מאת: חרדי
בעולמו
לעיתים תדירות אנחנו נפגשים עם התנהגויות או הִתְנַהֲלוּיוֹת שנראות בעינינו כ'לא תקינות' (החל מ'לא ראוי' וכלה בגניבות חצופות, למשל). ככל שהדברים נוגעים אלינו ישירות (המעשים נעשו ע"י חרדי - או ע"י 'נציגנו') הרי שהתגובה האוטומטית הנהוגה היא שיהיה בכך חילול השם, אם נפרסם את הדברים (כאילו לא עצם המעשה הוא חילול השם, אלא מתן פומביות לכך שהדבר נעשה ע"י חרדי). אין לכחש שאכן שם שמים מתחלל בעת שמתפרסמים הדברים והשאלה נשארת האם, אחרי שהדברים נעשו, עדיף להצניעם או שעדיף לפרסמם.
כאשר המעשים נעשו שלא ע"י חרדי/נציגנינו, אזי נהוג בדווקא לפרסמם ברבים, זאת כדי להבליט 'מה בין בני לבין חמי'. אמנם מע"מ (ואין הכוונה למס) לא יתפרסמו 'אצלנו', אבל זאת מטעמים אחרים.
הפעם אבקש למקד את
הדיון במידת האחריות שלנו, על מעשים של אחרים.
נקח דוגמה.
הקואליציה הקצתה 40,000,000 ש"ח לבתי הכנסת של הרפורמים. בהיות שהם חוששים
ששר הדתות ('אנטיוכוס') לא יסכים להעביר הכסף לרפורמים, הם יעבירו אותו דרך משרד
התפוצות. איך משרד שנועד לתפוצות ישראל יתן כסף לבתי כנסת בתוך ישראל? בהנחה
שבכל בתי הכנסת של הרפורמים בארץ מתכנסים בשבת 400 מתפללים מדובר בתקציב של בערך
100,000 ש"ח פר מתפלל. היכן ערך השוויוניות לעומת בתי הכנסת האורטודוקסיים??
נראה שהיה להם ממי ללמוד איך 'מסדרים עניינים' כאן. כלומר, שמי שהנהיג את תרבות הפוילע שטיקים המקובלת, שותף לתקציב הרמיה לרפורמים.
עוד. הרבה שביתות עשו מורי-ישראל כדי 'לקדם את מעמד המורה'. לטענת מנהיגי השובתים, כל מגמתם היא להביא לכך שאנשים צעירים ומוכשרים יבחרו במקצוע ההוראה על פני ענפי ההיי טק המפתים. רק טובת חינוך ילדי ישראל לנגד עיניהם, כמובן.
העוסק, בכל
'מקצוע', רוכש מיומנויות ועם הזמן טיב עבודתו משתבח. גם במקצוע ההוראה כך הוא
(מורה צעיר צריך להשקיע הרבה יותר זמן ומאמץ בהכנת השיעור, מאשר מורה וותיק
ומנוסה). כאן קיימת סתירה מובנת בין שתי מגמות. מצד אחד, העובדה שמורה מתחיל צריך
להשקיע הרבה יותר זמן בהכנת השיעור ובמסירתו מביאה למסקנה-לכאורה, שעל מורה-מתחיל יוטלו
פחות שעות הוראה, לעומת מורה ותיק. מצד שני, מהמקובלות הוא שככל שעובד צובר וותק,
כן שכרו משתבח. מהי דרך הישר לאזן בין הדברים? איני יודע. מניח שבכל מקרה נכון
להקל על מורה-מתחיל ובכל מקרה נכון לשפר את שכרו של מורה וותיק.
יש תחומים שבהם התיגמול לוותק אינו לפי שעה, אלא לפי תוצרים. נניח (אם נדבר במושגי משרד החינוך), נכון היה לתגמל מורים לפי הישגי התלמידים. אולי נכון גם לתת ביטוי למספר התלמידים בכיתה? יש דרכים שונות לתת ביטוי הוגן לעומס הנוסף הנופל על כתפי המורה ולחילופין, ל'תוצרת' הטובה יותר שהוא מפיק.
מה קורה בפועל בתחום?
ובכן, שכרו של המורה הוותיק ביותר גבוה פי 3.7 משכרו של מורה מתחיל. כיצד קורה שעיוות כה קיצוני מתקבל? התשובה פשוטה. משרד החינוך מתנהל מול ארגוני המורים ואלו מנוהלים בידי עובדים וותיקים מאוד. זה כל הסוד. המורים הוותיקים משתמשים במורים הצעירים הממורמרים, ובהורים הרוצים 'לשפר את מעמד המורה' ככלי איך לייצר לעצמם פי 3.7 שכר ממורה מתחיל. התלמידים ומצוקתם, ההורים וחששותיהם, המורים המתקשים, כולם כלי משחק בידי כמה ותיקים שמסדרים לעצמם שכר לא הגיוני. אם אפשר, אז למה שלא יעשו כן?
מה לנו ולניהול
מושחת בריש גלי של כספי כולנו ('תקציב המדינה')? יש ויש. בעיני,
כולנו חיים באותו סיר וסדנא דארעא חד היא. כבר התבאר כאן שהעניין של
ללמד זכות אינו נוגע לטובת הזולת (עליו אתה מלמד זכות) אלא על טובת עצמך. כשאתה
מלמד זכות שאחרים לא חטאו ולא פשעו, אז אתה עצמך חי באווירה שהעולם תקין וטוב.
משכך, אתה נותן דעתך שלא תקלקלנו. אבל, אם אתה מתרשם שהעולם סביבך בנוי מגנבים,
שכל אחד מושך מהקופה הציבורית כמה שרק יכול, בלי שיקול של הגינות וטובת הכלל, אז
גם אתה תנהג בהתאם.
ההיגיון הזה עובד גם לצד השני. כשאתה 'מסדר תקציבים' לאנ"ש, גם הרואה אותך לומד ממעשיך. אנחנו אחראים למעשים שעשו אחרים, ככל שהם מחקים אותנו.
איני טוען שהמורים הוותיקים נוטלים-מעבר-לחלקם, משום שמישהו הנהיג כאן מדיניות של חטוף-ככל-הניתן. לא משום שהדברים אינם נכונים, אלא משום שהארה זו לא תועיל לנו. אני רק קורא למחשבה והתבוננות, מה אנחנו רוצים? מהו העולם המתוקן שאנחנו רואים לנגד עינינו? נניח שמחר כל יושבי הארץ מצביעים אך ורק לאותיות קדושות, מה תהיה כאן הנורמה? האם הגניבות יפחתו? ישארו אותו דבר? יגדלו?
מכיר לפחות סיעה/קהילה/חצר/כת אחת שמניסיון חרדי-פנימי רב שנים, ידוע לי שהמצב רק יחמיר. משכך, אולי טובה לנו הגלות בין החילונים, מאשר להגיע לשלטון הכנופיה המדוברת.
מסקרן, אם יש כאן אחד
שאינו יודע מעצמו במי המדובר.
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.