רגעים של השבוע - פרשת ויצא
המכחול
והוודקה לציור של הרופא / הקבורה הפלאית בדיוק ביום השנה של הקבורה לצדו /
'וואטסאפ' מיעקב ליצחק / המסע שלא נערך והרכב החליפי לפגישה הגורלית
א. המכחול הפלאי
נהרה
של אושר ושמחה היו על פניו, כמו כל שליח שהיה ב'כינוס השלוחים העולמי'
בארה"ב והוא חוזר לבסיסו. לאחר ברכת שלום עליכם והתעניינות על מה שהיה ואיך
נהנה, הוא מספר לי, כך בדרך-אגב, על ציור שהתבקש לצייר במהלך ביקורו
בארה"ב.
על
פעילותו הרבה ועל ציוריו המיוחדים של ידידי הרב עובדיה יסאקוב, כבר כתבתי
לא פעם, והאמת היא שיש עוד הרבה מה לספר. אך הנה לפחות הסיפור הטרי, כפי
ששמעתיו ממנו השבוע ביום ראשון, לאחר תפילת מנחה כאן במרכז החסד היהודי:
"כשהייתי
נער צעיר, השתתפתי ב'קמעפ גן-ישראל' כאן ברוסיה, ועם אחד המדריכים שהגיעו
אז מישיבת חב"ד בארה"ב, אני שומר בקשר עד היום. כשהייתי עכשיו בארה"ב
בכינוס השלוחים, הוא פנה אליי וסיפר, כי העובדים של ידידו, שהינו רופא
מפורסם בניו יורק, רוצים להעניק לרופא ציור מהשיעור הקבוע שיש לו בגמרא מדי
יום בצהרים עם חב"דניק מקומי. קיבלתי מהם תמונה, התיישבתי לצייר כמה שעות,
כיצד הרופא עם לבוש בית הרפואה שקוע בלימוד עיוני עם החסיד שמולו, וכאילו
כל העולם מסביב עומד מלכת. העובדים התלהבו ונהנו, אך בהמשך היו פחות שבעי
רצון מהתוצאה. הסברתי להם, כי אין לי כאן את כל הכלים שעומדים לרשותי
במוסקבה, ובמיוחד חסרים לי מכחולים קטנים; וידידי אמר לי מיד, "נפתור זאת
בקלות". הוא פנה אל בתו וביקש ממנה להביא את ה'מכחולים של סבא'. כששמעתי את
הסיפור שמאחורי המכחולים, אחזתי בהם בדחילו ורחימו, ותוך זמן קצר הצלחתי
ב"ה לסיים את הציור לשביעות רצונם המלא של עובדי הרופא".
ר'
אלעזר קלמן טיפנברון ע"ה, היה צעיר יהודי באנגליה, שגילה יום אחד את
כישורי הציור שלו, ובמקביל גם גילה את הרבי בארה"ב. נפשו נקשרה בנפש הרבי,
ומאז בעידודו ובליווי המלא של הרבי, הוא התקדם ביידישקייט וגם טיפס במעלה
האומנות, עד שיצירותיו פרצו דרך והגיעו לעולם כולו. בהדרכת הרבי הוא צייר
תמונות של קדושה, ואף ויתר על הזמנת ציורים מבית המלוכה הבריטי. יום אחד
הרבי שלח לו בקבוק וודקה והציע לו לערב את המשקה בתוך הצבע, ומאז הצלחותיו
עוד יותר גדלו. כשנפטר, מסרה אשתו האלמנה במתנה שניים ממכחוליו לנכדתה,
שהיא בתו של ידידו של ר' עובדיה. לא פלא אפוא, כי הציור הושלם בהצלחה רבה
כל-כך...
ב. חשבונו של עולם
'נסתרות
דרכי הא-ל', כפי שאומר הנביא ישעיהו; אך לעתים הא-ל מגלה טפח ונותן לנו
להציץ ואולי להבין בדרכיו המופלאות, שהן לא מובנות ולפעמים כואבות, אך
בגילוי והבנת עוד אי-אלו פרטים של הסיפור, יש נחמה פורתא לאבל ולכאב.
בראשית
השבוע טלפנתי לאחותי היקרה. עבודה רבה על שולחנה, בהם לא מעט עבור אירועי
'חג הגאולה י"ט כסלו' כאן במוסקבה, שבכישרונה הרב כמו מדי שנה, היא משקיעה
את כוחה ומרצה לעיצוב המודעות, הזמנות, כרטיסים שלטים וכל מה שיעשה יפה
ויוקרתי לחג גדול וחשוב זה.
הכאב
נשמע מעבר לאפרכסת, גיסה הצעיר נפטר ל"ע. מזה תקופה ארוכה נשאנו כולנו את
שמו לתפילה לרפואה והתעניינו מפעם לפעם במצבו שידע עליות ומורדות. בערב שבת שעברה הוא נלקח לעולם שכולו טוב ונגאל מייסוריו הקשים, כשהוא משאיר אחריו אלמנה וחמשה יתומים קטנים.
"לפני
שנים רבות סבא שלו קנה שני מקומות יקרים לקבורה בהר הזיתים בירושלים. אשתו
- סבתנו נפטרה לפני 34 שנה, כשהייתה לא מבוגרת יחסית והיא נקברה במקום
שנקנה לה מראש, בעלה הסבא היגר לארה"ב וכשהוא נפטר בארה"ב הוא נקבר שם, כפי
המנהג בקהילתו שלא מעבירים נפטר ממקום למקום. כך יצא, שלא ניתן היה לקבור
במקום שהיה מיועד לו בהר הזיתים, לא גבר זר ולא אשה, עקב כך, שגבר אחר קבור
מיד אחרי המקום הפנוי מהצד השני ואין לקבור ליד גבר, אשה שלא ממשפחתו, כפי
התקנה הנהוגה במקום מזה מאות שנים".
אחותי
עוצרת לרגע את שטף דיבוריה, מוודאת שאני אכן מקשיב. ואני, עוד איך מקשיב:
"זמן-מה לאחר שסבתא נפטרה, ילדה חמותי תאומים, בן ובת מתוקים. שניהם התחתנו
וילדו ילדים, הבן, דמה מאד לסבתא, בהתנהגותו האצילית ובמעשיו הטובים,
שנגדעו לפני מספר ימים בגיל 34 בלבד, ובערב שבת הוא
נקבר בקבר הפנוי של סבא, בדיוק ביום היארצייט ה 34 של אותה סבתא, שלידה
הוא נטמן עד לקץ הימים. בליל שבת זה, הוא בא בחלום לתאומה שלו, שליו ורגוע
ובפיו בקשה למסור תודה לאמו ואביו על המסירות המיוחדת עבורו במשך שנות
חייו, והוסיף לומר לה 'הלכתי מהעולם בדיוק ברגע שה' הקציב לי מראש!".
מדוע
הוא כך סבל? למה נפטר בגיל צעיר? הן כאמור נסתרות הא-ל, אבל כשאתה שומע
קצת את הפרטים, אפשר בקצה-קצהו לראות ולהבין שהכל מחושבן והכל מסודר ממעל.
ולנו החיים, יש רק לדעת לנצל כל דקה עלי אדמות בתורה, במצוות והרבות בעשיית
טוב.
ג. מידה כנגד מידה
יעקב
אבינו לא ראה את יוסף בנו 22 שנים מחייו. רש"י מסביר שהיות ויעקב לא ראה
את אביו יצחק 22 שנה לאחר שברח מעשיו אחיו, לכן קיבל באותה 'מידה כנגד
מידה', שהוא לא ראה את בנו.
"אבל
הרי יעקב עזב את הבית לפי בקשת אמו שאמרה לו לברוח, אביו אמר ללכת לחפש
שידוך והוא היה במצב של פיקוח נפש, אם-כן, מדוע נענש על-כך?", נשאלה השאלה
בבית כשלמדנו יחד.
באחד
משיעורי הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א על פרשת השבוע מצאתי שמסביר, שיעקב
יצא לשליחות מאביו יצחק, שליחות חשובה בחרן ובביתו של לבן דודו, אך בכל
זאת, זה היה על חשבון כיבוד אב ואם. אומנם שליחות, אבל הוא הפסיד את קיום
המצווה החשובה, כפי מה שכותב ה'כלי יקר' שמסביר שאביו התיר לו 'לילך' אבל
לא 'לצאת' מכל וכל, כי כל ההולך ודעתו לחזור או שעדיין מחשבתו משוטטת שמה,
נקרא 'הולך' ולא 'יוצא', ויעקב לא כן עשה אלא 'ויצא יעקב' מכל וכל, כאילו
שכח כל בית אביו ואמו, על כן נענש.
"יעקב נענש, כי לא טלפן להוריו, הוא גם לא שלח וואטסאפ ולא אימייל" - עניתי בחיוך, על-סמך הסברו של הרב שליט"א.
היו
ליעקב כל הסיבות הטובות מדוע הוא רחוק מבית אביו, אבל יכול היה לשלוח מסר
להורים, ולדווח שלמד בישיבה, התחתן, מצא פרנסה, נולדו לו ילדים. לעדכן את
ההורים ולא להיעלם לכל כך הרבה שנים!
הבוקר
עיינתי באגרות קודש שכתב הרבי הריי"צ לבתו הרבנית חיה מושקא. מכתבים
מדהימים מלאי אהבה, רגש ומסירות של הורים לילדים. פתחתי בראשית הספר
ונדהמתי מהביטויים: "הקשיבי ילדתי! דעי לך כי זה עוול גדול שאין ממך
מכתבים. את המברק קבלנו רק ביום רביעי לפנות ערב". עוד מכתב ליד זה: "מכתבך
קיבלתי, בתי היקרה מאד תחי', בצירוף פרישת השלום שלך. ליתר דיוק: במכתבך
המפורט החיית אותי!" ועוד המון מכתבים, בו רואים איך אבא שמח לקבלת מכתבים
או כאוב כשאין די מברקים.
כל
מי שבשליחות, או שגר במרחק פיזי מהוריו, בעידן של היום, כל אחד מחויב לנצל
כל אפשרות, לעדכן ולספר להורים, לשתף בתמונות, חוויות, שאלות ושמחות! זו
זכות וגם חובה, ואי אפשר להתעלם ממנה, ושום סיבה בעולם לא יכולה לגרום לא
לעשות זאת ומרובה מידה טובה, הנחת שנזכה לקבל מילדנו במידה רחבה מאד.
ולתמונת השבוע שלי - מכבדו בחייו ובמותו
הכל
היה מוכן לפרטי פרטים. מסע של ידידים קרובים ממוסקבה, איסוף בני הקהילה
היהודית האוהבים אותו ב'מוגילוב-פודולסק' במערב אוקרינה ועלייה לבית החיים
העתיק, שם קבור אביו שמעון בן דוד ע"ה.
"השנה
אנו כאן במוסקבה, אבל בשנה הבאה זה היארצייט ה-25, ניסע יחד לשם, נצרף 25
ילדים מהאזור ונכבד את זכרו של אבא היקר, כמו שמגיע לו"...
מים
רבים חלפו בשנה האחרונה בנהרות רבים, מאז שמעתי את הדברים בדיוק לפני שנה
מידידי היקר מר חיים (פימה) רויטמן, לצד המים שחלפו על הקרקע ומתחתיה, היו
גם אי-אלו דברים שחלפו באוויר, מה שגרם למצב הקיים עתה, ושוב הבן אסף את
חבריו כאן במוסקבה לכבודו של אביו היקר.
כבר
חודש מראש, הוא מזכיר לידידיו הקרובים על התאריך, מוודא שוב ימים מספר
לפני, ובליל היארצייט הוא מתייצב שעה ארוכה לפני ערבית, בבוא השעה ידליק את
נר השנה, יאמר בכוונה קדיש יתום בתפילות הבאות. ולמחרת יתאספו בני החבורה
לאמירת 'לחיים'.
וכשחיים רויטמן מזמין ל'לחיים', יודעים כבר כולם, שלפחות יממה לפני, עדיף לא לאכול ויממה אחר כך אי אפשר לאכול...
כמו
כל מה שהוא עושה, הכל ברוחב-לב, בדיוק כמו שהוא דואג בסתר למשפחות רבות
בכל ערב חג, בנדיבות רבה, לבל יורגש המחסור בבתיהם, חלק מתוך שרשרת מעשי
צדקה וחסד במשך כל ימות השנה, במהלכם שיפץ את בית החיים שאביו ע"ה קבור,
וגם תמיכה בקהילות רבות, כמו בן מסור הזוכר ומכבד את אביו כל השנה ולא רק
ביום היארצייט.
כשאביו
נפטר, הוא הגיע לראשונה לבית הכנסת הישן כאן ב"מארינה רושצ'ה", הרב ושאר
המתפללים התפעלו והתרגשו לראות צעיר הדובר אידיש שוטפות ועסיסית, כשהציע
כסף כתמורה על העזרה במנייני תפילה ואמירת קדיש מדי יום, הם סירבו בכל
התוקף. 'רק כאשר הזמנת המצות לחג הפסח נתקעה במכס והיו צריכים להזיז כמה
דברים שם, הצלחתי לשכנע אותם לקבל את עזרתי ולאחר כמה ימים המצות הגיעו'...
הוא מספר, תוך כדי שהוא מעלה זיכרונות מתוקים מאותן שנים, כשהקהילה עוד
הייתה קטנה.
'יום
אחד אני רואה את הרב הראשי הרב לאזאר יוצא מבית הכנסת, מתברר כי הוא נוסע
לפגוש את פוטין... זאת הייתה הפגישה הראשונה שלהם. ראיתי את הרכב הפשוט בו
הרב אמור לנסוע וידעתי שזה לא מכובד. ומאז אני גאה בעצמי שזכיתי שהרב נסע
לפגישה הגורלית ההיא עם הרכב המפואר שלי', הוא ממשיך כטוב לבו ב'לחיים'.
והרב
הראשי הרב לאזאר שליט"א, ידידו מזה 25 בדיוק, אומר לו באהבה: 'לעילוי נשמת
אביך, קבל על עצמך חברותא קבועה ללימוד תורה, זה טוב לו, טוב לך וטוב
לצאצאך היקרים' . חיים מחייך, מבטיח לקיים ומסיים: 'הרב, אני מכין כעת את
הרכב בו תיסע בקרוב לקבל את המשיח'. אמן, ענינו כולם בהתרגשות ובכוונה.
גוט שבת!
שייע
