המלחמה בגיוס בני הישיבות מטרתה אחת להעביר נושא שלא יעסקו בבגידות השמאל

מדובר בשיטה ישנה נושנה כזו שמאחדת יריבים למאבק ביריב אחר. השתמשו בשיטה הזו כל כך הרבה כולל אצל החרדים, כאשר ביקשו להילחם בחסידים, למרות שהייתה אז מחלוקת קשה בין המתנגדים, עד כדי שראשי ישיבת חברון הצביעו במועצת גדולי התורה נגד ראש ישיבת פונוביז', אבל כאשר ראש ישיבת פונוביז' ביקש להקים מפלגה והיה זקוק לקולות כל המתנגדים לחסידות, הוא זרק להם סוכריה נתן להם כסא ראשון במפלגה החדשה וכך התפתחה מלחמה של שנים שאנו סובלים ממנה עד היום, היהדות החרדית מפולגת. ככה נהגו הגויים וככה נהגו החילונים, ועתה אנו חוזרים לאותו מצב. החלו להתגלות המון פרטים על מה שקרה בשמחת תורה לפני כמה שנים כאשר החמאס חדר לישראל וטבח יותר מאלף איש, והם חוששים שמא הציבור יקלוט את האמת, אז הם מעבירים נושא שמשותף לכל החילונים מקצה לקצה התנגדות על שהחרדים אינם מתגייסים לצבא מחלן, והכנסת עוסקת בנושאים כאלו שבועות וחדשים במקום לעסוק בבגידה הנוראה

ולא רק הבגידה הזו, יש עוד רשימה של בגידות ביניהם פרשת הפצ'רית, אם היא לא הייתה שמאלנית היא כבר מזמן הייתה מאחורי סורג ובריח. השמאל צריך שלא יעסקו בה, הוא מעלה נושאים אחרים שיעסקו בהם וככה קל לדחות ולדחות את חקירתה, והעמדתה לדין

שימו לב עד להיכן הם מרחיקים. חלק גדול מן החילונים כולל השמאל טוענים כי אינם מתכחשים למורשת היהודית ובודאי שלא לתורה הקדושה. וכאשר מבקשים לחוקק חוק על ערך התורה, תשמעו איזו התנגדות יש לכך, השמאל כולו מקצה לקצה נגד החוק של לימוד התורה, והסיבה מאוד פשוטה, הם לא רוצים להרגיע את הנושא הם רוצים שימשיכו לעסוק בדברים האלו מאשר בבגידות שהשמאל קשור בהם לפחות עד אחרי הבחירות

כל כך הרבה עתירות הגישו בשלשת השנים האחרונות כפי שלא הגישו בעבר, כאשר המטרה היא אחת שיעסקו בנושאים אחרים ולא בעיקר, בבגידת השמאל ששיתף פעולה עם החמאס ואחרים, סייע להם על ידי שאסף את הנשק מן הממונים על הביטחון בעוטף עזה שבוע לפני המלחמה, דבר שלא מובן בכלל פרט לשיתוף פעולה עם האויב. המגמה היא אחת, לעסוק בנושאים אחרים רק לא במה שעלול לפקוח את עיני הציבור ובמיוחד לפני הבחירות

השאלה מה אנו עושים במצב הזה, האם עלינו להתגונן או להתקיפם. השיטה הכי טובה היא ההתקפה ויש לנו על מה להתקיף, צריך לספק חומר לחרדים שיידעו איך להשיב להם, בהתקפה על בגידתם בארצם, וכי הם האשמים במציאות שטבחו כל כך הרבה יהודים ובמלחמה הנמשכת שנים. ההתגוננות לומר להם כי אנו על ידי התורה מחזקים את הצבא, חילוני לא קונה את זה, הוא לא חונך להאמין בדבר כזה, לכן זה בזבוז כל רגע שמדברים עימם על כוחה של תורה. אותם צריך להתקיף ולשאול אותם שאלות נוקבות שישיבו עליהם, והם לא ירצו יותר להתקיף חרדים. לחשוף את פרצופם האמיתי רק ככה ננצח אותם

הם שואלים מדוע חרדי שאינו לומד לא מתגייס לצבא, האם מישהו שאל אותם, האם אתם מסכימים כי מי שלומד יישב וילמד ולא ישרת בצבא? הם מחפשים להתקיף אותנו ולא להבין אותנו. לכן אין מנוס מלדבר עימם בשפה שלהם, לצעוק להם 'בוגדים' אתם שיתפתם פעולה עם האויב ורוצים להעביר נושא תוקפים את החרדים, לא נאפשר לכם זאת. אנו רוצים תשובות על הקשר הנורא שהיה בין שמאלנים לראשי החמאס בתקופת פריצת המלחמה, ומדוע הצבא במשך שעות לא יצא לקרב אפשר לחמאס לטבוח ביהודים  בהתאם להסכם שהיה להם עם גורמים שמאלנים, איך בכך עוד כל ספק. על פי החומר שהצטבר מאז פריצת המלחמה עד כה, לא ניתנו תשובות על שאלות קשות שנשאלו והם מתחמקים לא משיבים. מטרתם הייתה להפיל את נתניהו, קיוו שזה ילך להם וגרמו לטבח הנורא

האמת הזו תתגלה בוועדת חקירה אמיתית כזו אשר תשמע את כולם, כשהחקירה תהיה גלויה ולא סמויה. ברגע שזה סמוי מכסים על מה שהם לא רוצים שיידעו, הכל חייב להיות גלוי פרט לנושאים בטחוניים רגישים. המציאות שהם עשו בטוח שנתניהו יושן ולא ער בזמן פריצת המלחמה ולא העירו אותו עד שהם חדרו וטבחו, כשכבר לא הייתה עוד ברירה. הם כבר ידעו בלילה לפני כן מה שהולך לקרות, התצפיתניות הזהירו על מה שקורה והשתיקו אותן במקום לשלוח מיד כח למקום

מתקרבים לבחירות, אל תתנצלו ואל תתגוננו, תתקיפו אותם בבגידות שהשמאל אחראי להם, אל תאפשרו להם לברוח מן האמת שנחשפת כל יום עוד ועוד

חיים שאולזון

חסידות רוז'ין בשיא כיעורה

אם זה היה קורה באירופה היו צועקים כי מדובר באנטישמים, זה קורה בארץ ישראל ובירושלים עיר הקודש, ולא נראה אחד מאדמור"י רוז'ין זועק לשמים היתכן שיעשו כך בבית הכנסת של חסידי רוז'ין. תשכחו מן המחלוקת בסדיגורא היא מן המכוערות שידעה היהדות החרדית בכלל, המציאות שיש מי שמכנים עצמם חסידי רוז'ין ומתנהגים כפי שראינו בשבועות האחרונים בכלל ובשבוע האחרון בפרט, אם זו רוז'ין אוי לנו מהם ושכמותם

המחזות שראינו בשבוע האחרון בבית הכנסת של רוז'ין-סדיגורא בירושלים, מחזירות אותנו הרבה שנים אחורה, כשגויים היו חודרים לבתי כנסת ועושים שם חורבן, מכים מתפללים ומבזים את המקום בצורה הכי קשה. שיהיה זה איזה סכסוך שלא יהיה, מחזות דומות ראו בכמה מקומות במחלוקות שהיו מן השפלים בקהילות המכונות חרדיות, אבל מה שראו השבוע לא רק הכפישה את סדיגורא שכבר הרבה זמן איבדה את יוקרתה והפכה לזבל ולטינופת של העולם החסידי בארץ ישראל, היא מבזה את רוזי'ן כולה

אין אדמו"ר אחד ויחיד ברוז'ין שאינו יודע ממה שנעשה בסדיגורא ומה קורה בירושלים, ולא מצאנו אחד מהם שהגיע למקום למחות ולזעוק על ההתנהגות. לא חסרים בתי דין בירושלים, ולא חסר היכן להביא את שני הצדדים להכריע מה עושים במצב שנוצר. מבלי לקחת צד למי שייך המקום, אנו עוסקים כאן בהתנהגות הברברית והסדיסטית, האלימות הנוראה, המחזות של אנשי ביטחון משני הצדדים, על הצעקות בבית הכנסת, על ניתוק החשמל, על כך שאדמו"ר צריך לדבר לחסידיו בחושך עם נרות, ועל רשעות נוראה של מי שנשכרו מחסידות אחרת, המציאות שאדמור"י רוז'ין שותקים ולא עושים דבר למען כבוד בית רוז'ין, מוכיח שמשהו חולה מאוד בחסידות הזו. אחד ויחיד לא נמצא שם שיוכיח כי הוא המבוגר מבין האדמורי"ם ומנהיגי רוז'ין שיעשה סוף למחזות הללו

חייבים כאן צד שלישי מי שאינו חלק במחלוקת הזו בשביל לעצור את המחזות הללו. שוב, אנו לא עוסקים במחלוקת הנדלני"ת, ובטענות הצדדים, אלא במחזות המזעזעים. האדמו''ר מבני ברק מעודד את המעשים, קשה לי לקבל את הטענה - כפי שכתבו לי השבוע כמה מהם - כי הרבי שלהם הוא אדם עדין. איזו עדינות יש כאן כאשר הוא שומע מה עושים חסידיו ואיזה מחזות רואים בירושלים והוא לא מורה להם לעצור, בהתנהגות הזו הוכיח כי הוא לא עדין הוא שפל ונבזה

בכל מחלוקת יש קו אדום, כאן כבר מזמן עברו את הקו האדום. איש לא אומר לאנשי בני ברק שלא ייאבקו על המקום, אבל לא הם אלו שצריכים לזרוק אחרים מן המקום, אלא השלטונות, שעד לרגע זה לא הורו לאנשי סדיגורא ירושלים לעזוב את המקום. ההיפך, לכולם מותר להיות שם, כל עוד שאין החלטה אחרת

אם היה מי שהאמין שמחזות כאלו לא יראו עוד בעולם החרדי, אז הנה סדיגורא בני ברק מלמדת אותנו כי הם מתחרים עם האלימים והמופרעים ביותר ברחוב החרדי, ולא נופתע אם הם יתחרו בעתיד על מי שיקבל את הציון של האלים ביותר ברחוב החרדי

חיים שאולזון

מלחמת באבות מי נראה יפה יותר - זה צובע את הפיאות והשני מפזר את הפיאות

היהדות בכלל במשך שנים סובלת מאמונה ביצורים המשחקים צדיקים והם מושחתים מפנימיותם. הם מדברים גדולות ונצורות ומעשית הם מבקשים לבנות את עצמם כלכלית וגם להיות 'מכובדים' וחשובים, הם מגלגלים מיליונים רבים, ועושים הכל למשוך יהודים תמימים המאמינים במקובלים באבות וצדיקים כאילו שהם סגני האלוקים, רצים אליהם מבקשים ברכות ושופכים את כספיהם לריק, לא קולטים כי מדובר במי שעובדים עליהם

הדברים הגיעו לכדי כך שהיום קיימת תחרות בין באבות למי יבואו יותר ומי יקח ממי מאמינים, והשבוע למדנו כי באבא צבע את פאותיו על מנת להיראות יותר מושך בתקוה שככה יאמינו בו יותר. זה קורה לא רק אצל הבאבות, ישנם גם אצל הליטאים ואחרים שמפזרים את פאותיהם בצורה שיאמינו כי הם גדולי ישראל, חיים אנו בעולמה של שקר, עובדים על הציבור בכל המקומות לצערנו, אבל עוסק אני כאן בבאבות מפני שהתחרות הזו מובילה לכך, שקבלות קהל שלא היו בעבר רואים ושומעים עליהם היום, ומה שמדהים אותם באבות מחזיקים צוותות של יחצני"ם שכל תפקידם ליצור לבאבא תדמית כאילו שהוא המשיח וכי הברכות שלו מתקיימות, בתקווה שיבואו עוד ועוד וישפכו שם הרבה כסף שזה בסופו של דבר המטרה העיקרית

אנו בימי בין המצרים ולכן לא אכתוב את מה שצריך פעם ולתמיד לחשוף את פרצופם האמיתי מי הם ואיך הם עובדים על הציבור. מנצלים יהודים בצרות או מי שחונכו על אמונות בבשר ודם כאילו שבאבא הוא סגנו של הקב''ה ובלעדיו הקב"ה לא יכול לנהל את העולם ולא עושה דבר. הבעיה הזו לא רק אצל באבות, מחנכים על 'אמונה בבשר ודם' דבר שזועק לשמים. אבל לך תסביר זאת היום, כאשר אומרים לך כי מדובר ב'אמונת חכמים' הם לא קולטים כי הללו לא 'חכמים' הם נוכלים

היכולת של הנוכלים לעבוד על הציבור הוא בשל הטבע ל'אלילות' זה טבע בכל אדם כולל גויים, ואין צורך להיות דתי בשביל זה. נמצא כל כך הרבה גויים לא דתיים שלהם אלילים שחקני ספורט או הוליוואוד, רוב בני האדם זקוקים למישהו שיהיה האליל שלהם, ככה גם בעולם היהודי, במיוחד מי שהגיעו ממדינות המזרח התיכון עם אמונה מאוד חזקה ותמימות עמוקה המחפשים אליל להאמין בו. ככה זה גם אצל הבאים מאירופה וממדינות אחרות העושים זאת בדרך של אמונה בראש ישיבה או באדמו"ר ומרחיקים לא קולטים כי הם עובדי אלילים ממש

אין ספק כי ישנם אנשים גדולים מותר וצריך להעריצם, גדולי ישראל היו מי שברחו מאלילות היו ענווים ולא אמרו כי הם בעלי מופתים, חיו בעניות גדולה, ברחו מן התענוגות ומטוסים פרטיים, חילקו את כספם לפני שבת לעניים שיהיה להם איך לעשות את השבת. גדולי ישראל האמיתיים היו קודש בחייהם הפרטיים. בעבר לא רצו להיות אדמורי"ם היו צריכים לדחוף אותם לתפקיד כי זה היה קשה. וככה גם בבאבות אמיתיים וראשי ישיבה ורבנים הם חיו בדירות קטנות ובעניות

נכון שבדור האחרון הבנים והנכדים למדו איך לעשות כסף עליהם והתעשרו, הם ניצלו את הכוח של הסבא שלא ידע ממעשיהם ובדרכי שחיתות התעשרו. אבל כשעסקו בגדול בתורה עצמו הוא לא נהנה מזה בפרוטה אחת וחי בפשטות. גדולי ישראל בעבר לא נסעו עם שיירות של מאתיים מכוניות מקדימה ואחורה, ובודאי שלא במטוסים פרטיים

הבעיה עם הבאבות של ימינו שהם בעצמם קשורים בשחיתות, הם אלו שקובעים איך להונות את הציבור והם אלו שצובעים שערם, ועושים מעשים שלא מתאים לאנשי אמת למי שגדול באמת

אני יודע שלא אתקן את העולם מפני שמדובר בייצר טבעי לאלילות, אצל כל אחד זה משחק אחרת. מעטים יש להם את הכוחות להבחין בין האיש הישר לבין הנוכל והצבוע המשחק באבא וצדיק. אבל בואו לא נרמה את עצמנו, חשוב לדעת את האמת גם אם אינך מסוגל לעמוד בה

חיים שאולזון

עליך ר' טוביה - האיש שלחם את מלחמתה של תורה וחסידות

איני יודע מהיכן להתחיל אני מכיר אותו שבעים שנה מאז הייתי ילד, אבל קשר חזק ואישי עמו היה לי מלפני יותר מחמישים שנה מאז שלחמנו יחד מלחמות ה' בפרשת 'מיהו יהודי' ובמיוחד מאז שהחל לכתוב בעיתון שלי 'צופר', הייתה זו תקופת מלחמה פנים חרדית הרבה לפני הפילוג הרשמי כאשר עבדנו חסידים וליטאים יחד. כתבו אצלי אז מצד הליטאים הרב אהרן ישעי' רוטר האידיאולוג של הרב שך שהסביר את הצד של הרב שך מדוע צריך לתקן את החוק ל'על פי שולחן ערוך', ומצד החסידים כתב אצלי הרב טוביה בלוי שהסביר את הצד של הרבי מחב"ד מדוע להחזיר את המילה 'כהלכה' שהוציאו מן החוק המקורי. הציבור אז התמוגג לראות בעיתון אחד את שני הצדדים דבר שלא היה שייך בשום מקום אחר באותן שנים, ומה שיפה היה, בכל שבוע השניים השיבו זה לזה הסבירו מדוע השני לא צודק בטענתו ומדוע זה צריך להיות אחרת

הוא היה איש ירושלים נכדו של מייסד אגודת ישראל בירושלים ר' משה בלוי ז"ל, הוא החל את דרכו בכמה חסידויות אחרות, הוא חיפש את המקום שלו וכאשר הרבי מחב"ד החל את נשיאותו הוא הפך לחסיד גדול של הרבי הצטרף לחב"ד ומאז ועד ליומו האחרון היה חב"דניק בלב ונפש, כאשר הוא מגן על השקפותיו של הרבי בכל תחום. היו מי שבמשך השנים ניסו לסלף את דמותו של הרבי, ר' טוביה בלוי עד  ליומו האחרון נאבק, ומעיד אני כאן, הוא טלפן אלי לפני לא הרבה זמן כשעוד היה בכוחותיו והודה לי על מלחמתי לתקן את מה שסילפו במשך שנים, הציגו את הרבי כמי שקרוב יותר למזרחיסטים דבר שהיה ההיפך מן האמת. הלוחם הכי גדול בציונות היה הרבי, כאשר בחכמה עשה הכל למנוע מן הציונים לבצע את זממם מחיקת תורה ומצוות מן היהדות. הרבי פיתח את המבצעים במטרה אחת, שעוד יהודי ועוד יהודי יקיים מצוות למנוע מן הציונות את היכולת ליצור סוג יהודי חדש בלי תורה ומצוות

עברתי בחיי תקופות של סערות ומלחמות פנים חרדיים וחלק מהם יחד עם ר' טוביה בלוי. מלחמת 'מיהו יהודי' עד היום לא תיקנו את החוק אך ורק מפני שהרבי תבע לתקן את החוק, כאשר מן העבר האחר עשו הכל למנוע את התיקון שמא ימצאו מי שיאמרו שזה בזכות הרבי. באחת ה'יחידות' שהייתה לי עם הרבי, הרבי אמר לי עדיף שלא להזכיר את שמו אם זה יביא לתיקון החוק

לספר על חיי ר' טוביה בלוי בכל הקשור למלחמות היהודים בתחום התורה והחסידות, ספר שלם לא יספיק. אכתוב כאן רק כמה מילים על מה שר' טוביה היה בשבילי, ועל אותן שנים שהחילונים ניצחו במערכה על 'חוק השבות' בזכות המלחמה הפנים חרדית, כדברי יצחק שמיר בשעתו כאשר יכלו לתקן את החוק, תסיימו קודם את המלחמות ביניכם תבואו אלי עם הסכמה על הנוסח ונתקן. ועד היום הזה ישנם נחשים ועקרבים בכנסת במיוחד שניים מאותה תקופה מי שלחמו נגד הרבי מחב"ד ונגד החסידים בדרך פרועה וקשה כולל איומים על החסידים, שמונעים תיקון החוק, הם רוצים לבא לשמים ולומר למישהו הנה עשינו בשבילך לא תיקנו את 'חוק השבות'

השנאה הפנים חרדית הייתה כל כך קשה, שלא שייך היה לעשות כלום. הרבנים שניסו הגיעו למסקנה שזה בלתי אפשרי. ולא אשכח מה שאמר אז ה'לב שמחה' מגור, שנס שהרבי מחב"ד לא עשה 'מבצע שבת', מפני שאם היה עושה מבצע כזה הלוחם בו מבני ברק היה זועק כי אסור לשמור שבת ובודאי לא בדרך שהרבי מחב"ד קבע במבצעו. אני מביא את הדברים להבין עד כמה עמוקה הייתה השנאה באותן הימים של מתנגדים לחסידים - וכמה חשובה הייתה עבודתו של ר' טוביה בלוי בתחום ההסברה, הוא לחם כאריה למען כבודו של הרבי ועברנו אז יחד תקופה שהייתה מן הקשים בתולדות מלחמות חסידים מתנגדים

עד שעברתי לגור בארצות הברית, הייתי יושב עמו במשרדו ב'בית חנה' ברחוב עזרא בירושלים הרבה מאוד ודנים באיך לנהל את הויכוח הפנימי, ולמרות שהקשר בינינו היה קטן יותר כאשר פתחתי את 'פנים חדשות', דווקא בשנים האחרונות מאז פרצה המלחמה הגדולה על גיוס החרדים, חודש הקשר ישירות ודרך תלמידיו שהורה להם לדבר ולחזק אותי במלחמה על עתידה של היהדות החרדית בכלל ועל חב"ד בפרט, לעצור את הגיוס של בני הקבוצה לצבא דבר שהמיט שואה רוחנית על כל כך הרבה שהלכו לצבא

בעיני הוא היה אידיאולוג עמוק, דיבר ברורות הסביר את הדברים בצורה הגיונית וחודרת, ואי אפשר לשכוח לו את ההתפתחות של מוסדות חב"ד בירושלים במשך השנים. הרבה מן ההצלחות של חב"ד בארץ ישראל בזכותו ובזכות רעיונותיו. הוא היה דמות שהיה מה ללמוד ממנו. עבורי הסתלק מן העולם אחד האנשים הגדולים שחב"ד חייבת לו תודה על מה שעשה למען הרבי ולמען חב"ד, הוא זה שהקים את 'בית חנה' והוא זה שהיה מן היוזמים של פתיחת ישיבת 'תורת אמת' בירושלים

הוא היה איש ה'השקפה' של חב"ד, הוא למד ופירש את הרבי בדרך הכי קרובה לרבי, הוא לא התקפל למי שביקשו להעלים ולא לעסוק במה שלא כדאי להם פוליטית. ר' טוביה בלוי היה האיש שלא ויתר ולא אפשר לזוז בסנטימטר מדרכו והשקפתו של הרבי

כאן אגע בנקודה אחרת שלו, הוא היה אגודיסט למרות שאבא שלו כבר היה איש פא"י ומתנגד שרוף שלא אהב חסידים, הרוח של הסבא שלו ר' משה בלוי היא זו שקשרה אותו עם אגודת ישראל, ובזכותו חלק גדול מחסידי חב"ד המשיכו להצביע לאגודת ישראל

חב"ד זקוקה לאנשים כמותו מי שיעשו הכל להבטיח כי לא יסטו מדרכו של הרבי בכל הקשור לציונות, ל'לאומיות' ולכל מה שקשור במוסדות הציוניים. שיטת הרבי הייתה 'יתמו חטאים ולא חוטאים' וכולנו ממשיכים בדרך הזו, אבל חייבים החסידים לזכור ולדעת כי הרבי המשיך את הרבי הרש"ב שהיה גדול הלוחמים בציונות בדורו, והרבי המשיך בדרך הכי חכמה והכניע את מי שביקשו למחוק תורה ומצוות מישראל. עולם התשובה החל בזכות הרבי והיום ב"ה כולם עוסקים בכך למרות שתחילה לחמו ברבי על הצעד הזה בטענה כי הוא מכניס בני הנידה לכלל ישראל. ר' טוביה היה מאלו שהציג למתנגדיו של הרבי את האמת בפרצופם. כל מה שהם אמרו נגד מבצעי הרבי, היום הם עושים את אותו דבר מבלי שהם מתנצלים ומבקשים סליחה על כל השנים שהם ויתרו על כל כך הרבה שיכלו להחזיר אותם בתשובה ולא עשו זאת

חב"ד איבדה את אחד מטובי החסידים, מי שלא רק היה חסיד של הרבי, הוא היה הלוחם הכי גדול למען ביצוע השקפתו של הרבי, שאסור להתגייס לצבא מחלן, וכי ה'לאומיות' היא כפירה כל עוד שמשיח לא בא. הרבי מעולם לא הוציא מפיו את המילים 'מדינת ישראל', ולא הכיר בנשיאות של המדינה הזו, עד כדי שאפילו כאשר חברו הטוב מימי הנעורים חסיד חב"ד שניאור זלמן שזר שהיה הנשיא של המדינה הגיע לארצות הברית הרבי לא הלך אליו, הוא בא לרבי, ולא כינה אותו בכינויים לאומיים על מנת שהכל יידעו כי כל עוד המשיח לא בא עלינו לחיות על פי איך שהתורה מדריכה אותנו

היופי שהיה בר' טוביה בלוי שידע איך להסביר את השקפת הרבי ודרכו בכל תחום, ועלינו ללמוד ממנו - עבורי זו אבידה גדולה, לא רק בשל הקשר שהתחיל לפני יותר מחמישים שנה, אלא הרבה יותר בשל איבוד אחת הדמויות ששמרה על חב"ד שלא תיפול בידי מזרחניקעס ודומיהם

חיים שאולזון

חלם בעולם החרדי - זורקים תלמידים ואחר כך משלמים מיליונים להחזירם בתשובה

אנחנו לקראת סוף שנה בישיבות, וישנם מי שנודע להם כי עליהם לחפש ישיבה אחרת לא רוצים אותם עוד בישיבה. ראשי הישיבות והמשגיחים שהחליטו לסלק בחור מטעמם, אינם דואגים ומבטיחים שהבחור ימצא ישיבה אחרת. אומרים לבחור תחפש ישיבה אחרת, אבל מה יקרה אם לא ימצא האם יוכל לשוב לישיבה? התשובה על כך היא לא. בחור כזה בדרך כלל יוצא לרחוב ושם נופל ברוחניות ומתגלגל לאן שמתגלגל, וחלק גדול מבחורים כאלו שנזרקו מהישיבות ולא מצאו ישיבה אחרת פרשו מתורה ומצוות

השאלה היא האם מותר לראשי ישיבות ומשגיחים לסלק בחור מישיבה. גם אם נניח שהוא מזיק להם, אבל האם אינם יודעים שברגע שהם קיבלו בחור לישיבה חובתם להבטיח כי הוא ילמד בישיבה. גם אם לא אצלם שימצאו לו מקום אחר, לסלק בחור מישיבה פירושו לזרוק אותו לרחוב והסוף ברור לכל מי שיודע מה קורה לבחור שאינו בישיבה ומסתובב ברחובות כולל מי שהולך לעבוד שלא תמיד מובטח שישמור על קיום המצוות. העניין הוא שהיום ראשי ישיבות ומשגיחים אינם דואגים עוד לבחור אלא לישיבה, חשוב להם השם הטוב של הישיבה הרבה יותר מן השם הטוב של הבחור

במשך השנים מי שעבדו בחזרה בתשובה נתקלו עם הרבה מאוד מי שהיו בעבר חרדים, מי שגדלו בבתי החרדים, והסיבה מדוע שהם היום כאלו מפני שסילקו אותם מן הישיבה. האבא חיפש ישיבה אחרת, ובגלל שסילקו את הבן מן הישיבה אף אחד אינו רוצה לקבלו, וההורים חסרי אונים אינם יודעים מה לעשות במצב הזה. משקיעים אז מיליונים במוסדות התשובה על מנת להחזירם לחיק היהדות, והשאלה היא, האם אנו חיים בעיר חלם, או שישנם עדיין שפויים הקולטים ומבינים כי עדיף עתה כאשר הבחור צעיר להבטיח את קיומו היהודי בטרם צריכים לחפש אותו ולהשקיע הון להחזירו למוטב

רואים היום בתקשורת הכללית הרבה מי שגדלו בבתי החרדים והיום הם בלי כיפות וכלל לא בטוח שהם עוד מניחים תפילין כל יום. לא אכנס כאן לפרט, מפני שאצל כל אחד זה סיפור אחר, אבל האם מי מאיתנו עשה חשבון נפש איך זה קורה שכל כך הרבה ממשפחות חרדיות מסתובבים היום בחברה החילונית וברובם שמאלנים, מי שהופכים אותם לאוכלי נבלות וטריפות ומעודדים אותם לחיות בתועבה

נכון שהנשירה גדולה, אבל האם בדקתם למה? נכון שאצל חלק האשמה היא כולה של ההורים שהחמירו הקפידו והרחיקו. ומאוחר יותר כאשר קולטים כי עשו טעות הם משקיעים כל כך הרבה להצילם ולא כולם מצליחים. אבל אסור להתעלם שאצל חלק גדול הבעיה הייתה בישיבה שם נהגו עימם לא חכם, הם מרדו בגלל שבישיבה עשו את החשבון כי מאחר והוא בא מבית שלכאורה צריך להיות יותר טוב מטוב והוא קצת שונה, במקום להשקיע בו מסלקים אותו

המציאות מלמדת, כי כל מי שמרגיש טוב בחברה שהוא נמצא בה בישיבה ובבית, גם אם אין לו חשק ללמוד הוא נשאר במסגרת ולא פורש ממנה. ההתנהגות של ההורים והמורים היא זו שגרמה להם להחליט החלטות קשות. במשך השנים נפגשתי עם כאלו שפרשו רק מפני שההורים הרחיקו בחיים מחמירים והם לא יכלו לעמוד בזה ועזבו את הבית. שנים לקח עד שדווקא מי שהם לא קרובי משפחה עשו הכל להחזירם הביתה והצליחו מפני שהם פתחו להם את ביתם

היהדות החרדית מאבדת כל כך הרבה מצעיריה רק בגלל צעדים בלתי אחראיים של ראשי ישיבה ומשגיחים וגם להורים חלק גדול בזה. חייבים ללמד את ההורים איך להתנהג עם ילדים כאלו, וראשי הישיבות שמסלקים בחורים מבלי שהבטיחו שלבחור יש היכן ללכת, הם רוצחי נפשות

בטרם אנו דואגים לנושרים, עלינו קודם כל ללמד את המחנכים איך לחנך נכון ואיך להתמודד עם תלמידים שמצבם לא טוב. החינוך אינו מקצוע קל, ומי שאינו מוכן להקדיש זמן וכוח לבחורים שמתמודדים עם קשיים שלא יעסוק בחינוך שיחפש עבודה אחרת

חובה לחנך הורים איך להתמודד עם ילדים בעייתיים, זה היסוד למנוע נשירה. כאשר נושרים מאוחר מדי. אפשר למנוע את הנשירה אם ההורים יידעו איך לטפל בילד ולתת לו הרגשה טובה בבית, והמחנכים ברגע שקיבלו תלמיד האחריות עליהם להבטיח המשכיות. לא זורקים בחור כלשהו מן הישיבה מבלי שהבטיחו שמצא מקום היכן להיות במסגרת תורנית

חיים שאולזון

את זה מתכננים איזנקוט ויאיר גולן לעשות

הם אומרים את האמת כפשוטה, מה הם רוצים ושואפים בממשלה הבאה אם הם יצליחו לכבוש את השלטון, הם מבקשים להרוס את החינוך החרדי, רוצים להרוס את הרבנות הראשית, ולהפוך את ישראל לחופשית, להתיר בה נישואין אזרחיים ולא עוד נישואים על פי הלכה, מדובר במי שיהיה איש מרכזי בממשלת איזנקוט התובע להיות שר הדתות אצלו, עם זה מתמודדים בבחירות הבאות

מי שמזלזל במה שהם אומרים נותן יד לחורבן התורה בישראל. הם לא רוצים את החרדים בצבא זה לא טוב להם. הם רוצים את החרדים 30 חודש בצבא בשביל לחלנם, ומכאן ואילך הם מבקשים שלטון שיהיה בנוי כולו על ליברליות ואמונה בדרווין ולא בתורה

השמאל הוא האויב הכי גדול של תורתנו הקדושה. הגויים לא אוהבים את העם היהודי אבל לא נלחמים בישיבות כמו שהשמאל עושה הכל להחריב את הישיבות ולמחוק תורה ומצוות מארץ ישראל. בעבר הם חשבו כך אבל לא העיזו לומר זאת. היום הם אומרים זאת בגלוי ומאמינים שככה יזכו ליותר מצביעים בפריימריז ובבחירות

לנו החרדים אין ענין וויכוח בימין ושמאל על פי הפירוש החילוני. לנו יש ענין של ימין ושמאל על פי התורה והמצוות. מה שמבקש השמאל להשיג הוא הרס היהדות, הם מבקשים להפוך אותה להרבה יותר רחוק מן הרפורמים, הללו אם לא בשבת הולכים ביום ראשון לבית הכנסת, החילונים החדשים גם את זה לא רוצים, הם רוצים מחיקת כל זכר של דת כלשהי, על מנת להפוך את ארץ ישראל למדינה ככל הגויים

בבחירות הבאות אין מנוס מלהצביע רק למפלגה שתבטיח שלא תלך עם השמאל, ותצטרף לקואליציה ימנית כזו שלא תעשה דברים כאלו. חיזוק השמאל פירושו מחיקת תורה ומצוות בארץ ישראל

חיים שאולזון

עוכרת ישראל השמאלנית נועלת את הישיבות - לא יעזור לה על אפה וחמתה הישיבות התקיימו ויתקיימו

זה כל רצונם להרוס את עולם הישיבות. הם אמרו זאת בצורה הכי ברורה בבית המשפט העליון שמטרתם חיסול עולם התורה בישראל, והיועצת המשפטית שעובדת בשירותם עושה כל מה שביכולתה לרדוף בני ישיבות על מנת לסגור את הישיבות, היא מאמינה שתצליח לשבור את לומדי התורה וכנראה לא למדה היסטוריה. גרועים ממנה ניסו לשרוף את התורה לא להשאיר ממנה זכר, רדפו מיליוני יהודים רק מפני שלמדו תורה, רבנים ישבו בבתי הסוהר במדינות רבות רק מפני שהרבו תורה, הם היו בטוחים שזה סופה של תורה, ולא רק שלא הצליחו זו הולכת וגוברת ודווקא ובגלל הרדיפות של יצורים מן הסוג של בהרב מיארה

בכל מצב, ואין זה משנה איזה שלטון יהיה בישראל, התורה תתקיים בדרך הזו או הזו, הישיבות ימשיכו להתקיים כפי שהתקיימו בעבר, עם כסף ובלי כסף. לימוד התורה הוא סם חיים ובלעדיה אין לנו היהודים חיים. רק מי שכבר עם רגל מחוץ לעולם היהודי לא מבין מה זה תורה. כל מי שהוא יהודי באמת יודע כי היהדות מרכזה היא התורה בלעדיה כבר לא היינו קיימים לפני אלפיים שנה ויותר

עוכרי ישראל בארץ ישראל מחזיקים את התורה במלחמתם בתורה, מפני שרק כך יודעים להעריך את התורה. כאשר קשה ללמוד אז לומדים, כשהתורה באה בקלות היא נופלת, כך היה בכל השנים. ברוסיה התורה הייתה חזקה רק מפני שרדפו את לומדי התורה. בישראל אנו עוברים את הימים הקשים בהיסטוריה היהודית שבה גויים לחמו בתורת ישראל, ועתה מי שחיים כמו גויים רודפים את לומדי התורה. התגברנו עליהם אז ונתגבר עליהם בישראל, סופם של כל הלוחמים בתורה בשאול תחתית

חיים שאולזון

הערות והארות - חיים שאולזון

 

מה לבני ישיבות וכדורגל

זה לא גילוי חדש שלא ידעו קודם שהרבה בני ישיבות צופים בכדורגל, כבר שנים שרואים יותר ויותר בני ישיבות צעירים בכל מיני מקומות מפוקפקים ומסתכלים על משחקי כדורגל, דבר שקשה להבין איך בן ישיבה מעלה על דעתו שזה דבר מקובל ומותר לעשות. גדלתי בירושלים ולמדתי בעץ חיים, אם שיחקת עם החברים שלך בכדור סילקו אותך מן החיידר, זה היה אחד הדברים הכי אסורים בזמני. היום משום מה לא עושים מזה ענין, והדברים הגיעו לידי כך שמה שרצו אז המחנכים שהצעירים לא יעסקו בכדורגל, היום לצערנו זה קורה כולל בישיבות היכן שכבר היו צריכים להיות מחונכים שתורה וכדורגל תרתי דסתרי

החילול ה' והרס הישיבות

מה שמפליא והאם אכן בני הישיבות מטומטמים אינם רואים מה קורה סביבם וכי מחפשים להם עבירות על מנת לקחתם לצבא? איך זה שהם הולכים לראות משחקים כאלו כשברור שאם זה יוודע החילונים ינצלו זאת לטעון כי בני ישיבות במקום ללמוד צופים בכדורגל, ועליהם להתגייס ולא לשבת בישיבה. הם גורמים חילול ה' נורא בכך שבני ישיבות צופים בכדורגל, והענין האחר הם מחזקים את הלוחמים בקיום הישיבות ומוכיחים הנה תראו בחורי ישיבות במקום ללמוד צופים בכדורגל

לא לשכוח שכדורגל זה תרבות יוון

למי שלא למדו נזכיר, כי בני נח התחלקו בחכמה, הייתה חכמת שם שהיה איש ספר, לימד תורה ומצוות. והייתה חכמתו של יפת שהייתה ספורט ואמנות ועוד דברים כאלו. יוון שהיה מצאצאיו של יפת לחם בחכמתו של שם, עד כדי שלחם בישראל הוא ביקש שישראל יפסיקו לחיות על פי התורה. הוא לא איים להרוג את הגוף, הוא ביקש להשמיד את הנשמה הרוחנית. עם ישראל נלחם בו ובזכות אותה מלחמה אנו חוגגים את חג החנוכה. ולכן פלא גדול על בני ישיבות שהם מתעניינים בחכמת יפת-יוון ומטפחים אותה, במקום להסתייג ממנה ולומר אנחנו יהודים וחכמתנו היא חכמת שם

איזו חכמה יש בלהכניס גול - מה יש לך מזה?

אלפי שנים מתנהל ויכוח בין חכמות, ובעיקרה מה יש לנו מחכמה שאני אין לי ממנה כלום. בחכמת שם אתה יוצא עם עושר ואושר עם הרבה ידע, הראש שלך נהיה חכם יותר בידע ובכל כך הרבה דברים אחרים. לעומת זאת כאשר נוסעים לאיצטדיון לראות משחק אתה נהנה אולי שעה מן המחזות שם מן המתח, אבל אתה לא לומד כלום, לא הופכים לכדורגלן בגלל שישבת באיצטדיון. אז לשם מה אתה הולך למקום כזה. גם אם תטען שמדובר בסך הכל בהנאה של שעתיים באיצטדיון, כשאתה בא הבייתה אתה בא ריק עם כלום ממש. ואם מדובר בקבוצה שאתה אוהד שהפסידה אתה הולך לישון כואב וממורמר. בשביל מה אתה צריך את זה?

שנאתו של יצחק עמית לתפילין מוכיח על פנימיותו

השבוע היה זה עורך דין חרדי שהגיע לדיון בבג"ץ עם תפילין על ראשו. השופטים נכנסו והשופט עמית זעם, ראית על פרצופו את שנאתו לתפילין ושאל מה זה כאן, עורך הדין החרדי הסביר לשופט כי הוא מניח תפילין כל היום לא רק בבית המשפט, השופט לא אהב את התשובה ואמר כי אין זה המקום הנכון להלביש תפילין, עורך הדין התחכם ואמר כי המקום קדוש ולכן מותר ללבוש שם תפילין. עמית אהב לשמוע כי הבג"ץ מקום קדוש אבל מדרך ניהולו את הענין יכולת לראות את שנאתו לתפילין, והוא נשיא בית המשפט העליון. נכון שאלו לפניו לא היו יותר טובים, ובכל זאת, מי שיושב על הכסא הזה צריך היה להתנהג חכם יותר במצב הזה

בית המשפט העליון אינו קדוש

השאלה הכי קשה כאן היא לעורך דין שבא עם התפילין לבית המשפט העליון ואמר כי המקום קדוש. אולי צודק יצחק עמית שאין זה מקום לתפילין מפני שהמקום הוא מקום הטינופת, ועל פי הלכה במקום כזה אסור להכניס תפילין. לומר שהמקום קדוש זו הרחקת לכת, בית משפט עליון שמכשיר תועבה ואוסר לימוד תורה, הוא מקום טינופת ללא כל ספק, ובמקום כזה אסור להיכנס עם תפילין

מדוע שונא החילוני את לומדי התורה? זה מזכיר לו שהוא בגד ביהדותו

לא נמצא שלימוד כלשהו אחר יפריע להם. כשהם שומעים על לימוד התרוה הם קופצים וטוענים כי מדובר בתורה מיושנת ולא רלוונטית ולא צריך להתעסק עם זה. האם אינם יודעים כי מדובר בתורתנו הקדושה כזו שבזכותה אנו קיימים ובלעדיה אין לנו כל חלק בארץ? הבעיה היא פגיעה אישית בחילוני ומי שמקורו יהודי היודע כי הסבא או אבא של הסבא והדורות הקודמים היו כולם יהודים לומדי תורה, זה מזכיר להם כי הם אלו ששינו דרכם ולא לומדי התורה הממשיכים את מסורת אבותיהם. לכן הם מעדיפים שלא ילמדו תורה בישראל ויחיו בלי נקיפות מצפון

השמאלנים נגד הנחת תפילין למה ומדוע?

מאותה סיבה מדוע שאינם אוהבים לומדי תורה הם לא אוהבים לראות ברחובות שמניחים תפילין, זה מזכיר להם מי היה הסבא שלהם ומהיכן המקור שלהם. הם יודעים כי מניחי התפילין הם הממשיכים את המורשת היהודית ואלו שאינם מניחים תפילין שינו את אורח חייהם והם יותר קרובים לגויים מאשר ליהודים. הם לא רוצים תזכורות כאלו ברחובות

המזרחיסטים מסייעים לשמאל לטשטש את הבגידות

כל המאבק נגד בני הישיבות הוא אחד ויחיד, לא השירות בצבא אלא העיסוק בנושא בשביל שלא יעסקו בבגידות השמאל על הקשר שלהם עם האויב ומה חלקם בטבח הנורא. ולכן ההגיון אומר כי המזרחיסטים היו צריכים לעמוד לצד החרדים לא לאפשר לטשטש את הבגידות של השמאלנים, אבל שנאתם שלהם לחרדים כי כל כך עמוקה, שהם מעדיפים לסייע לבוגידם שמאלנים מאשר לסייע לחרדים, המציאות מוכיחה כי הצלחת השמאל לטשטש את בגידותיהם כולל פרשת הפצ'רית היא בזכות שהמזרחיסטים מסייעים להם במאבק נגד בני הישיבות

כשמערבבים בשר כשר עם בשר טמא, הטמא לא הופך לכשר, הכשר הופך לטמא

כאן המקום להעיר למזרחיסטים ודומיהם כי הבעיה עם הצבא הוא ערבוב של כשר וטמא, מבקשים להכניס למקום אחד שומרי מצוות עם מי שמחללים שבת אוכלי נבלות וטרפות ומכשירים תועבה ולא קולטים כי כי הופכים את כולם לטמאים. ההלכה קובעת כאשר מכניסים לסיר אחד בשר כשר עם בשר טמא, הכל טמא ולא הופך לכשר. ככה גם בצבא, ברגע שאתה יחד עם עוברי עבירה, אתה הופך לבעל עבירה ולא הם הופכים לשומרי מצוות

הבטחות של ערב בחירות שוות לקליפת השום

מתקרבים אנו לבחירות ולכן חשוב לזכור, כי כל ההבטחות שנותנים לכם בערב בחירות ערכם כקליפת השום. היה זה בעבר שמעון פרס שהיה מבטיח בערב בחירות הבטחות עד לשמים ולאחר הבחירות לא קיים, כששאלו אותו הלא הבטחת בערב בחירות הרבה דברים שתעשה ולא עשית, היה אומר נכון הבטחתי אבל מעולם לא הבטחתי לקיים. ככה זה אצל כולם כולל החרדים, למרות שבפרשת השבוע נעסוק ב'ככל היוצא מפיו יעשה', ככה אנו חיים. ולכן כאשר אייזנקוט מבטיח כי הוא יעשה טוב לחרדים אם ילכו עמו לקואליציה, עלינו לזכור כי אלו דברי ערב בחירות. יום אחר כך אין כל ערך להתחייבויות של אף אחד לא רק שלו

מצויינות - אבל גם אחריות

 עולם הישיבות הוא הפלא הגדול ביותר של העם היהודי.

אלפי ראשי ישיבות, ר"מים, משגיחים ואנשי חינוך מוסרים את נפשם יום ולילה כדי לגדל דור של בני תורה. אין כמעט מקום בעולם שבו מושקעת כל כך הרבה אהבה, מסירות ואחריות בחינוכם של צעירים.

דווקא משום כך, אסור לנו להשלים עם מציאות שבה יש בחור שנשאר ללא ישיבה.

אין זו ביקורת על עולם הישיבות, אלא קריאה מתוך אהבה אליו. כי אם אנחנו מאמינים שכל נשמה היא עולם מלא, איננו יכולים להיות רגועים כל עוד יש בחור שמסתובב ללא מסגרת. כל בחור כזה הוא כאב של כולנו.

עונת הרישום היא מהמורכבות ביותר. מספר המקומות מוגבל, לכל ישיבה יש אופי ודרך, וכל ראש ישיבה נושא באחריות כבדה כלפי מאות תלמידיו. אלו החלטות שאינן פשוטות כלל, וראויות להערכה גדולה.

אבל לצד ההבנה הזו, יש אחריות נוספת. האחריות לוודא שבסופו של דבר לכל בחור יהיה מקום שבו יוכל לצמוח.

לא כל בחור מתאים לכל ישיבה, אבל כל בחור מתאים לאיזושהי ישיבה.

זה צריך להיות היעד המשותף של כולנו. לא רק של ראשי הישיבות, אלא גם של עסקני הציבור, המחנכים, ההורים וכל מי שיש בידו לסייע. במקום שכל אחד ידאג רק למוסד שלו, עלינו לחשוב על התמונה הרחבה – שלא יישאר אפילו בחור אחד מחוץ לבית המדרש.

לפעמים שיחת טלפון אחת, היכרות עם מסגרת מתאימה או עוד מאמץ קטן יכולים לשנות מסלול חיים שלם. פעמים רבות בחור שזכה להזדמנות הנכונה פורח מעל כל הציפיות.

עולם הישיבות תמיד ידע לגלות אחריות ציבורית. הוא ידע להקים מסגרות חדשות כשנוצר צורך, והוא ידע למצוא פתרונות במצבים שנראו בלתי אפשריים. גם האתגר הזה הוא הזדמנות להמשיך את אותה מסורת של ערבות הדדית.

בסופו של דבר, ההצלחה של עולם הישיבות לא נמדדת רק במספר הבחורים שהתקבלו לישיבה פלונית או אלמונית. היא נמדדת גם בכך שאף בחור לא נשאר מאחור. שכל נער שרוצה ללמוד תורה ימצא דלת פתוחה, רב שמאמין בו ומקום שבו יוכל לגדול.

כי עולם התורה נבנה משני דברים יחד: מצוינות ואחריות. השאיפה למצוינות היא שמרוממת את הישיבות, והאחריות לכל בחור היא שמרוממת את עם ישראל.

הלוואי שנזכה לעונה שבה השאלה המרכזית לא תהיה "לאיזו ישיבה התקבלת?", אלא "האם יש כבר ישיבה לכל בחור?". ביום שנוכל להשיב על כך בחיוך ולומר שכן – נדע שלא רק בנינו ישיבות גדולות, אלא גם שמרנו על הדבר היקר ביותר שיש לנו: כל נשמה יהודית.

לעולם לא אשכח את אותו בחור. במשך שלושה חודשים הוא הסתובב בלי ישיבה. בכל בוקר הוא היה יוצא מהבית עם כובע וחליפה, כדי שהשכנים יחשבו שהוא בדרך לסדר א'. הוא היה יושב שעות בגינה צדדית או בבית כנסת ריק, רק כדי לא לחזור הביתה מוקדם ולראות את הדאגה בעיניים של הוריו. כשפגשתי אותו ושאלתי מה הכי קשה לו, הוא ענה: "לא הדחיות. ההרגשה שאני שקוף. כאילו אם אני לא שייך לאף ישיבה, אני כבר לא שייך לאף אחד."

כעבור שבועות נמצאה עבורו ישיבה אחת שהסכימה לראות אותו, לא רק את התיק שלו. היום הוא אחד הבחורים המתמידים שם. בכל פעם שאני פוגש אותו אני נזכר עד כמה גורל של בחור יכול להשתנות בגלל החלטה אחת של אדם שהסכים לפתוח את הדלת במקום לחפש סיבה לסגור אותה

יושבים בחורי ישיבות בבתי הכלא ואתם מתענגים בלי שמץ של בושה בבתי מלון בשווייץ?

 

מאת בני ברקי

איך בושה ואין חרפה יותר מכזה תמונה 

בפרט עכשיו שבחורים יושבים בכלא בלי מזגן עם תנאים קשים 

מדובר בשלושת השבועות שכל אחד מקונן על חורבן בית המקדש 

בדיוק אז כל אותם ראשי ישיבות אדמורים נוסעים לנופש 

זה סוף זמן בישיבות 

ישיבות קטנות שיעור ג עוברים לישיבה גדולה 

הבחורים מחזיקים את עצמם בכוח בישיבה לשבת ללמוד 

לשמור על סדר הישיבה 

ישיבה גדולה 

המצב לא הרבה יותר טוב המשגיחים עובדים קשה להחזיק סדר בישיבה 

בחום 

כל יציאה לרחוב זה קושי 

המזגנים עובדים נון סטופ 

ההורים עובדים קשה הבנות בחופש הגדול 

ההוצאות לקנות ספרי לימוד 

ביגוד 

תלבושות 

מסתכמים אלפי שקלים .

חלק הורים מתקשים לתת לילד ארטיק  מגנום ב7 שקל 

ושם בשוויץ יושבים חודש חודשים .כל יום אלפי שקלים המלון 

הפמליה מסביב 

ופתאום מנחם ארנסטר ראש הישיבה מוסר שיעור 

בא לישיבה למסור שיעור .

חסידים ואנשי מעשה בשלושת השבועות לא עשו כלום בבית 

לא קנו ריהוט חדש 

לא היו נותנים לילדים לנסוע לים לבריכה 

ארטיק לא נתנו לילדים בשלוש השבועות רק בשבת 

ופה נוסעים לבית מלון 

אוכלים כל יום 15 סוגי בשר 

ו28 סוגי תוספות 

פיצות 

בר של חלבי כולל תשעת הימים 

בושה וחרפה

אביר המערכה החב"די: שבעים שנה של אידיאולוגיה צרופה ללא פשרות

 אביר המערכה החב"די: שבעים שנה של אידיאולוגיה צרופה ללא פשרות

ארי מנחם

עולמה של תורה וחסידות נתעטף באבל כבד עם הסתלקותו לבית עולמו של הגאון החסיד, שומר החומות ואיש ההשקפה, רבי טוביה בלוי זצ"ל, מזקני רבני חב"ד בארץ הקודש, והוא בן 90 בפטירתו. במשך למעלה משבעה עשורים עמד רבי טוביה בחזית המערכה הרעיונית, כשהוא משמש שופר חריף, בהיר ובלתי מתפשר להפצת מעיינות החסידות והגנה על קדשי ישראל.

הביטוי "אידיאולוג" עלול להישמע לעיתים קר ומרוחק, אך אצל רבי טוביה זצ"ל האידיאולוגיה הייתה תמצית החיות, אש קודש שבערה בכל נימי נפשו. הוא לא היה צופה מן הצד; הוא חי, נשם, נלחם וכאב את כאבה של האמת התורנית. חסידות חב"ד איבדה את אחד ממנסחי דרכה הבולטים ביותר בדור האחרון, אדם שרבבות רבבות חבים לו את עצם קיומם הרוחני ואת היותם חסידים יראי השם.

האצילות הירושלמית שגילתה את המאור שבחסידות. 

כדי להבין את גדלותו של המנוח הגדול, יש לחזור אל שורשיו העמוקים בסמטאות ירושלים של מעלה. רבי טוביה נולד בתוככי היישוב הישן, נכדו של מנהיג אגודת ישראל האגדי, רבי משה בלוי זצ"ל. הוא גדל על ברכי קנאותה הטהורה של ירושלים, למד בישיבת "עץ חיים" והתחנך על ברכי גדולי הדור וצדיקיו.

אולם, המפנה ההיסטורי בחייו התחולל בשנות העשרים לחייו, כאשר נחשף לראשונה לאורו הגדול של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש. עבור אברך ירושלמי באותם ימים, המעבר לחב"ד לא היה עניין של מה בכך. זו הייתה התמסרות טוטאלית. רבי טוביה זיהה את ה"מאור" שבתורה, את השיטה השלמה שממזגת למדנות חריפה עם חסידות עמוקה, ומאז הפך לחסיד בכל מהותו וישותו. הוא לא רק קיבל על עצמו את הנהגות חב"ד, אלא הפך ללוחם הראשון בשורותיה להפצת האור החוצה.

מערכת החיים: המלחמה האדירה נגד גיוס בני הישיבות

בתוך מסכת פעילותו העשירה, פרק מרכזי ומכריע שיזכר לדורות בדברי הימים הוא מלחמתו הבלתי מתפשרת וארוכת השנים נגד גיוס בחורי ישיבות, ובמיוחד עמידתו האיתנה והעיקשת נגד "הסכם חב"ד-צה"ל".

 במערכה אדירה זו, שניהל מתוך חרדת קודש אמיתית לעתידם הרוחני של הבחורים, שימש רבי טוביה המצפן האידיאולוגי ששמר על כרם החסידות מפני פגיעה וסכנת שמד רוחני.

כאשר עלו על הפרק יוזמות ומתווים שונים שנועדו לשנות את מעמדם של בחורי הישיבות הנוסעים לחצר הרבי ב-770, זיהה רבי טוביה בחושיו המחודדים את הסכנה האורבת לפתחו של הדור הצעיר. הוא סירב להשלים עם כל נוסחה של פשרה, הסכם או מכסה, ועמד על דעתו שבן תורה צריך לשבת וללמוד ללא כל זיקה למערכות חיצוניות.

הוא הגדיר ניסיונות אלו כסכנת שמד רוחני לעצם מהותו של הבחור החסידי, ולא נרתע מפני לחצים פוליטיים או מוסדיים. עמידתו העיקשת כצור החלמיש פתחה את עיניהם של שלוחים, ראשי ישיבות והורים רבים. עשייה אקטיבית זו מנעה בפועל ממאות בחורים להיכנס למסלולים שעלולים היו לקרר את אש החסידות בנפשם, ובכך הציל בחורים שנשארו יראי ה', דבר שיזכר לו לטוב לדורות עולם.

העט הלוחם: שומר חומות ההשקפה

רבי טוביה ייזכר לדורות כאדריכל ההסברה והאידיאולוגיה של חב"ד בארץ הקודש. הוא ניחן בכוח עט נדיר, חריף וקולע, שהפך לאימתם של מתנגדי הדרך ולנחמתם של מחפשי האמת. במשך עשרות שנים היו מאמריו הפובליציסטיים בשבועון "כפר חב"ד" לאורים ותומים של עולם התוכן החסידי.

כאשר סער המגזר החרדי סביב שאלות של השקפה, יחסי דת ומדינה, או מהותה של שיטת חב"ד, ידעו כולם: המילה האחרונה, המנומקת והחדה ביותר תיכתב על ידי רבי טוביה בלוי.

 הוא הגן בחירוף נפש על עמדותיו של הרבי, תירגם והנגיש את שיחותיו הקדושות לציבור הרחב, וזכה לקירובים יחידים במינם מצד השולחן הגבוה, כאשר הרבי מגיה את כתביו ומעודד את פעילותו הפובליציסטית ללא הרף. ספריו התורניים, ובראשם מפעל "כללי רש"י", הפכו לחלק בלתי נפרד מארון הספרים היהודי בכל הישיבות.

עסקנות דקדושה: הקמת אימפריה של חינוך

אך חרפת המלחמה הרעיונית לא הותירה אותו בדל"ת אמות של כתיבה בלבד. רבי טוביה היה איש מעש ועשייה ברמ"ח איבריו. כמנכ"ל אגף הפעילות של צעירי אגודת חב"ד, יזם והוביל מפעלים אדירים של קירוב רחוקים והפצת יהדות בכל שכבות העם.

בירושלים עיר הקודש הטביע חותם בל יימחה בהקמת וניהול מוסדות החינוך של חב"ד. במשך למעלה מארבעים שנה עמד בראש המערכת החינוכית, כשהוא מגדל דורות על גבי דורות של תלמידים. הוא לא היה רק מנהל אדמיניסטרטיבי, אלא מחנך רוחני שהחדיר בנערים את ה"געשמאק" (הטעם) בלימוד התורה ובחסידות.

פטירתו של רבי טוביה בלוי זצ"ל משאירה חלל עצום, אך מותירה גם נחמה גדולה. המהפכה שחולל במו ידיו לפני שבעים שנה נושאת כיום פירות מפוארים. רבבות משפחות חסידיות בארץ ובעולם חבות את זהותן הרוחנית לפעילותו הציבורית והחינוכית, ובזכות עמידתו התקיפה זכו להקים בתים נאמנים לה' ולתורתו.

הראיה החזקה ביותר לצדקת דרכו היא המשפחה המפוארת שהותיר אחריו: בניו, חתניו, נכדיו וניניו, כולם שלוחים, רבנים, עסקנים ואנשי תורה המפוזרים בכל רחבי תבל וממשיכים להפיץ את אותו האור בדיוק. האש שהדליק הנער הירושלמי לפני שבעים שנה הפכה לשלהבת איתנה שלא תכבה לעולם.

רגעי השבוע - פרשת מטות ומסעי, חזק ומברכים מנחם-אב

 

רגעי השבוע - פרשת מטות ומסעי, חזק ומברכים מנחם-אב

 

המכתב המעניין שפורסם בעיתוי מושלם / הישיבה המיוחדת שהוקמה לפני 90 שנה בידי אברך צעיר / מושב בית דין לברית מסתורית שנערכה השבוע והשם המיוחד שהוענק לנימול / צעיף בן 100 שנה במלאות 70 למהפכת החינוך החסידי בחודשי הקיץ

 

 

א. ונשלמה פרים שפתינו

 

כמדי שבת קודש, נשא הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א את דבריו בעניין הפרשה, בליל שבת - בין קבלת שבת לתפילת ערבית, וביום השבת - בין קריאת התורה לתפילת מוסף. בפתחם של 'תלתא דפורענותא', היו דבריו מלאים געגועים וציפייה לגאולה השלמה, ורגש רב ראיתי בין השומעים לדברים המעוררים. שינסתי מותניים כדי לשחזר את הדברים ולהעלותם על במה זו, כדי לעורר את הכוונה ולהמשיך את השפעתם.

 

הרב האריך בעניין "קרבן התמיד", וציטט את דברי רש"י בפרשת פינחס העבר: "שיהיו כהנים ולוים וישראל עומדין על גביו, מכאן למדו ותיקנו מעמדות". והסביר זאת בהרחבה על פי דברי הגמרא, המבארת את הפסוק בפרשתנו: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי". ומקשה הגמרא: "היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו?", הרי צריך שבעל הקרבן יעמוד בשעת הקרבת הקרבן בבית המקדש. לכן "התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות של כהנים ושל לוים ושל ישראלים" - כך שבזמנו של כל משמר ומשמר, היו הכהנים והלווים עולים בבית המקדש כנציגים ושלוחים של בני ישראל, והישראלים - המשלחים, היו נשארים בעריהם והיו מתכנסים בבתי כנסיות ועוסקים בתורה ובתפילה, והם - בבית המקדש, היו נקראים "אנשי מעמד".

 

ומבארת הגמרא שאנשי המעמד היו קוראים במעשה בראשית, והטעם ש"אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ", שנאמר: "ויאמר ה' אלוקים במה אדע כי אירשנה" אמר אברהם: "ריבונו של עולם! שמא ישראל חוטאין לפניך, אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר ליה: לאו. אמר לפניו: ריבונו של עולם! הודיעני במה אירשנה? אמר ליה: קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת וגו'. אמר לפניו: ריבונו של עולם! תינח בזמן שבית המקדש קיים. בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפניי, ואני מוחל להם על כל עונותיהם".

 

הרב שליט"א הוסיף לדבר בארוכה וברוב רגש, ואמר שגם כהיום כאשר לא זוכים לעמוד בבית המקדש ולהקריב קרבנות, מכל מקום "כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפניי, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם". ועל-פי זה כבר תיקנו הקדמונים את סדר ה"מעמדות", כאשר מדי יום אומרים את פסוקי היום שבמעשה בראשית, ועוד מפסוקי נביאים וכתובים בעניינו של יום, קטע מפרשת האזינו שהיו הלווים משוררים מדי יום בבית המקדש, פרק משניות ממסכת תמיד, וקטע גמרא אחד מכל ששה סדרי משנה. ובסופו תפילה מעניין היום.

 

גם אם לא נוהגים לומר את כל הסדר הנ"ל, מכל מקום הרי יש את סדר הקרבנות שבתפילת שחרית ומנחה. ובלשון שבשו"ע אדמו"ר הזקן משמע, שגם האמירה בלבד מועלת שייחשב "ונשלמה פרים שפתינו". ולכן כאשר יהודי אומר פסוקים אלו, הוא פועל בדיוק את אותו עניין שהיה נפעל בבית המקדש. ועוד יותר מזה מבואר בספר "תורה אור" של החפץ חיים, שבזמן הזה שאין קרבנות, הרי שעל ידי לימוד פסוקי הקרבנות נהיה התיקון באופן גבוה ונעלה יותר. ומביא את לשון הזוהר "בטלו הקרבנות לא בטלה התורה, האי דלא אעסק בקרבנות, ליעסק בתורה ויתהני ליה יתיר".

 

וכך על-ידי שאנו אומרים את סדר הקרבנות הרי שמעמידים את העולם, כי השם "מעמדות" אינו רק כי על-ידי-כך נחשב שכל ישראל "עומדים" על הקרבן בשעת ההקרבה, אלא גם להיפך, שבזכות אמירת ה"מעמדות" אנו מעמידים את העולם.

 

הרב עורר בדבריו והדגיש את הקשר המיוחד לימים אלו ימי בין המצרים, בהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש ומרגישים ביתר שאת את החורבן, ובכך מראים את ההשתוקקות שלנו, שנזכה כבר לקיים את כל סדר עבודת הקרבנות בבית המקדש.

 

*

 

הרב התמקד בדבריו על עניין ה"מעמדות", כהמשך למכתב מופלא ומרתק שהודפס השבוע לראשונה בחוברת 'התוועדויות', היוצאת לאור מדי שבוע בידי מערכת בלה"ק בארה"ב, ובסופה מתפרסמות בכל שבוע אגרות קודש של הרבי בעניינים שונים. במכתב יש שורה מעניינת: "כיון שהורגל לומר מעמדות - גם להבא יכול לאומרן".

 

כפי המצוין שם בהערות, מדובר בבחור שהתקרב ליהדות והתרגל לומר "מעמדות", אך כעת הוא שם לב שסדר זה אינו מופיע בסידור בנוסח חב"ד, ועל-כן הוא שואל את הרבי האם להפסיק לומר זאת או לא ובמקום זה יאמר תהלים. ועל-כך משיב לו הרבי "כיון שהורגל לומר מעמדות - גם להבא יכול לאומרן".

 

בשעות אחר-הצהרים התיישבתי ללמוד את פרקי הרמב"ם היומיים, ונדהמתי לראות שהפרק עוסק איך לא, בעניין המעמדות, שם מזכיר הרמב"ם בארוכה את כל עניין המעמדות כפי שהובאו כאן בקצרה. דברים אלו היוו תוספת חיזוק לשיחתו הנלהבת של הרב שליט"א.

 

ההשגחה הפרטית המופלאה תפסה אותי מאוד; פרשת השבוע - הרמב"ם היומי - מכתבו של הרבי - ושיחתו של הרב שליט"א, כולם בשבת הראשונה של שלושת השבועות של בין המצרים. ואם לא די בכך, בראשית השבוע פניתי לשאול את ידידי הרב חיים שאול ברוק העומד בראש מערכת בלה"ק, האם הדפסת האיגרת הנ"ל קשורה לפרק הרמב"ם היומי, והוא ענה לי, כי כשמכינים את המכתבים הם לא מחשבים כל-כך רחוק עד כדי שזה יתאים לפרקי הרמב"ם של אותו יום. מופלא ביותר, ללמדך שכל סימני הגאולה כבר כאן ממש!

 

 

ב. אנשי מעמד

 

אחת מקרנות סמטאות ירושלים האהובות עליי, היא בפנייה מרחוב 'מאה שערים' לרחוב 'זוננפלד'. מצד ימין חומות שכונת 'אונגערישע הייזער', ומעליה בולטת דירתו של העלטער-זיידע רבי מתתי' ע"ה ואשתו העלטער-באבע יהודית ע"ה שעוד זכיתי להכיר בילדותי. ממול, במרחק של מטרים ספורים, כניסה לבניין ומעליו שלט קטן "ישיבת אנשי מעמד".

 

החולף ליד הבניין התלת קומתי, יכול לחשוב לתומו שמדובר כאן ב'עוד כולל' או 'עוד ישיבה' כמו רבים וטובים בירושלים, שחשיבות כל אחד מהם היא לאין ערוך. אך לא. מי שקצת מברר אצל מי שמתמצא, מוצא עצמו נדהם, עומד ומשתומם. במיוחד כשמכאן יצא יבול ענק באיכות ובכמות עבור עולם התורה. כמאתיים ספרי יסוד בעולם התורה, בהדגשה בעיקר על עולם החסידות והקבלה במיוחד, נוצרו מתוך כותלי בית המדרש זה של "אנשי מעמד". כשמו כן הוא. כפי שבזמן שבית המקדש היה קיים היו אנשי המעמד אלו, העומדים על המשמר בעת הקרבת הקרבנות. ניצבים היו מן הצד כמו צופים ורואים בעבודת הקודש של הכהנים, ובכל זאת היה להם חלק רב וחשוב של 'ישראל במעמדם' למען כלל ישראל הזקוק לקרבנות הציבור שיתקבלו באהבה - כך גם בהיכל קדוש זה של "ישיבת אנשי מעמד" התהלכו ועדיין מתהלכים יהודים היקרים מפז, שייף עיילו ושייף נפקו, כאשר מהם תצא תורה והוראה ואורה לעם ישראל כולו.

 

בשבת הקרובה כ"ו בתמוז, יחול יום היארצייט ה-42 של זקני אהובי הבלתי נשכח, הגה"צ רבי אברהם ברוך דייטש זצ"ל. לזכרו, ובהמשך לדברי התורה שהבאתי בקטע הקודם על "אנשי המעמד" שהיו בזמן שבית המקדש היה קיים, אעלה מזכרונות ירושלים, במיוחד הקשורים לישיבה ששמה כאנשי דור המקדש, בתפילה שנזכה ל'והשב את העבודה לדביר ביתך'.

 

ייסודה של הישיבה קדושה זו, היא  אביו של זקני, ה"ה הגה"צ המפורסם רבי מתתיהו דייטש - אשכנזי זצוק"ל, שעלה לארץ הקודש לפני 120 שנה, בשנת תרס"ו, בהיותו נער בן ארבע עשרה, ומאז נתקשר בקשר אמיץ וחזק להרה"ק רבי דוד'ל בידרמן זצוק"ל מצדיקי ירושלים של מעלה. משאת חייו של זקני היה ייסוד בית מדרש לבני תורה מופלגים, להתעלות בדיבוק חברים במעלות התורה והיראה. בגודל חשקת התורה שבערה בעצמותיו, ולאחר מאמצים מרובים יסד לפני 90 שנה, בשנת תרצ"ו, את הישיבה הקדושה "אנשי מעמד" סמוך ונראה לביתו. בישיבה זו התרכזו טובי וגדולי הלומדים בעיר הקודש. היתה זו חבורה של מתמידים עצומים ואנשים מורמים מעם.

 

כל ימיו התייגע זקני רבי מתתיהו להחזיק את ישיבתו בכוחות נפש עצומים, ולשם כך נדד פעמים מספר לארצות הברית, כדי לעורר את לב נדיבי העם לתמוך בישיבתו. בתקופת נסיעותיו לארה"ב, פעל רבות להחדיר בקרב יהודים רבים לשמור תורה ומצוות, ועשה גדולות ונצורות להחזירם למוטב. בלהט הקדושה שאפפה אותו זכה להחזיר רבים בתשובה שלימה, כאשר דבריו היוצאים מן הלב בהתלהבות החסידית שלו, חדרו לעמקי ליבם עד זקנה ושיבה והחזירום למוטב.

 

למרות נדודיו הרבים, לא משה התורה מפיו והיה הוגה בה תדיר בכל עת מצוא. לשם כך היו לו באמתחתו גמרות במהדורה זעירה, ואף היה רושם עליהן את הערותיו שנשתמרו עד היום, ובאותה תקופה חיבר גם כמה ספרים. במדינת שיקגו התקבצו סביבו יהודים רבים והכתירוהו כמורם ורבם, כאשר הוא עושה את כל אשר לאל ידו לחזקם ולעודדם לשמירת תורה ומצוות כראוי. אך בהיותו בשיא פריחתו ובמיטב שנותיו, חלה ונזקק לשוב לארץ הקודש.

ביום ג' אדר א' תש"ח והוא רק בן נ"ו שנים, נסתלק סבא-רבא מעולמו, והכל מבכים מרה את פטירתו טרם עת ושחים אחריו מקודש-מקודש. לאחר הסתלקותו עמדו בראש הישיבה שני בניו - דודיי זקניי הגה"צ רבי יהודה אריה זצ"ל והגה"צ רבי יוסף אליהו זצ"ל. והיא ממשיכה עוד, עומדת ומתנוססת לתפארה עד היום הזה ומנוהלת בידי צאצאיו המסורים.

 

 

ג. שמא קא גרים

 

"ואיזה שם קיבל הנימול?", שאלתי את בני לאחר שעות של מתח. ועם חיוך של מנצח ענה: "בשיטה שסיפרת לי". לא ירדתי לסוף דעתו ומה כוונתו, ורק לאחר שהסביר, נזכרתי וחייכתי כעת גם אני.

 

לאחד מבניי שיחיו נודע השבוע, על משפחה מעירו הנמצאת בימים אלו בחופשה, במדינה אליה גם הגיע למספר ימים. הוא ניצל את ההזדמנות, ודיבר עם אֵם המשפחה על האפשרות לערוך ברית מילה לבנה בן ה-12, כהמשך לשיחות קודמות שערך עם זוגתו במפגשים שונים עם האם, על יהדות והצורך להתקדם בשמירת תורה ומצוות.

 

הרעיון והשיחה עמה היו בשעות הבוקר, ובדרכו לטבילת שחרית לפני התפילה, חשב בלבו 'הלוואי ואפגוש את המוהל המתאים בעיר זו'. לא חלפו דקות מספר, ומולו עומד המוהל בכבודו ובעצמו... מיד עצרו ובירר אצלו כל הפרטים הדרושים על מיקום וזמן מתאים. כעת נשארה לו עבודה עדינה לתיאום הדברים עם האם והבן עצמו.

 

בגלל רגישות המקרה והנתונים המשפחתיים, הרי שאין באפשרותי לכתוב פרטים נוספים על הכנסתו של ילד יהודי יקר זה בבריתו של אברהם אבינו, בברית שנערכה שלשום בשרשרת של השגחה פרטית על כל צעד ושעל. מבקשת האם בשיחות קודמות, ועד הרגעת הילד עצמו, שלא יחשוש מאביו המתנגד לצעד זה, עם הסבר שעד שיחזרו למקום מגורם הוא יבריא לגמרי, והכל שווה למען מצוה גדולה זו.

 

בנלמד השבוע ברמב"ם היומי על עבודת הכהנים בבית המקדש, הוא פוסק: ש"הערל הרי הוא כבן נכר, שנאמר כל בן נכר ערל לב וערל בשר". הרי שזו זכות גדולה לגרום העלות ילד מדרגת בן נכר לדרגת יהודי, כשר וטהור.

 

זכה בני, וזיכה את אאמו"ר שליט"א להיות הסנדק בברית זה. אשר בשום שכל, ברגישות ובכבוד הראוי העריף טללי רוגע ושמחה על האם והבן, כשהם נרגשים לשמוע מפיו שהוא מקנא בילד שזוכה בגיל 12 לקבל החלטה אישית לצעד כה נשגב וקדוש, מתוך אמונה טהורה בקב"ה, והוסיף עוד כהנה וכהנה דיבורים מעומק הלב שהתקבלו על ליבותיהם, ושעת הברית הייתה שעתם היפה ביותר בחייהם.

 

והיות והאב אינו יהודי, קיימו במקום 'מושב בית דין' להעביר את אחריות המילה על הסנדק, שבירך נרגשות "אשר קדשנו... להכניסו בבריתו של אברהם אבינו", ולאחר נתינת השם, נערך שוב מושב בית דין, והפעם העניקו את התפקיד לבני שי' לפדות את הבן שהוא בכור לאמו. כך שזו לו פעם השנייה שהוא מברך בחייו 'על פדיון הבן'.

 

עוד דבר מופלא היה שם, כאשר המוהל המומחה הסביר לאם הנרגשת, שבזכות הברית בנה הנימול ניצל משלוש מחלות זיהומיות שהוא מצא בזמן הבדיקות לקראת הברית, והוא ניקה אותם, יחד עם מיני תרופות ומשחות שהוא ציווה עליה לקנות, כהמשך לטיפול שהוא עשה בזכות הברית.

 

כמדובר, הרי כאן מקרה מאוד רגיש ומורכב, ולכן את שם הנימול גם אי אפשר לפרסם, אך מדובר בשם בעל אוריינטציה חב"דית מובהקת ולא בכדי.

 

רבים המקרים הדומים, הן לפני הענקת שם לבן בברית, או בלידת בת, ולפעמים בנערה יהודייה שברצונה להחליף לשם יהודי עקב התקרבותה ליהדות - שבאים להתייעץ. במידה והשואל יש לו כבר שם מוצע מראש, על-שם מישהו במשפחה, או שם שהתחבר אליו במיוחד - ללא ספק אין צורך לשנות את דעתם, כאשר מדובר בשם יהודי, שם שבני ישראל נוהגים לתת. אך אם השואל מתלבט, או אינו יודע מה לתת ואפשר לכוונו ולהשפיע עליו, הרי שמוטלת עלינו החובה לגרום לתת לו שם חסידי, שם של אחד מאדמו"רי שלשלת חב"ד. א. כי 'שמא גרים' - שמו של האדם כידוע משפיע על אופי וגידולו של נושא השם. ב. חשיבה אסטרטגית לאורך שנים, שהוא עצמו, משפחתו והסובבים שלו, יידעו מי השפיע על התקרבותו לאידישקייט, מי השקיע שהוא זכה לגלות את יהדותו, מידע שיש לו השפעה רבה לדורות.

 

שיטה זו צריכה להיות אצל כל מי שיכול להשפיע על מקבלי שמות יהודיים, במיוחד כעת, בתקופות הקעמפים, בהם רבים מהילדים מושפעים לטובה ונכנסים בבריתו של אברהם אבינו, ובמקביל, בנות המקבלות על עצמם שם יהודי.

 

 

ולתמונת השבוע שלי: גן ישראל

 

"זכרוני בשנות נעוריי, כאשר אבי שיחי' הגיע לארה"ב ובאנו להתפלל עם הרבי ב-770. לפני תפילת ליל שבת, כיבד אותו הגבאי שייגש להיות השליח ציבור. כשאבי הגיע ל'לכה דודי', הוא שילב את המילים עם אחת המנגינות של 'קעמפ גן ישראל' שהוא ניהל. באותן שנים לא היה מקובל לשיר בזמן אמירת 'לכה דודי', והיו אומרים זאת בנוסח קבוע ועתיק. לאחר התפילה גער בו הגבאי, על שהעז לשנות את המנהג 'כאן בליובאוויטש' ולשורר על דעת עצמו ניגון, ועוד ניגון של ילדים בקעמפ... אך אבי ענה לו: 'גן ישראל איז ליובאוויטש, און ליובאוויטש איז גן ישראל"...

 

סיפור זה שמעתי מהרב הראשי הרב לאזאר שליט"א, בהתוועדות שנערכה לאחר התפילה בשבת שעברה. הרב דיבר על הקעמפים שהחלו לפעול השבוע בימים אלו של חופשת הקיץ, בהם מתקבצים ובאים אלפי ילדים מכל קצוות הפדרציה הרוסית, למחנות יהדות בעשרות מוקדים שונים, לשבועות של אידישקייט בכל הרמות וכל הגילאים, המופעלים בידיהם הנאמנות והמסורות של מאות הרבנים והשלוחים, בתוכניות מסודרות ומושקעות ביותר.

 

חיפשתי ומצאתי, כי בדיוק בימים אלו לפני 70 שנה, הגיע הרבי לסיור נדיר בקעמפ הראשון שנוסד ביוזמת הרב החסיד המפואר ר' משה לאזאר שליט"א, מוותיקי השלוחים ומחשובי הרבנים במילאנו שביאטליה, ואביו של הרב הראשי שליט"א - פרויקט שמקיף היום את כל העולם ומתחנכים בו במשך חודשי הקיץ מאות-אלפי ילדים יהודים. 

 

"היות והקעמפ נערך לראשונה במתחם שנקרא אז 'קעמפ יזראל', לכן קבע הרבי את שם המותג: "גן ישראל" - 'ג"ן', על שם חמישים ושלש הפרשיות בתורה, ו'ישראל' על שמו של מייסד החסידות מורנו הבעל שם טוב הקדוש" - המשיך הרב לספר מזכרונתיו ששמע מאביו שיחי' - שה' ישלח לו רפואה שלמה ומלאה. והוסיף מדיליה: "אולי אפשר לומר שהשם שהרבי נתן קשור לעבודת הרבי - הדור השביעי, להפוך את החושך לאור. לא סתם קעמפ, אלא בדרגת "באתי לגני", כמאמר המפורסם והראשון של הרבי, שהעולם הוא גן נאה, מסודר ומופלא, ולא ג'ונג'ל חלילה". 

 

אכן, כאן בבית הכנסת הורגש הדבר, שעשרות ילדים נעדרו עקב השתתפות גם השנה ב"קעמפ גן ישראל - צעירי השלוחים", השוכן במתחם הפסטורלי 'ראמינסקאייא' שבפרברי מוסקבה.

 

ידידי המחנך הרב אברהם זקס, המנהל זה כמה שנים את הקעמפ לצעירי השלוחים, שיתף אותי ברגש ברעיון שלו להעניק לרב הראשי בעת ביקורו המתוכנן בקמעפ - תשורה ייחודית הממחישה את המושג "זה לעומת זה": עניבת "חלוץ" אדומה ומקורית מלפני מאה שנים, ששימשה את מחנות הקיץ של המשטר הקומוניסטי שניסה לעקור את הדת, ולצידה עניבה ירוקה וחדשה הנושאת את סמל המחנה החסידי - עדות חיה לניצחון הרוח והמסורת היהודית.

 

במשך השבוע שלח לי הרב זקס מראות ועדכונים שונים מחיי הקעמפ, ובמיוחד מהשיא הרוחני של ימי המחנה, עת יצאו החיילים למסע מרגש אל ערש החסידות, העיירה ליובאוויטש. לאחר פרקי תפילה והתעוררות באוהל הקדוש של כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" ובנו כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע, המשיכו בסיור באתרים ההיסטוריים באזור.

 

החניכים השתלבו במיזם מיוחד של עבודות חשיפה וחפירה ארכיאולוגית, המתקיימות בחצר רבותינו נשיאינו - החצר בה הוקמה ונוסדה הישיבה הראשונה "ישיבת תומכי תמימים", ובמתחם בו התגוררו שנים רבות כמה דורות של אדמו"רי ליובאוויטש. במהלך עבודות אלו, נחשף לפתע אוצר של ממש מן העבר: שעון כיס יוקרתי ונדיר ביופיו, לצד מטבעות רובל עתיקות שהיו טמונות באדמה במשך עשרות שנים.

 

הגילוי עורר התרגשות עצומה בקרב הילדים והצוות, שפצחו מיד בריקודים חסידיים סוחפים על אדמת הקודש של חצר הישיבה המפורסמת במרכז העיירה. הממצאים הנדירים הועברו בחרדת קודש לידיו של אחראי על שיחזור ותחזוקה של המקומות הקדושים ומנהל בית חב"ד בעיירה ליובאוויטש, השליח ר' גבריאל גורדון. לאחר בחינה ראשונית של הפריטים, ציין הר' גורדון כי רמת הגימור והיוקרה של השעון מעידות בסבירות גבוהה, כי הוא היה שייך לאחד מבני המשפחה של רבותינו נשיאינו, עובדה שהעצימה עוד יותר את התרוממות הרוח בקרב הנוכחים.

   

 

גוט שבת וחודש טוב!

שייע

'כל השונה הלכות בכל יום'

 מאת הרב ישראל אהרן קלצקין

בס"ד. ערב שבת קודש פרשת מטות מסעי שבת מברכים אב תשפ"ו.
 
לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
 
הרבנית רות צביון תחי' היא בתו של מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל וחיברה ספר 'בית אמי', בו היא מספרת על חייה בצל הוריה הדגולים, והיא מתמקדת על אמה הרבנית בת שבע קנייבסקי ע"ה, בתו של מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, שהשבוע חל היארצייט שלה.
 
כמעט ואינני קונה ספרים, אין לי זמן לקרא, בקושי ממלא אני את החובות שכל יהודי חייב, כמו חומש רש"י ושנים מקרא ואחד תרגום ודף היומי וכו', אבל את הספר הזה, מאן דהו הביא לי את במתנה ועלעלתי בו מעט, להתבשם מהאנשים המיוחדים הללו.
 
סיפור אחד תפס אותי, ומכיון שהשבוע זה היארצייט של אביה, והסיפור קשור לתאריך שיחול השבוע, אספרנו בזה ואולי יהיה לתועלת.
 
וכך היא מספרת: זה קרה כשעוד הייתי ילדה קטנה והתחלתי להתפלל והתוודעתי ל'תנא דבי אליהו' שאומרים בסוף התפילה וחשבתי לעצמי, הנה הזדמנות שאני יכולה להבטיח לעצמי עולם הבא, רק הייתי צריכה הדרכה מה בדיוק לעשות.
 
המתנתי לשעת הכושר ויום אחד ניגשתי אל אבי ז"ל ושאלתי אותו אם יוכל להדריך אותי, איזה שתי הלכות הוא מציע לי כדי לקיים את המימרא הזו: 'כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא'.
 
אבא חייך ורשם לי על דף: 'כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה'.
 
כלומר, יש כאן 2 הלכות במשפט אחד, קל לזכור, קצר לומר והעוה"ב מובטח לי ומאז ועד היום הזה, אני אומרת את ההלכה הזו כל יום.
 
הרהרתי בדברים וחשבתי בליבי: יתכן שר' חיים עשה זאת כשעשועי תורה ובפרט שר"ח חיבר ספר 'שונה הלכות' וכך בתו גם תזכור את חיבורו של אביה, אבל בהתבוננות, הבנתי שיש כאן דבר נפלא ומשעשע ומעניין.
 
'כל השונה הלכות', המילה שונה יש לה לפחות ד' פירושים:
הראשונה: לשון שנינות, כלומר, לימוד מחוכם – כמו ושננתם לבניך.
השניה: חזרה על הלימוד, כלומר, לא רק לימוד לראשונה אלא לחזור פעם שניה.
השלישית: שוני, דבר והיפוכו.
הרביעית: הלכה, משנה ברורה, ששה סדרי משנה.
 
באמירת הלכה זו 'כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה' יש את הכל.
יש כאן 2 הלכות, שהרעיון חוזר על עצמו שני פעמים, והאחד שונה בתכלית מרעהו, והוא משנה מפורשת בש"ס (תענית ד' ו').
יש בזה שנינות וחכמה, אותו רעיון לשני הצדדים, זה נוגע לשני חדשים במעגל השנה, מוזכר בו ענין של שמחה, שזה עצמו סיבה לעוה"ב כדאיתא מעשה ב'תנא דבי אליהו' בתרי בדחני שעליהם אמר שהם בני עוה"ב כי הם משמחים בני אדם, וכדי לשמח אחרים, צריך המשמח להיות בשמחה.
 
ולענין אחר: עם ישראל בארץ הקודש מתמודד עם ענין הגיוס לצבא, שהוא מקום שכל האוירה שם היא ההיפך הגמור ממה שירא שמים צריך להתבשם.
 
הכל מרומז בתורה, בפעם הראשונה שהיה חשש שירצו לגייס את בני ישראל להיות מפקדים בצבא שהזוהמה מלאה שם, היה במצרים.
 
והוא פסוק מפורש בתורה בפר' ויגש, כאשר בני ישראל ירדו למצרים ויוסף חשש שפרעה יגייסם לצבא, נאמר: 'ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים' ופירש"י שבחר בחלשים שבהם וציוום שיאמרו לא דברים שיגרום לו לתת להם 'פטור' מהצבא והמלחמה.
 
הבה נרתק אתכם: מי היו החמשה החלשים, וכנגדם מי הם החמשה החזקים. ואיך זה קשור לסיפור ידוע בפרשתנו?
 
עוד חידה אשאלכם: השבוע יחול ר"ח אב וכולם יודעים שזה היארצייט היחידי שמופיע בתורה ולא סתם בתורה, אלא קוראים אותו כל שנה בשבת שלפני היארצייט, אבל האם תדעו, היכן עוד מוזכר התאריך הזה בתורה? ואיך הוא קשור ליארצייט שבתאריך הזה?
 
ואם כבר גלשנו לגליון, אשאל אתכם: כולם יודעים כי שלושת הברכות הראשונות של שמו"ע הם כנגד שלושת האבות הק' אברהם יצחק ויעקב, ובזכותם יתקבלו תפילותינו, גיליתי השבוע כי בעצם, כל שבעת הברכות הראשונות, הם כנגד שבעת האושפיזין, כלומר, אחר ג' הברכות שהם כנגד האבות הקד', מגיעים ארבעת הברכות הבאות שהם כנגד ארבעת האושפיזין הנוספים.
 
לפני שתעיינו בגליון למצא את התשובות, תנסו קצת לבד לאמץ את המוח ואולי תגיעו בעצמכם למסקנה שהגעתי ויהיה לכם סיפוק מזה.
 
ואם כבר לאמץ את המוח, אשאל גם חידה של חול. maadoney@gmail.com
 
יש בידך 8 מטבעות ואתה יודע שאחד מהם מזוייף ומשקלו פחות משאר המטבעות. לפניך מאזנים שאתה מורשה לעשות רק 2 שקילות וכאשר תראה איזה שוקלת פחות, תדע שזו המזוייפת, איך תוכל בשני שקילות בלבד, לדעת בבירור איזו היא המטבע המזוייפת?
 
בברכת שבת שלום ומבורך וחודש גאולה ונחמה: ישראל אהרן קלצקין

סיפור מדהים איך ר' טוביה בלוי התקרב לחסידות העלים זאת מאביו ומה ענה לו הרבי על שאלה שלא שאל ומדוע?

 

בשנות נערותו, נהג ר' טוביה בלוי להסתובב בשבתות בין בתי הכנסת בשכונות מאה שערים ובית ישראל בירושלים.

שבת אחת, בעת רעווא דרעווין (סעודה שלישית), נכנס לראשונה לבית הכנסת חב"ד במאה שערים. באותה שעה התקיים שם סדר ניגונים וחזרת מאמר חסידות. 

מי שחזר על המאמר באותה שבת היה החסיד הרב אברהם הערש כהן. בין השניים נוצר קשר אמיץ, והם קבעו חברותא קבועה ללימוד תורת החסידות.

מפאת כבודו של אביו של ר' טוביה בלוי, הלימוד התקיים באופן מחתרתי וחשאי לחלוטין, מבלי שהאב ידע על כך.

לימים, בהשפעתו של הרב כהן, החליט הרב טוביה בלוי לכתוב לראשונה לרבי. במכתבו תיאר את התקשרותו הראשונית ללימוד החסידות ואת הרושם הכביר שהדבר מותיר עליו. עם זאת, הוא חשש מאוד שאם תגיע תשובה מהרבי לבית הוריו, הדבר יתגלה לאביו.

כדי למנוע זאת, לקח את דמי החנוכה שהיו ברשותו – סכום של 6 לירות באותם ימים – ושכר תיבת דואר פרטית ביחידת הדואר הסמוכה לשכונתם.

במכתבו לרבי ציין במפורש כי במידה ותישלח תשובה, הוא מבקש לשלחה לתיבת הדואר המיוחדת ששכר, ולא לכתובת מגורי הוריו, וזאת על מנת שהדבר ימשיך להישאר בחשאיות.

כעבור מספר שבועות הגיע המכתב המיוחל. הרבי הביע במכתבו שמחה על הלימוד, אך לצד זאת הוסיף פסקה ארוכה בעניין שהרב בלוי כלל לא הזכיר ולא שאל עליו:

"ואין להקשות מה היה בדורות הראשונים קודם שנתגלתה תורת החסידות, כי קושיא זו דומה להיש מקשים מה הי' בזמן המשנה קודם שהייתה הגמרא, ובזמן הגמרא קודם שהיו ספרי הראשונים וכו'"

הרב טוביה בלוי תמה מדוע האריך הרבי להשיב על שאלה שלא נשאלה, אך שמר את המכתב בכיסו בחשאי.

התעלומה התבהרה זמן קצר לאחר מכן. אביו גילה בסופו של דבר על הלימוד החשאי והתקרבותו לתורת חב''ד, קרא לו ואמר: "נודע לי שאתה לומד חסידות, והנך יודע שאין דעתי נוחה מכך. אך ברצוני לשאול אותך שאלה אחת: אם תורת החסידות אכן חיונית וחשובה כל כך כפי שאתה סבור, מדוע היא התגלתה רק בדורות האחרונים ולא לפני כן?"

באותו רגע שלף הרב טוביה בלוי את מכתבו של הרבי והציג בפני אביו את המענה המדויק. האב השתומם לנוכח רוח הקודש הגלויה. הרבי צפה מראש ובדייקנות את הקושי שיתעורר מול אביו והכין עבורו את התשובה מבעוד מועד..

"כנראה בגלגול הקודם הייתי תלמיד שלו". הרב גיא אללוף חושף שהוא מאזין קבוע לשיעורים של רבי שאול אלתר

 "כנראה בגלגול הקודם הייתי תלמיד שלו". הרב גיא אללוף חושף שהוא מאזין קבוע לשיעורים של רבי שאול אלתר בעיון על הש"ס

הרב ברוך רוזנבלום: מי גדול יותר הרב וואזנר או ראש העיר?

 

עם סיפור על הרב שטיינמן - כך הסביר ח”כ יעקב אשר לחברי הכנסת מהאופוזיציה מהי אמונת חכמים

 

'ומסיימים בטוב'

 מדהים: נחשף הספר "בית ישראל" של הרבי מגור בספריית הרבי מליובאוויטש, ובה בסוף חומש במדבר בפרשת מסעי מסתיים הספר בסיומת לא טובה מהמדרש "ואם לאו מים שוטפים" והרבי מליובאוויטש הוסיף בכתב יד קודשו "ומסיימים בטוב".

הרב שמואל שאולזון ז"ל חיים שאולזון הרב טוביה בלוי ז"ל בהתוועדות אצל הרבי

 מימין לשמאל - בתחילת שנות הלמ"דים בהתוועדות, נראים הרב שמואל שאולזון ז"ל והרב טוביה בלוי ז"ל וביניהם יבלח"ט חיים שאולזון

הרב טוביה בלוי מעביר את דעת קודשו של הרבי

 

הרב טוביה בלוי בהתוועדות עם מנחם בגין בשנת תשל"ח

 

הרבי שהעניק את החסידות לכלל - מאת הרב טוביה בלוי

 

הרב טוביה בלוי ז"ל מקבל בקבוק משקה מהרבי

 

כאשר תלמידי הרב שך הניחו פצצצות נגד סיום הרמב''ם

 

כאשר האמון בינינו נפגע — מתחיל החורבן

 מאת - הרב אליעזר שמחה ווייס

כאשר האמון בינינו נפגע — מתחיל החורבן

המסר של ימי בין המצרים

בכל שנה, עם תחילתם של ימי בין המצרים, נכנס עם ישראל לתקופה של אבלות והתבוננות. אנו מתענים, מקיימים את מנהגי האבלות שתיקנו חז"ל, וזוכרים את החורבן הגדול — חורבן בית המקדש הראשון ובית המקדש השני, גלות ישראל מארצו והחסר הרוחני העמוק שמלווה אותנו מאז ועד היום.

אבל ימי בין המצרים אינם באים רק להזכיר לנו את מה שהיה לפני קרוב לאלפיים שנה. האבל היהודי אינו מבט אל העבר בלבד; הוא קריאה אל ההווה. הוא מחייב אותנו לעצור ולשאול: מה הביא לחורבן, ומה אנו יכולים וצריכים לתקן?

הגמרא במסכת יומא (ט ע"ב) מלמדת:

"מקדש שני מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם."

דברי חז"ל אינם מתארים רק סיבה היסטורית לחורבן. הם חושפים שורש עמוק יותר.

בית המקדש עמד בירושלים, אבל יסודו היה בלבבותיהם של בני ישראל. כאשר הלבבות התרחקו זה מזה, כאשר יהודים הפסיקו לראות זה בזה אחים, וכאשר מחלוקת וחוסר אמון תפסו את מקומה של האחריות ההדדית — נפגע גם המקום שבו שרתה השכינה בישראל.

האויבים מבחוץ היו השליחים שבאמצעותם נגזרה הגלות, אך השורש היה פנימי.

החפץ חיים זצ"ל הדגיש פעמים רבות: אם שנאת חינם הייתה הגורם לחורבן, הרי שהתיקון מוכרח להיות באותה נקודה ממש — באמצעות אהבת ישראל.

אהבת ישראל איננה רק רגש של חיבה. היא אחריות. היא היכולת לראות יהודי אחר כחלק ממני, גם כאשר הוא חושב אחרת ממני. היא ההכרה שכל אחד מישראל נושא בתוכו נשמה קדושה וחלק מכלל ישראל.

הסכנה של "אנחנו והם"

אחת הסכנות הגדולות לכל חברה היא יצירת מחיצה בין "אנחנו" לבין "הם".

מחלוקת אינה בהכרח דבר שלילי. עולם התורה עצמו מלא בריבוי דעות ובמחלוקות לשם שמים. חז"ל לימדו אותנו את דברי בית הלל ובית שמאי, את שיטות התנאים והאמוראים, משום שהאמת מתבררת פעמים רבות מתוך דיון וויכוח.

אבל יש הבדל עצום בין מחלוקת לבין שנאה.

הבעיה מתחילה כאשר אדם אינו רואה עוד מולו יהודי בעל דעה אחרת, אלא אדם שיש להילחם בו. כאשר חילוקי דעות הופכים לביטול הכבוד. כאשר כל צד משוכנע שרק הוא פועל מתוך כוונות טובות.

באותו רגע נפגע הדבר שעליו נשענת כל חברה בריאה — האמון.

מעניין לראות שגם בעולם הכללי יש מי שהתריעו מפני הסכנה שבאובדן האמון בין קבוצות שונות בחברה.

בספר המתח הפוליטי "הנשיא נעדר" (The President Is Missing), שכתב נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון יחד עם הסופר ג'יימס פטרסון, מתואר מצב שבו ארצות הברית ניצבת בפני משבר חמור. לצד האיום החיצוני, מתברר כי הפילוג הפנימי והחשדנות בין מחנות שונים מאיימים להחליש את היכולת להתמודד עם הסכנה.

קלינטון מתאר מציאות שבה אנשים חיים בתוך "בועות" משלהם, ומתרגלים להאמין לגרוע ביותר על מי שנמצא מעבר למחנה שלהם.

הוא מזהיר:

"הדמוקרטיה שלנו אינה יכולה לשרוד את הסחף הנוכחי לעבר שבטיות, קיצוניות ושנאה עזה. האווירה כיום היא של 'הם ואנחנו'. הפוליטיקה הפכה למאבק כוח, וכתוצאה מכך הולכת וגוברת הנטייה להאמין לגרוע ביותר על כל מי שנמצא מחוץ למעגל שלנו."

והוא מסכם:

"אי אפשר לשמר חברה דמוקרטית כאשר באר האמון מתייבשת לחלוטין."

דברים אלו, אף שנאמרו ביחס לחברה אחרת, מזכירים אמת עמוקה שכבר לימדו אותנו חז"ל לפני אלפיים שנה: כאשר האמון נעלם, כאשר כל מחלוקת הופכת לעימות אישי, וכאשר בני אדם מפסיקים לראות זה בזה אנשים הראויים לכבוד — מתחיל תהליך של התפוררות.

אצל עם ישראל הדבר עמוק עוד יותר. איננו רק ציבור בעל עבר משותף. אנו כלל ישראל — עם אחד הקשור בברית התורה ובייעוד משותף.

אין אנו חייבים להסכים על כל דבר. גם בתוך עולם התורה קיימות מחלוקות וגישות שונות. אבל לעולם אסור שהמחלוקת תבטל את האחווה.

גם כאשר דעתנו שונה, מוטלת עלינו החובה לדבר בכבוד, לדון את הזולת לכף זכות, ולזכור תמיד: מדובר ביהודי שהוא אחינו.

כוח הדיבור — האחריות שמוטלת על כל אחד מאיתנו

אם שורש החורבן היה בפגיעה בקשר שבין אדם לחברו, הרי שהדרך לתיקון מתחילה במקום שאנו משתמשים בו בכל יום — בפה שלנו.

שלמה המלך אומר בספר משלי:

"מוות וחיים ביד הלשון."
(משלי יח, כא)

אין כמעט כוח בחיי האדם שיש בו יכולת כה גדולה לבנות או להרוס כמו כוח הדיבור. מילה טובה יכולה לחזק אדם ברגע של קושי, להשיב לב שנפגע, ולקרב בין אנשים. אך מילה אחת שנאמרת ללא מחשבה יכולה לפגוע בכבודו של אדם, להרוס קשרים, וליצור מרחק במקום שבו היה יכול להיות חיבור.

לא במקרה בחרו חז"ל ללמד אותנו את שורש החורבן באמצעות מעשה שבו הדיבור — וגם השתיקה — מילאו תפקיד מרכזי.

הגמרא במסכת גיטין (נה ע"ב–נו ע"א) מספרת את הסיפור הכואב של קמצא ובר קמצא.

אדם עשיר בירושלים ערך סעודה גדולה וביקש ממשרתו להזמין את ידידו קמצא. בטעות הגיעה ההזמנה לבר קמצא, שהיה שונאו של בעל הבית.

כאשר הגיע בר קמצא לסעודה, ייתכן שסבר כי ההזמנה היא הזדמנות לפיוס ולתיקון היחסים. אולם במקום לקבלו בכבוד, בעל הבית דרש ממנו לעזוב. בר קמצא התחנן שלא לביישו ברבים, ואף הציע לשלם עבור חלק מהסעודה ואפילו עבור כולה. אך בקשתו נדחתה, והוא הוצא בבושת פנים לעיני כולם.

אך חז"ל מלמדים אותנו שהכאב הגדול לא היה רק במעשהו של בעל הבית.

היו שם תלמידי חכמים שישבו בסעודה וראו את המתרחש — והם שתקו.

אף אחד לא קם למחות. אף אחד לא עצר את הביזיון. אף אחד לא הגן על כבודו של יהודי אחר.

ההשפלה הגדולה, יחד עם השתיקה מול העוול, היו חלק מהתהליך שהוביל בסופו של דבר לחורבן בית המקדש השני.

הסיפור של קמצא ובר קמצא אינו רק פרק מן ההיסטוריה. הוא מראה המופנית אל כל דור ודור.

בדור שבו הודעה קצרה בטלפון יכולה להגיע בתוך רגעים לאנשים רבים, האחריות על הדיבור גדלה שבעתיים. לא כל דבר שאפשר לומר — ראוי לומר. לא כל דבר ששמענו — ראוי להעביר הלאה.

מצוות שמירת הלשון אינה רק הנהגה פרטית של אדם המבקש להתרחק מעבירה. היא חלק מבניית חברה של אמון, כבוד ואחריות הדדית.

כל פעם שאדם בוחר שלא להעביר דבר שעלול לפגוע באחר, כל פעם שהוא מעדיף לעודד במקום להחליש, וכל פעם שהוא שומר על כבודו של יהודי אחר — הוא מתקן מעט מן השבר שנוצר בשעת החורבן.

הוא מוסיף עוד לבנה בבניין העתיד.

כל יהודי עובר את מסעו

התורה אינה משאירה אותנו רק עם הזיכרון של מה שהתקלקל. היא גם מלמדת אותנו כיצד לתקן.

בפרשת מסעי התורה מפרטת את ארבעים ושניים המסעות של בני ישראל במדבר.

לכאורה, מדובר ברשימת מקומות שבהם עברו בני ישראל בדרכם לארץ ישראל. אולם הבעל שם טוב הקדוש לימד שארבעים ושניים המסעות אינם רק מסעותיהם של אבותינו במדבר — הם גם מסעו של כל יהודי בעולם.

כל אדם עובר בחייו תחנות שונות.

יש תקופות של עלייה והתעלות, ויש תקופות של ניסיון והתמודדות. יש רגעים שבהם הדרך ברורה, ויש רגעים שבהם האדם מחפש את דרכו.

אבל אין תחנה בחיים שהיא במקרה.

בכל מקום שבו הקב"ה מציב את האדם, יש לו שליחות.

עלינו לעבוד את ה' מתוך המקום שבו אנו נמצאים: להיות מענטש, לנהוג ביושר במשא ומתן, להתייחס לאחרים בכבוד ובחסד, לבנות בתים של תורה, ולחיות חיים שיש בהם קידוש שם שמים.

לעיתים דווקא המעשים שאיש אינו רואה הם הגדולים ביותר: מילה קשה שנבלמה, כעס שנכבש, מחילה שניתנה, או ויתור שנעשה למען השלום.

גם אלה הם חלק ממסעו של יהודי.

כל תחנה היא הזדמנות נוספת לתקן את עצמנו ולהוסיף קדושה בעולם.

"זוכה ורואה" — כאשר האבל משנה את האדם

הגמרא במסכת תענית (ל ע"ב) אומרת:

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה."

לשון חז"ל מדויקת.

הם אינם אומרים רק: "יזכה ויראה" — בלשון עתיד.

הם אומרים: "זוכה ורואה" — בלשון הווה.

הכוונה היא שאבל אמיתי על ירושלים אינו רק כאב על העבר. מי שבאמת מתאבל על ירושלים מאפשר לאבל להשפיע עליו כבר עכשיו.

הוא נעשה זהיר יותר בדיבורו. הוא משתדל יותר לכבד את הזולת. הוא בודק את מעשיו ואת מידותיו. הוא מבין שבניין ירושלים מתחיל בבניית הלבבות.

כאשר האבל שלנו מביא אותנו להיות ישרים יותר במעשינו, זהירים יותר בדיבורנו, מכבדים יותר כל אדם שנברא בצלם אלוקים, ומחויבים יותר לחיי תורה — אנו מתקנים את השורשים שהביאו לחורבן.

זהו המסר של ישעיהו הנביא:

"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה."
(ישעיהו א, כז)

וכן אומר זכריה הנביא:

"אמת דברו איש את רעהו; אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם."
(זכריה ח, טז)

הנביאים מלמדים אותנו שהגאולה אינה רק עניין של מקום — היא תלויה גם באנשים שנהיה.

להפוך את האבל לבניין

מנהגי האבלות של ימי בין המצרים הם יסוד חשוב. אנו צמים, ממעטים בשמחה ושומרים את ההלכות והמנהגים שתיקנו חז"ל.

אבל מטרתם של ימים אלו אינה שהצער יישאר רק בחוץ.

הם נועדו לעורר אותנו פנימה.

זה הזמן לשאול את עצמנו:

האם נעשיתי זהיר יותר בדיבורי?

האם אני מרבה שלום או חלילה מחלוקת?

האם אני מחפש את הטוב אצל יהודי אחר?

האם אני מוסיף אמון וכבוד בתוך ביתי, בקהילתי ובכלל ישראל?

אלו אינן שאלות צדדיות. אלו הן השאלות שנוגעות בשורש החורבן ובשורש הבניין.

לכל אחד מאיתנו יש חלק בבניין בית המקדש.

אנו בונים כאשר אנו שומרים על לשוננו.

אנו בונים כאשר אנו נמנעים מלשון הרע.

אנו בונים כאשר אנו אינם נותנים לחילוקי דעות להפוך לשנאה.

אנו בונים כאשר אנו מכבדים כל יהודי וזוכרים שכל אדם נברא בצלם אלוקים.

אנו בונים כאשר אנו חיים ביושר, באמונה ובמחויבות לתורה.

יהודי שמאפשר לאבל של ימים אלו לשנות אותו אינו רק ממתין לבניין ירושלים — הוא כבר שותף בבניינה.

כי ירושלים העתידה אינה נבנית רק מאבנים. היא נבנית מלבבות של יהודים המתחברים זה לזה, ממידות טובות, מדיבור נקי ומאהבת ישראל אמיתית.

יהי רצון שמתוך התיקון שאנו עושים בעצמנו ומתוך התחזקות באחדות ובאהבת ישראל, נזכה במהרה לראות בבניינה השלם של ירושלים ובבניין בית המקדש.

"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים."

במהרה בימינו. אמן.

הרב אליעזר שמחה ווייס