קבל את האמת ממי שאמרה

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

 

הקושי הגדול בשיח בתוך מחננו הוא משום שהדעות המקובלות באותה עת נחשבות לדעת תורה ומי שחולק על הדעה היותר נפוצה, כאילו הוא כויפער.

נראה שמחלוקת בין חכמי ישראל, הוא המצב האנושי הטבעי ביותר. בעבר היה לסנהדרין כוח הכרעה, בדברים מעשיים, - וזקן שהורה ההיפך למעשה נידון כזקן ממרא - אבל כבר לפני חורבן הבית הפסדנו מוסד זה ואין הכרעות סופיות כלל. אפילו כאשר המשנה פוסקת לפי דעת הרוב, עדיין נותרת דעת היחיד, כדי שניתן יהיה לסמוך עליה בעת הדחק.

גם ראינו כאן שהלכות משתנות - והיא היא מסורת התורה הנצחית, שדברים ישתנו מדור לדור - ויכולת ההכלה של חכמי התורה מופלאה ומפליאה מאוד. אמנם בהלכה-למעשה התגבשו דרכי פסיקה מקובלים והתורה נוהגת בזמנינו בהתאם לדרכי פסיקה אלו (כולל מסורת הפסיקה הכוללת 'היינו', 'והוא הדין' וכן על 'עת לעשות לשם הפרו תורתיך' וכדו')

בתחומי הדעת והמחשבה מעולם לא הוקבעו הדברים ומעולם לא נפסקה הלכה, אלא הדברים יותר נזילים. אפילו ה 13 עיקרים המפורסמים נמצאים בכו"כ מחלוקות ראשונים. בדורות האחרונים החליטו פירסומאים, יחצנים וכדו' שדעתם (המוצגת כדעת התורה) היא הדעה המכרעת ומי שחולק על דעתם כחולק על השכינה.

מיותר לומר שהדברים אינם דרכה של תורה ואין דרך חכמים בכך, אבל נכון הדבר שכיום מעט מאוד חרדים מפעילים את דעתם ורובם המוחלט מאמץ את הדעות המקובלות, כדעת התורה.

בהיות שכל מי שלמד משהו בתחום יודע, שהדברים הם היפך התורה ממש, נחלקים תלמידי החכמים לשניים. רובם המוחלט מתנזר מכל עיסוק בחשיבה ובחקירה וסומך על נויגרשל שמן הסתם יודע ומוציא את כולנו ידי חובה והחלק השני (הקטן בכמות וגדול באיכות) מעלים את מחשבותיו ודעותיו, כדי שלא יזרקו את ילדיו ממערכת החינוך.

תלמידי חכמים אמיתיים, נוהגים כדרכה של התורה המסורה ועוסקים גם בחלקי התורה האחרים. מצער (ומבייש) מאוד שכיום כמעט אין עם מי לדבר על נושאים של מהות ובעצם רוב הנושאים כִּתְרָהּ של תורה, מבינים בדברי המהות, בערך ברמה של נער בישיבה קטנה. בעבר ניסיתי לשוחח בד"ת אלו עם גדולי ישראל היותר מפורסמים והם הודו לי שאינם אוחזים את הסוגיא ועדיף שאנסה לדבר עם פלוני או אלמוני (להבדיל בין הטהור לטהור. ר' משה שפירא זצ"ל, הבין בדברים ולא חשש להתעמת גם כשהיה לו קשה או מוקשה).

מגיעים הדברים לידי כך שיש מגדולי ישראל שכתבו  דברים מתמיהים. עפר ואפר אני תחת סוליות נעליו של גאון מפורסם ועדיין הסמקתי שוב ושוב כאשר העלו בפני את טיעונו שהאמונה בשם, הנה ידיעה שכלית ברורה ופשוטה לכל בר דעת ורק מחמת התאוות יש שלא משיגים אותה.

מי שמכיר את העולם יודע שיש חכמי אומות שגדורים ומתרחקים מתאוות וענייני הגוף הרבה יותר מאיתנו. יש אפילו יר"ש מפשוטי העם, שהולכים עם מסיכת פנים, בשל החשש הרחוק שמא יכנס להם בטעות חרק לפה ויבלעו אותו בהיסח הדעת. נכון שלפי תוה"ק אין צריך לכך ואדרבא אנחנו גאים בתורתנו שלא הלכה בקיצוניות ומאפשרת להנות מהנאות העוה"ז, אלא שצריך להודות ולברך על כך. אבל לטעון שאנחנו רחוקים מתאוות יותר מכל העולם? ומי שחושב אחרת מאיתנו זה מחמת תאוות??

גם צריך להיות ישרים ולהודות שאצלנו אין עוסקים כלל בחלק התורה הזה. אצל המיזרוחניקעס יש עיסוק נרחב בכך, אבל אצלנו? רק אלו שמלאכתם בכך. צריך להבין שעולם המחשבה מתחדש כל העת ואי אפשר להתמודד עם מחשבת המשכיל המודרני, במושגים של 'בכוח' ו'בפועל'.  חוששני שאם לא יהיו לנו חכמים שמבינים בתחום, נמצא את עצמנו בעוד זמן לא רב במצב שאין לנו יכולת להשפיע על מי שלא גדל בתוך השפה והאמונה שלנו. להחזיר בתשובה נוכל רק את מי שמתרגש, אבל לא את מי שחושב. לשם אנחנו חותרים להגיע?

'קבל את האמת ממי שאמרה', היא אמירה יפה, אבל במציאות רחוקים מזה מאוד. כל טיעון או מחשבה דורשת 'הסכמה' מבעל שם. לאמת הפשוטה כשלעצמה, אין כל ערך. כך יש דברים חסרי כל היגיון שמוחזקים במחוזותינו כאמת צרופה (ולבושתנו, כאילו זו דעת התורה) ולעומת זאת, דרכי חשיבה מוכחות, מוכחשות רק  בגלל שאינן מקובלות.

הדברים מתחדדים כאן מעת לעת, בעיקר כשמובאות דעותיו של  ' גדליה נאדל זצ"ל. האחד מגיב בהכחשת המציאות ובדיבור מבזה על קדוש ישראל, והשני מספר שבניו של הגאון הצדיק הנ"ל עשו כל מאמץ לגנוז את הספר שיצא מדבריו - ואינו חש שהן הן הדברים: ת"ח אנוסים להסתיר דעותיהם ולהותיר את המרחב הציבורי נקי מדעת וביקורת. וכדי בזיון וקצף. 

יש דעות שאינן מקובלות כיום ואפילו נחשבות לכפירה, אבל לאמיתם של דברים אין בינן לבין התורה שום סתירה ובהחלט ייתכן שהדורות הבאים יחביאו את קוצר הדעת של דורנו אנו, שסירבנו לראות המציאות כפי שהיא - אך ורק משום שלא הורגלנו לחשוב כך.

והתורה מונחת בקרן זווית - והרוצה ליטול, יבוא ויטול.

 

חרדי בעולמו