, היה לא משהו פשוט. שניהם רצו להתחתן, אבל לפני זה
רצו להתוודות שהם יהודים, אולי אז השני או השנייה לא ירצו להתחתן, וככה סיפר סאשא
בגילוי לב, כי הוא באמת 'שמואל'; אבל אז הפתיעה סימה וסיפרה כי גם יהודיה. לא היו
אז זמנים קלים לארגן חתונה, בני משפחתם היו רחוקים מאוד, הם לא ידעו הרבה, פשוט
הלכו למשרד רישום ממשלתי בהפסקת צהריים וחתמו על מסמך שהם מעכשיו נשואים.
כמה שנים אחרי זה, בנו בסיס תת קרקעי לטילים גרעיניים ביער העבות והכמעט
אין-סופי במחוז קאסטראמא, היו נדרשים לכך קצינים שיישבו ימים ולילות בפיר העמוק,
ויחכו, אולי תגיע פקודה שצריך לשגר את הטיל מעבר לים. סאשה ישב עם טיל מכוון לניו
יורק...
עברו שנים, נולדו לזוג ילדים ונכדים, סאשא יצא לפנסיה, אבל כמובן נשאר לגור
בקאסטראמא כי שם הייתה לו דירה שקיבל מהצבא. ברית המועצות התפרקה, בסיס טילים
נסגר, בפירים העמוקים קברו שטרות כסף של ברית המועצות שכבר לא היה בהם צורך.
לקאסטארמא הגיעו שלוחי הרבי, סאשא נזכר שהוא בעצם שמואל, והתחיל ללכת יחד עם סימה
לבית הכנסת, וכשנפתח בעיר כולל 'תפארת זקנים' הוא נהיה אחראי לרשום מי הגיע, ובכלל
היה מראשונים לכל דבר שבקדושה.
אחד מנכדים שלו, גם הוא סאשא, התחיל להשתתף בפעילות של הקהילה לילדים, אחרי זה
עלה לארץ ישראל, המשיך שם את דרכו ליהדות, וכמובן שכשהיה מגיע לחופשות בקאסטראמא
היה בקשר עם השליח הרב רופו.
ובשלב הבא גם השם השתנה. סאשא כבר לא היה סאשא. הוא הפך לחיים. הוא בנה את
ביתו עם בוגרת מוסדות חב"ד מחבר העמים. ובנו בית נאמן בישראל. אברך מן השורה.
חיים של תורה, של משפחה כשרה למהדרין, של שגרה קדושה.
אבל יש עוד חוט דק, כמעט נסתר, שמתחבר אל כל מה שסופר עד כה, ומשלים את המעגל.
בהשגחה פרטית, באחת הפעמים, הגיע הרב ניסן רופו לארץ ישראל. אמו הייתה מאושפזת
בבית הרפואה איכילוב, והם שהו שם, במסדרונות הלבנים, בין תפילה להמתנה. ואז, כמעט
באגביות גמורה, קרה דבר שאי אפשר היה לתכנן. לאותו חדר ממש הוכנס גם סבא שמואל.
אותו איש מאי סאחאלין. הקצין שישב בפיר העמוק והמתין לפקודה שלא תבוא. היהודי
שנשא את יהדותו בלחישה עשרות שנים, ושעם בואם של הרב ניסן ואשתו לקאסטראמא הפך
לאחד הראשונים לכל דבר שבקדושה. המפגש היה שקט.
מבט אחד, חיוך דק, הנהון. לא היה צורך במילים. לא בהסברים. שני עולמות שנפגשו
שוב, לא בקאסטראמא ולא סביב שולחן שבת, אלא בין מיטות אשפוז ואור ניאון. רגע
שנשמר בלב יותר מאשר סופר בקול.
השנה שמואל בן תשעים ושתיים. רעייתו, סימה, בת תשעים. והם עומדים לחגוג שבעים
שנות נישואין. שבעים שנה של דרך ארוכה, של שתיקה, של נאמנות שקטה, של זיכרון שנשמר
עד שיכול היה להיאמר בקול.
ולתמונת השבוע שלי: זמירות מבית אבא
במרחק 10 דקות נסיעה מהקרמלין, שוכן פארק "אי החלומות" על גדות נהר
מוסקבה. הוא נחשב לפארק המקורה הגדול ביותר באירופה, ובמרכזו אולם קונצרטים מפואר
ל-3,500 איש. לראשונה מאז נבנה לפני כשבע שנים, נערך בו אירוע יהודי על טהרת
הקודש, שגרם לקידוש שם שמים גדול, כאשר אלפים נהרו למקום ב'מטרו' ושאר כלי התחבורה,
מתוך שמחה של מצווה לרגל גומרה של תורה - שמחת סיום לימוד היומי בספר הי"ד
החזקה של הרמב"ם בפעם ה-45, כתקנתו הקדושה של הרבי ובכך זוכים רבבות יהודים
בכל העולם, לעבור על כל הלכות התורה כולה, בכל שנה ושנה.
שעה קלה לפני שעלה לבמה, פגשתי מאחורי הפרגוד את האורח המיוחד שהובא לאירוע:
הזמר החסידי הנודע ר' אברהם פריד. "וואס מאכ'ן די עלטערן?" בירר אצלי על
שלום הוריי היקרים שיחיו, ולדקות נוסטלגיות בני עשרות שנים - שבנו שנינו
יחד.
בעבורו זה היה ביקור בפעם הראשונה בארץ הקודש, לכבוד סיום הרמב"ם הראשון
שנערך בירושלים לפני 41 שנה, בחודש ניסן תשמ"ה, בהשתתפות גדולי
האדמו"רים והרבנים.
הוא היה אז בחור בגיל 25, כמעט ללא מכרים ומשפחה בארץ הקודש. ובכל זאת, בן דוד
מסור בשם הרב אברהם הכהן הולנדר חיכה לו בירושלים. איש יקר ובעל נשמה גדולה שהיה
סמוך על שולחן הוריי שיחיו מאז תחילת חייהם המשותפים. וכשהרב הולנדר רצה לארח את
בן דודו בהגיעו לירושלים, היה מביא אותו לסעודת שבת בביתנו.
ילד צעיר הייתי, ועד היום חקוקים בזכרוני הביקורים האלו. בחור צעיר וביישן,
בתחילת הקריירה המוזיקאלית הגדולה שלו, נוגע בתהילת עולם, אך לא נכווה בה. שומר על
צניעותו וחסידותו, ועד היום מקפיד להכניס צדקה לפני ואחרי כל הופעה - כהוראת הרבי,
ומקדש ליובאוויטש בכל העולם, כפי שגם עשה שלשום, בהופעתו המוצלחת מאד באי החלומות,
לכבוד סיום הרמב"ם, באירוע גדול ומפואר מאוד.
"גם כאן במוסקבה, אנו שרים בכל ליל שבת את ניגון 'מה ידידות' שלימד אותנו
הרב הולנדר" - סיפרתי לו ועיניו של פריד ברקו מאושר. "זה ניגון שהסבא
שלנו שמע בקראקא והוא לא מוכר מחוץ למשפחתנו", סיפר לי פריד על מקורו של
הניגון אותו שרים משפחתם מזה דורות על הפיוט "מה ידידות", ניגון מעורר,
מפותל מעט אך עמוק, שבן דודו הרב הולנדר הביא לביתנו, ומאז ועד היום, מושר הוא אצל
הוריי שיחיו ואצל בני משפחתנו שיחיו בכל מקום שהם גרים.
הצדיק הרב אברהם הכהן הולנדר ע"ה הלך לעולמו לפני מספר שנים, דמותו עומדת
מול עייני בכל ליל שבת קודש, עת אנו משוררים בבית את ה'מה ידידות' של בית אבותיו
משפחת פרידמן מקראקא ושאר ניגונים שלימד אותנו בקולו הערב והחזק. ריח המאכלים
המופלאים של אמי מורתי שתחי' והדמויות המיוחדות שאבי מורי שליט"א היה אוסף
ומקרבם מסביב לשולחן - כל אלו צופים בזיכרוני ובס"ד משתדל אני ולו במעט,
לפסוע בעקבותיהם המופלאים לאורך ימים ושנים טובות.
לפני כ- 35 שנה הגיע פריד לשיר כאן במוסקבה. השבוע הפתיעו אותו עם קטעי
ווידיאו שנמצאו מאותו ביקור. מעגל היסטורי נסגר מעל הבמה, עת עלו לשיר עמו אלו שעשו
זאת לפני 35 שנה, משפחת קורבסקי וקליינבערג, שגם נראים בקטעי הווידיאו ההיסטורי.
גדיים נעשו תיישים, ועדרים עדרים של תלמידים ממלאים כיום בחסדי שמים, את מוסדות
החינוך הרבים במוסקבה - חזון נבואת תחיית העצמות היבשות.
גוט שבת וחודש טוב!
שייע
