רגעי השבוע - פרשת צו, שבת הגדול
מוישל'ה מלנינגרד במשעולי סמטאות ירושלים / הילדה מפולין שהתחבאה בסיביר
וניצלה בעוטף עזה / הרב שיודע לענות על שאלת ארבע כוסות עם חלב / יארצייט
ראשון של ה׳שמש׳ האגדי והבלתי נשכח
א. למען תספר
ההכרות בינינו היא פחות משני עשורים. פער הגילאים גם משמעותי יחסית, מעט שיחות
ניהלנו בכל התקופות, ובכל זאת נקשרנו בקשר ידידותי הבא לידי ביטוי בכל בוקר בלחיצת
יד חמה, עת אני מגיע לתפילת שחרית במניין המרכזי, ואריאל ידידי כבר מקפל את הטלית
ותפילין בסיימו את התפילה במניין הראשון והוא אץ-רץ ממהר לדרכו.
לפני שבוע הגיע לבקש עלייה בשבת, לקראת יום הולדתו. לאחריה עשיתי "מי
שבירך" לר' אריאל בן יחיאל מאיר, "בעבור שזכה לעלות לתורה לרגל הגיעו
לגיל גבורות". יצאנו על הבימה במחול בשירת מזל טוב משמחת.
בצהרי יום ראשון, התאספנו מספר ידידים בבית הקפה הקטן שליד חנות 'עליון' כאן
בשכונת מארינה רושצ'ה - ידידיו מהמניין הראשון בו הוא מקפיד להתפלל מזה טו"ב
שנים, מאז הגיעו להתפלל כאן בבית הכנסת המרכזי מארינה רושצ'ה, וישבנו לשתות
'לחיים' ולאחל לו את מיטב הברכות לאורך ימים ושנים טובות.
עד היום לא הצלחתי להבין את סיפור חייו. גם כשהוא מיסב בביתנו בליל הסדר ואני
מכבדו במהלך 'שולחן עורך' לומר כמה מילים, הוא ממעט לספר על עצמו ועל משפחתו. לבו
בוער תמיד. חיוכו לא מש מפיו, ידיו איתנות; בכל מפגש עמו הוא לוחץ את הידיים
בחביבות ומחבק מתוך התרגשות.
אריאל שופנברג הוא מסוג הנשמות היהודיות, שבית הכנסת הוא בית של ממש בעבורם,
המתפללים הם המשפחה, הקהילה היא החיות, האירועים הם המרץ לחיים והחגים - טעם
החיים. ורק מלראות באיזו חביבות הוא מסיים את התפילה או מקבל את השבת - היא דוגמה
לכל אחד איך לחיות חיים יהודים, גם כשהוא גילה אותם במרומי שנותיו.
יומיים אחר-כך שוב התוועדות ויום הולדת, הפעם יובל החמישים של ידידי הרב משה
רוכלין, שמשפחתו המסורה והאוהבת הכינה בעבורו, אצלנו באולם בית התבשיל
שב"מרכז החסד היהודי שערי צדק".
הרב רוכלין משמש בקביעות מזה שנים כמרצה ומורה במכון חמ"ש, ובמקביל במגוון
מקומות בהם נצרך נואם מוכשר כמוהו אשר יגרום ערך נוסף בכל התאספות או אירוע, של
איש בעל ידע אינטלקטואלי עשיר שלא מבייש את מקום הולדתו: לנינגרד.
עם הכוסית 'לחיים' ביד, נעמדתי לומר כמה מילות ברכה לכבוד בעל יום ההולדת.
הפתעתי את המשתתפים הרבים מתוך הידידים הרבים שהוא צבר כאן במהלך השנים - כי אני
כאן היחיד שמכיר את ר' מוישה כשעוד כינו אותו 'מוישל'ה'...
כמיטב המנהג הרוסי הוא לא נשאר חייב, וכאשר סיימתי את דבריי, נעמד בעל השמחה
לדבר. מתוך רגש רב הוא העלה את זיכרונותיו מימי קדם: "בגיל 9 עלינו לארץ
ישראל. באותה תקופה הגיעו מעט עולים מרוסיה, ובשל כך לא היו לי חברים בגילי דוברי
רוסית. מה שגרם שחברי הכיתה שלי לעגו על הרוסית שלי, ומטבע הדברים זה לא הוסיף
לביטחון העצמי ולמצב הרוח שלי.
ר' ישעי'הו גיסער הוא ידיד המשפחה שלנו. הוא עלה מספר שנים לפני כן מלנינגרד
לישראל, והכיר לנו את מורו ומדריכו באותן שנים, הביא אותנו אל בית המשפחה הזו
בשכונת גאולה בירושלים ושם ראיתי לראשונה בחיי בית כמו באגדות, ריח כמו בסיפורים,
אווירה כמו בתיאורים ששמעתי על צורתו של בית יהודי חסידי, משפחה שורשית מזה דורות
רבים בירושלים.
טעמתי את המאכלים הנפלאים של אם הבית, ואב המשפחה קירב אותי אליו כמו את בנו
שייע, כשעוד כינו אותו שייעל׳ה. הוא הכיר לי את הווי ירושלים, יחד עם הרב גיסער
התקבלנו בחדרו של האדמו"ר מבאיאן שהעריף עליי אהבה עצומה, גם אל האדמו"ר
מגור הוא לקח אותי, ובשמחת בית השואבה המפורסמת ב'תולדות אהרן', עמדתי בצמוד
לאדמו"ר הקשיש - תשומת הלב הזו שנמשכה תקופה ארוכה, היא זאת שהחזירה לי את
הביטחון העצמי שלי, והתחושות הנפלאות מאותן שנות ילדות בצל אותו צדיק ירושלמי,
שיאריך ימים בטוב ובנעימים, מלוות אותי עד עצם היום הזה"!
ב. בכל דור ודור
לאור המציאות המטלטלת של עם ישראל בדורנו, ובייחוד בשנתיים וחצי שחלפו, קיבלו
המילים העתיקות של ההגדה משמעות כה עכשווית ומוחשית. כשאנו אומרים "בכל דור
ודור עומדים עלינו לכלותינו", אנחנו כבר לא מדמיינים שליט עריץ במצרים
הרחוקה; אלא רואים לנגד עינינו את המערכה הקשה והמאבק מול אויבינו מכל עבר.
דווקא מתוך החושך וההסתר, אנו נקראים למצוא את נקודת הנס הפרטי והכללי. היכולת
המופלאה של עם ישראל לקום מתוך האפר, לנער את האבק, ולהמשיך לבנות חיים של חסד
ואמונה היא הנס הגדול מכולם.
המחשה חיה ועוצמתית לשילוב הבלתי ייאמן שבין התופת לנס - שמעתי השבוע מאמי
מורתי שתחי' בסיפורה המפעים של אשה בשם רחל, איתה יש לה הכרות במסגרת התנדבותית
הקבועה של אמי למען קשישים וגלמודים.
רחל נולדה בשנת תרצ"ו (1936) בלב ליבה של אירופה הבוערת, בעיר התעשייה
המפורסמת לודז' שבפולין. בתקופת תחילת המלחמה הם שהו ברוסיה, ומכיוון שלא יכלו
לנבא עתידות ולא העלו על דעתם את הגזרה השמימית שנגזרה על השמדת יהדות פולין,
ביקשו לשוב לעיר מגוריהם, אך השלטונות הרוסיים סירבו לאשר להם את היציאה מרוסיה.
הם היו משוכנעים כי זו צרה צרורה מאין כמוה, אבל בעתיד הם גילו עד כמה זה נס
הצלתם, חוליה מתוך שרשרת הניסים שלהם שנמשכת עד ימינו אלה.
חודשים לא רבים לאחר פרוץ המלחמה העולמית הארורה, נלקח אביה מהבית באכזריות
בידי חיילים רוסיים, ונשלח לכלא למשך שנים ארוכות. רחל, אמה ואחיה נותרו לבדם,
חסרי הגנה, מול אימת מכונת המלחמה הנאצית. בצעד של ייאוש מהול בתקווה עילאית, הם
נמלטו לעבר היערות הקפואים ברוסיה.
"חיינו בתוך קור מקפיא שלא הכרנו כמותו, קור שחודר לעצמות ומקפיא את
הדמעות; מרוב רעב, היינו חופרים באדמה בידיים חשופות, מדממות מהקור, כדי למצוא
שורשים מרים - רק כדי לשאוב מהם מעט לחלוחית של חיים. אחי הקטן כבר היה נפוח מרעב,
הגוף הצנום שלו לא יכול היה לעכל דבר. הייתי מלקטת קליפות עצים וחותכת אותן
לחתיכות זעירות, מרככת אותן באמצעות מים, כדי שיוכל לבלוע משהו ולשוב
לכוחותיו" - כך היא מתארת את אותה תקופה.
במשך שלוש שנים וחצי הם חיו כניצודים. השיער הג'ינג'י הבולט שלהם הפך לסימן
זיהוי מסוכן; אנטישמים מקומיים היו זועקים לעברם "ז'ידים!" ומשליכים
עליהם אבנים. אך בתוך התופת, התרחש הנס הראשון כאמור, נס שהיה נראה בזמן אמת
כטרגדיה: דווקא העובדה שהאב נותר בכלא הרוסי ולא הצליח להוכיח את נתינותו הפולנית
כדי לחזור לפולין - היא שהצילה אותם. לוּ היו חוזרים לפולין בתחילת המלחמה, היו
נשלחים בוודאות למחנות ההשמדה.
עם סיום המלחמה, התאחדה המשפחה באורח פלא ועלתה לארץ ישראל. הם חוו את קשיי
המעברה, את הקיפוח והתלאות בראשית ימי המדינה, עד שהתיישבו בקיבוץ רעים שבנגב. שם,
מול המרחבים הירוקים, בנתה רחל בית של תפארת, גידלה ילדים וזכתה לראות נכדים - עד
לאותו בוקר מר ונמהר של שמחת תורה תשפ"ד.
כשהמרצחים הארורים חדרו לקיבוץ, רחל ובעלה - שניהם נושקים לגיל תשעים - מצאו
את עצמם שוב נרדפים. הצליל המוכר של יריות וצעקות שנאה החזיר אותם באחת ליערות
רוסיה. הם הסתגרו בממ"ד במשך שעות ארוכות, כף ידם לחוצה על ידית הדלת, רועדים
מפחד בזמן שהמוות משתולל מעבר לקיר. ושוב, יד ההשגחה הגנה עליהם: המרצחים פסחו
באורח נס על ביתם, והם ניצלו בנס גלוי, בפעם המי-יודע-כמה בחייהם.
ביתם בקיבוץ נחרב, והטראומה לא אפשרה להם לשוב למקום שהיה להם לחוף מבטחים. הם
עקרו לירושלים, זוג קשישים בעשור העשירי לחייהם, פליטים בארצם, בודדים בעיר הגדולה
ללא מטבח, ללא כוח לבשל וללא עוגן קיומי.
כעת הם מקבלים מדי יום אוכל של ארגון "אשל חב"ד" בהתרגשות. וכך
אמרה לפני מספר ימים רחל לאמי תחי', המתנדבת בארגון נפלא זה: "קיבלנו עוד
סימן לכך שהקב"ה לא עזב אותנו ועם ישראל לא שכח אותנו. המתנדבים מטים לנו
אוזן קשבת, דואגים לכל פרט קטן כאילו היינו ההורים שלהם. בזכותכם, אחרי חיים שלמים
של בריחה מרעב ומתופת, אנחנו יכולים לשבת ליד השולחן בכבוד כבני
חורין".
ג. את פתח לו
אם כל ימות השנה לא מפסיק קו הטלפון לצלצל, ובדלת 'לשכת ההוראה' שלו נכנסים
ויוצאים אנשים ונשים ללא הרף, על אחת כמה וכמה בימים שלפני ערב חג הפסח, שמרובים
הם השאלות והבירורים ההלכתיים שאנשים רוצים לדעת עליהם מענה הלכתי ברור וחד.
אמרתי לעצמי שמא יתמזל מזלי והרב יענה לטלפון, ואוכל לשוחח עמו דקות מספר
מזמנו היקר. ואכן, ברקע נשמעים קולות של אנשים, ובין השורות גם להבין שכמו אותו רב
שנשאל על ידי אלמנה אם אפשר לעשות ד' כוסות על חלב בליל פסח, ובמקום לענות תשובה
שיגר לה הרב כסף לצורכי החג - כך גם הפוסק הירושלמי הנודע הגאון רבי יקותיאל פרקש,
לא מסתפק בעניית תשובות הלכתיות, אלא תומך בסתר בנזקקים רבים לקראת החג, באמצעות
תרומות שהוא מקבל מיהודים טובים, היודעים שהרב פרקש ימצא לנכון למי שזקוק באמת
לכספי הצדקה שלהם.
אמרה עמוקה שמעתי השבוע מידידי המשפיע הרב אלעזר מרדכי גרוסמן: "לפעמים
צריכים לענות לאדם, ולא על השאלה". זה הרב פרקש!
"טייערער מחותן! אני רוצה לספר לך סיפור מפעים ששמעתי זה עתה
מזוגתי" - כך פתחתי את דבריי. היה זה כששיתפתי בבית חוויה מאירוע שמחה של
משפחה בקהילה בה השתתפתי באחד הבקרים לפני כמה ימים, ואשתי מספרת לי, כי הילד של
אותה משפחה נולד בזכות הרב פרקש. זאת לאחר שהמשפחה שהחלה להתקרב לשמירת תורה
ומצוות גילו איזו בעיה מורכבת, ובעצת הרב הראשי הרב לאזאר הם פנו להרב פרקש
בירושלים, שהדריך אותם צעד אחר צעד, עד שהילד נולד. וזאת היא יודעת מאם הילד, שלפני
מספר שנים סיפרה לה בעצמה את העובדה המופלאה.
גם כשנקבתי בשם המשפחה, הרב פרקש לא זיהה במי המדובר. מתברר שהרבה מאוד ילדים
חיים בעולמנו בזכותו. "אני לא עושה נפלאות חלילה" מצטנע מיד הרב פרקש,
"הכל זה סייעתא דשמיא, למצוא את הפתרונות ההלכתיים, כשלפעמים זוגות צעירים
מתמודדים עם חוסר ידע, או הדרכה לא נכונה, ובעצות טובות מוצאים פתרונות טובים
ורואים את ברכת ה' יתברך".
לא פלא שרבים הגיעו אליו, לאחר מענה שקיבלו מהרבי, אם זו תשובה ישירה לפנות
להרב פרקש, או באמצעות המזכיר הרב גרונר: "כעצת הרב"!
כשרוחו טובה עליו ובכדי שאבין עד כמה זה לא הוא, אלא כוחו של רב, הזוכה לסיוע
ממעל, שיתף אותי הרב פרקש במעשה מדהים שקרה אצלו אי שם בשנת תשמ"ט:
"אב ואם הגיעו אליי עם ילד קטן, כל כולו בצבע כחול, במצב רפואי מסובך
ביותר. הוא נולד עם מום בתוך הגוף וחייבים לנתחו בדחיפות. הם פירטו ואמרו כי יש
שתי אופציות שיש כעת על השולחן: נסיעה לבית הרפואה "הרצפלד" באנגליה,
המתמחה בניתוחים מעין אלו, או לעשות זאת בבית הרפואה "אסף הרופא" כאן בארץ
ישראל.
לכל מקום המעלות והחסרונות שלו, והשאלה היא בהחלט קשה. ואז אני שומע את עצמי
עונה להם 'תעשו כאן ושיהיה בהצלחה'. ידעתי והבנתי שזה מה שה' יתברך שם בפי. כעבור
מספר שנים, הוזמנתי לחגיגת ה'אפשערניש' שלו בגיל 3, בהמשך - לבר המצווה של הנער,
ואף סידרתי קידושין בחופתו"!
ולתמונת השבוע שלי: 'דעד גרישא'
"כיצד צולין את הפסח? מביאים שפוד של רימון, תוחבו מתוך פיו עד בית
נקובתו...". המפרשים מסבירים, שהשפוד לא יכול להיות מברזל, כי קרבן הפסח חייב
להיות רק צלי אש ולא מחמת דבר אחר, כגון מהברזל שמתלבן, או בישול ממים היוצאים
מתוך עץ. לכן לוקחים רק ענף רימון, היות וכשהוא יבש בחוץ, הוא יבש גם בפנים, וכך
הפסח יהיה מוכן לאכילה רק מתוך הצלי.
לרגל היארצייט הראשון של ה'שמש' הבלתי נשכח ר' גרישא ע"ה, למדתי לעילוי
נשמתו את מסכת פסחים, והתבוננתי בדברי המשנה הללו הבאים ללמד אותנו דבר חשוב
לחיים.
על הפסוק בשיר השירים 'כפלח הרימון רקתך' דורשת הגמרא 'שאפילו ריקנין שבך
מלאין מצוות כרימון'. והרי את קרבן פסח, שהרבה פרטי דינים נאמרו בו, נצטווינו
לאכול 'למשפחות לבית אבותם'. מלמדת אותנו המשנה, איך צולים את הקרבן, רק עם ענף 'רימון'.
כדי להזכיר לנו שיש להתבונן לכל יהודי באשר הוא, שהוא מלא וגדוש במצוות ומעשים טובים
כמו רימון, לצרפו לסעודה, לשבת יחד ללא הבדל בהתנהגותו ובלבושו!
במקום בו שימש כשני עשורים בתפקידו הגדול כ'שמש' בית הכנסת המרכזי
"מארינה רושצ'ה", התיישבנו ביום רביעי בערב לשבת אחים גם יחד, בלימוד
משניות כנהוג ביום יארצייט, והתוועדות חסידית עם אמירת לחיים לעילוי נשמת ר' צבי
הירש בן ישראל ע"ה. האיש והאגדה. האדם שראה רק מעלות אצל כל אדם שפגש, לא
הבדיל בין אדם לחבריו, קירב כל אחד באשר הוא, התנהג וכיבד ילד ומבוגר, עשיר או עני
- באותה רמה!
היחיד שהרשה לעצמו להעיר ולהאיר באמצע דיבורו של הרב הראשי, היה זה גרישא.
הערות שהרב שליט"א אהב לשמוע והתייחס אליהן בכבוד הראוי. כעת גרישא לצערנו
איננו איתנו, והרב יכול לדבר בשבחו ללא הפרעה...
"מה שהוא שמע כאן בשבת בדרשות או בשיעורים, הוא הפנים בכדי ללמד אחרים.
הוא קיים את הנאמר "ללמוד וללמד, לשמור ולעשות". הרבי אומר: 'גם אם אתה
יודע רק אותיות אל"ף ובי"ת - תלמד אותם למי שלא יודע'. וזה היה גרישא.
הוא למד פה, ואם לא הבין הוא לא ויתר, הכל בכדי שיוכל יהיה אחר כך למסור את דברי
התורה, בשיעורים היומיים שלו שמסר בבית הכנסת "תפילה למשה" שבמרכז
החסד.
עוד אומר הרבי: בשנים עשר הימים הראשונים של חודש ניסן אנו קוראים את פרשיות
הנשיא - קורבנות שהביאו נשיאי השבטים לחנוכת המשכן. יש בזה שתי תמיהות. הראשונה:
למה לקרוא כל שנה את מה שקרה רק פעם אחת בהיסטוריה, בזמן חנוכת המשכן? והשנייה:
אחרי קריאת פרשת הנשיא אומרים את הנוסח: "אם אני משבט פלוני, יאירו עליי את
ההארות של קרבן נשיא זה, ועל זרעי ועל זרע זרעי לעולם". את המנהג הזה קבע
השל"ה הקדוש, ואפילו כהן ולוי אומרים זאת, אף על פי שהוא יודע שהוא בא משבט
לוי ולא משבט אחר. תחשבו: בעקבות זה שאני קראתי כמה פסוקים יאירו עליי הארות, ועל
זרעי ועל זרע זרעי לעולם!
והרבי מסביר: הסיבה לכך היא כי זו הייתה חנוכת המשכן. התחלת פעילות המשכן.
ולכן השפעתה - לעולם. גם אנחנו, כאשר אנחנו מחנכים אנשים, אנחנו מתווים להם דרך
חיים, וזה משפיע עליהם לכל החיים.
גרישא נתן דוגמה לכולנו, איך אדם צריך להיות מסור לעבודתו. ועבודתו הייתה -
הכנת בית הכנסת לפעילות. הוא ערך נרות, הוא שם סידורים במקומם, הכין תה וקפה ועוד
הרבה. וההכנה למעשה יכולה להיות חשובה מהמעשה עצמו. כך, למשל, כל אדם רשאי להדליק
את המנורה שבבית המקדש. אבל 'להיטיב את הנרות' - את זה רשאי לעשות רק הכהן. גרישא,
הכין במשך עשרים שנה את עבודת בית הכנסת שלנו, וחלקו בפעילות בית הכנסת גדול
מאוד.
גרישא נפטר ב-ח' בניסן. החודש ניסן קשור למסורת חב"ד קשר בל יינתק: ביום
ב' בניסן הסתלק הרבי הרש"ב, בי"ג בניסן הסתלק הרבי ה'צמח צדק'. גרישא
רצה להגיע ליום ההולדת ה-77 שלו, שחל ביום השביעי, ובחודש השביעי - וזכה בכך.
עוד דוגמה אחת השאיר לנו גרישא. הוא התחיל את עבודתו בקודש בגיל שבו אחרים
יוצאים לגמלאות; אף אחד לא יכול להצטדק ולומר 'אני מבוגר מדיי כדי להתקרב ליהדות,
כדי לשמור מסורת'. אין מבוגר מדיי, תלמדו זאת מגרישא".
אתמול בבוקר, לאחר תפילת שחרית, שוב עשינו 'לחיים' לעילוי נשמתו. וכפי ששמעתי
אמרה חסידית: ה'לחיים' יותר חשוב מהקדיש יתום. ומשמעותו: "והחי ייתן אל
לבו"...
ארגנתי הסעה לקברו בבית החיים, אליה הצטרפה גם רעייתו שתחי', ואף הרב הראשי
הרב לאזאר שליט"א טרח והגיע אישית בהמשך היום לפקוד את קברו של גרישא
היקר.
קשה היה לעמוד מול מצבתו הפשוטה, המסכמת את מסכת חייו המופלאה, שהחלה בצל רבו
הגדול והקדוש מרימניץ, עלותו לכהן כשר התרבות במולדבה, נפילתו הגדולה ושיקום חייו
הרוחניים והגשמיים בין כותלי בית הכנסת, אליו היה מסור בכל נפשו וכוחו - זכרו לא
ימוש מלבנו.
"דעד גרישא" - כפי שאהבו לקרוא לך הילדים, תהא נשמתך המופלאה צרורה
בצרור החיים ותקום במהרה בתחיית המתים. מחכים לך!
גוט שבת!
שייע