מצביעים
ימין ומקבלים שמאל: הבלוף הגדול של הפוליטיקה הישראלית
הסטירה
בקלפי והבגידה בבוחרים: מדוע מחנה הימין ממשיך לזכות ברוב קולות העם, אך ברגע האמת
מתגלה כנמר של נייר, מתקפל בפני ה"דיפ סטייט" ומוכיח שוב ושוב ששלטון
ימין הוא אשליה מוחלטת?
עובדיה
מרחבי
תופעת ה"התמתנות" או שינוי העמדות של
מנהיגי ימין בעת הגעתם לעמדות כוח היא אחד הנושאים המדוברים והמורכבים ביותר
בפוליטיקה הישראלית. הדינמיקה שבין אידיאולוגיה נוקשה לבין אילוצים קואליציוניים,
ממלכתיים וביטחוניים מייצרת לא פעם תחושת אכזבה עמוקה בקרב הבייס הפוליטי. הביקורת
החריפה שמתח השבוע ברוך מרזל על איתמר בן גביר משקפת שבר אידיאולוגי אמיתי בתוך
מחנה הימין השורשי, ומציפה מחדש את השאלה הנצחית: האם קיים ימין אמיתי בשלטון, או
שמדובר במותג פוליטי בלבד?
התחושה ש"הימין עולה לשלטון אך השמאל מנהל
את המדינה" אינה חדשה, והיא מבוססת על תקדימי עבר בולטים שמזכירים בצורה
מפחידה את המתרחש כיום. אביגדור ליברמן, למשל, מזכיר מאוד ברטוריקה שלו את בן גביר
של היום; סיסמאות הבחירות המפורסמות שלו כמו "היחיד שמבין ערבית"
ו"מילה זו מילה", לצד דרישות נוקשות וקיצוניות באופוזיציה, יצרו דימוי
של בריון שכונתי שיעשה סדר, אך לאורך השנים הוא השתלב בממשלות מרכז-שמאל והתמתן
לחלוטין. דוגמה קיצונית עוד יותר היא אריאל שרון, ששיחק בדיוק על אותם מיתרים חמים
כאשר עלה להר הבית לפני שנבחר לראשות הממשלה – צעד שהצית את השטח וסייע לבחירתו –
אך בסופו של דבר הציג את התפיסה ש"דברים שרואים משם לא רואים מכאן"
והוביל את תוכנית ההתנתקות ואת גירוש גוש קטיף. אפילו מנחם בגין, מנהיג האופוזיציה
הלוחמני, היה זה שחתם בסופו של דבר על פינוי חבל ימית וסיני.
השיא המודרני של תופעה זו התגלם בדמותו של נפתלי
בנט. בנט פיזר הבטחות ימין מובהקות, חתם בשידור חי בטלוויזיה על מסמך המצהיר שלא
ישב תחת יאיר לפיד ולא יקים ממשלה בתמיכת מפלגת רע"מ, אך בסופו של דבר הפר את
הבטחותיו והקים בדיוק את הממשלה הזו כדי להגיע לכיסא ראש הממשלה. מקרים אלו
מעוררים חרדה עמוקה בקרב מצביעי הימין ותומכי האידיאולוגיה השורשית. עולה השאלה
הקשה: האם בכל פעם מגיע מישהו אחר ועושה סיבוב על המותג "ימין" כדי
לגרוף קולות ולשפר עמדות פוליטיות, בעוד שבפועל מדובר בהצגה אחת גדולה? רבים בציבור
מגיעים למסקנה המרה כי אין באמת שלטון ימין בישראל, וכי את המדינה מנהל הלכה למעשה
מנגנון עומק בלתי נבחר – ה"דיפ סטייט" הישראלי – המורכב מהפרקליטות,
מערכת המשפט, צמרת המשטרה וראשי הצבא.
התסכול הנוכחי מגיע לשיאו כאשר מגלים שגם ממשלת
נתניהו הנוכחית, למרות אירועי השביעי לאוקטובר המטלטלים וההצהרות, אינה מנהלת
בפועל מדיניות ימין אמיתית אלא נגררת אחר אילוצים ישנים. הדבר מוכיח כי התסכול מכך
שמעולם לא הייתה בישראל מדיניות ימין מלאה נובע מחסמים מבניים עמוקים. החסם הראשון
הוא מלכודת המשילות והמנגנון הציבורי. ברגע שמנהיג ימין נכנס למשרד ממשלתי, הוא
מגלה שניהול המדינה מוגבל על ידי אותם גופי עומק. מערכות אלו פועלות על פי תפיסות
עולם ממוסדות ואמנות בינלאומיות שממתנות כל יוזמה רדיקלית. החסם השני הוא הלחץ
הבינלאומי והכלכלי. מדינת ישראל אינה חיה בוואקום, והחלטות ימין מובהקות נתקלות
מיד באיומים בסנקציות, פגיעה בדירוג האשראי של המדינה ולחץ ישיר מצד ארצות הברית,
מה שמאלץ שרים לסגת מהבטחותיהם.
החסם השלישי נובע מהפער שבין רטוריקה למעשים, פער
שמודגש היטב בהשוואה בין בצלאל סמוטריץ' לאיתמר בן גביר. סמוטריץ' מייצג את הזרם
הפרגמטי-ביצועי בימין; הוא מתמקד פחות בהצהרות תקשורתיות מתלהמות ויותר בעבודה
סיזיפית בתוך מנגנוני הממשלה, העברת תקציבים והסדרת מאחזים בשקט ובאופן חוקי.
מנגד, בן גביר מייצג את הזרם הפופוליסטי, הבונה את כוחו על תסכול ציבורי ועל
דרישות קצה (בדומה לגרסאות המוקדמות של ליברמן ושרון). הבעיה בגישה זו היא שכאשר
המציאות דורשת פשרות, הפער בין הציפיות הגבוהות שיצר לבין היכולת לממש אותן בשטח נחשף
במלואו, מה שמוביל לאכזבה קשה בקרב תומכיו ולתחושה של אובדן אמינות.
לסיכום, החשש שהימין הוא "מותג שיווקי"
שנועד לגרוף קולות ובסוף מאכזב את בוחריו, הוא חשש מוצדק פוליטית המגובה בהיסטוריה
של המדינה ומקבל משנה תוקף גם לאחר השביעי לאוקטובר. הפוליטיקה מטבעה מעצבת את
הפועלים בתוכה, והמעבר מחיי אופוזיציה חופשיים אל תוך כור ההיתוך של השלטון מחייב
פשרות כואבות. בעוד שברוך מרזל נשאר אידיאולוג טהור מחוץ למערכת ויכול להרשות
לעצמו לא להתפשר על אף פסיק משנתו, איתמר בן גביר בחר במסלול הפוליטי הממוסד –
מסלול שבו הממלכתיות, אילוצי הקואליציה והכניעה למנגנוני העומק של המדינה מחייבים
אותו, במוקדם או במאוחר, להתכופף בפני כללי המשחק הקיימים.
האם בסופו של דבר נמצא את איתמר בן גביר על אותו
מסלול בדיוק שעברו לפניו ליברמן, שרון, אולמרט ובנט? ימים יגידו. בינתיים, הבוחר
הימני ימשיך ללכת לקלפי, להצביע מתוך תקווה, ולהמתין לסטירת הלחי הבאה שכנראה בוא
תבוא.
