על דאטפת אטפוך

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

בימים אלו רועשת גועשת הרשת החברתית בארה"ב ובישראל. זאת על שום שבארה"ב החליט בית המשפט העליון שכל מדינה רשאית להחליט האם הפלות הן הליך חוקי אצלם, אם לאו.

הוורסיה היותר מוכרת של ידיעה זו, גורסת שבית המשפט העליון בארה"ב החליט שההפלות אינן חוקיות.

כמובן שכל הנאורים ושוחרי האך טוב בעולם, מתקוממים ומרעישים עולמות. הכיצד ייתכן שלוקחים מהאשה את השלטון המוחלט בגופה? מי הוא זה ואיזה הוא שמעז להעלות על דעתו בכלל, שמישהו אחר, מלבד האשה, יהיה רשאי להחליט מה יעשה בגופה?

זו ההזדמנות לראות את עצמנו, דרך ראותנו אחרים.

הצגת הנושא כאילו הוא נדון של שליטת האשה על גופה, הינו מרמה ושקר. אין ויכוח שאשה רשאית לקבוע אם תעשה ניתוח קוסמטי בגופה אם לאו. השאלה היא האם העובדה שהגוף שלה, מתירה לה לרצוח את עוברה? כדרכו של עולם, הנדון המהותי מועלם ועוסקים בזוויות אחרת לגמרי. מתנגדי ההפלות הינם, לרוב, דתיים לסוגיהם והנושא הפך להיות ריב בין דתיים ללא דתיים. בעיני, נושא הרציחה אינו קשור לדת כלל. גם מי שאינו דתי, אינו חייב להסכים לרציחות וגם מי שדתי מסכים שלאשה מותר להחליט על גופה. השאלה היא מאיזה רגע יש זכות קיום עצמית לעובר. מאיזה רגע אי אפשר להתייחס אליו עוד כאל סרח-עודף של גוף האם והוא מחזיק בזכות עצמית לחיים.

ידוע לנו שבעבר היו תרבויות שזכות היילוד לחיות קבלה תוקף רק כעבור חודשים (או מבחן חיים כלשהו). בתרבות יוון היו הורים משליכים את ילדיהם הפחות מוצלחים מראש הצוק - אם נראו להם, או שלא עמדו במבחנים שערכו להם. כלומר, גם בעת הלידה, עדיין לא שלמה זכותו של היילוד לחיים, אלא בהינתן הסכמה חברתית בהמשך. באותם ימים, יילוד שלא עבר 30 יום להתקיימותו בזה העולם, עדיין לא קנה את זכות וחזקת החיים.

אבל לא על עצם הדיון והחוק באתי כאן, אלא על העובדה שרוב העולם דן בבעיה מזוויות אחרות לגמרי. ההתקוממות של הפרוגרסיבים היא שבית המשפט מחזיר אותנו אחורה (כי 'קדימה', זה איך שדעתם סבורה ו'אחורה' זה איך שאחרים חושבים). עד 1973 היה החוק שונה במדינות השונות, או אז החליטו שופטי העליון האמריקאיים (שנבחרים ע"י הנשיא, בהתאם לאג'נדה הפויליטית שלו) שאיסור על הפלות, סותר את החוקה האמריקאית. עתה סבורים שופטי העליון (נבחרי טראמפ) שאין בכך סתירה לחוקת היסוד וחוזרת ההכרעה לחוקי המדינות.

העיצוב-מחדש של הנושא הנדון נקרא בשפה המקצועית 'ריפריימינג' - בעברית תקנית 'מיסגור מחדש'. לוקחים נושא ובהגדרתו מחדש, קובעים את דעות האנשים אודותיו.

בארץ, מתקיים ויכוח עקוב משנאה, על השליטה במדינה. מצד אחד נמצאים אוהבי ביבי (שממסגרים את עצמם כ'ימניים') ומצד שני, שונאי ביבי, (הרלב"ים). השקר כאילו הימניים בעד ביבי והשמאליים נגדו, קנה לו שביתה במוחם של רוב אנשי מחננו. העובדה שהעמדות היותר ימניות הינם של ליברמן, בנט, סער וכו', אינה רלוונטית בעיני 'בעד ביבי'.

גם העובדה שביבי לא הצליח להרכיב ממשלה ושהאלטרנטיבה היחידה שיש לו להציע היא בחירות חוזרות ונשנות, אינה מרשימה איש. אנשים בוחרים בהתאם לזהות שלהם - ולא בהתאם לאינטרסים שלהם. גפני ניסה ולהקים ממשלת ימין, אבל לכל ידוע שכל עוד ביבי מעמיד את האינטרס האישי שלו ('אני אמלוך') בראש, אין לנו סיכוי לצאת מהפלונטר הזה. הגוש קם על שותפיו.

כשלעצמי, איני איש ימין ואיני איש שמאל. אני איש של מחוייבות טוטאלית לבורא עולם ותו לא. אם נגזר עלינו לשחות במי הביוב הקרויים פויליטיקע, אעשה זאת נקודתית בלבד, כשהאינטרס הראשי והיחידי שלי זה הבורא והתורה. מה שיביא יותר לימוד וקיום תורה בעולם, לזה בלבד אני מחוייב. שיהיה ברור: איני כולל בזה את הצורך לקיים את עולם התורה מהבחינה הכספית - ובוודאי שלא לאינוסם של החילונים לממן את אורח חיי - כי הדבר רק מרחיקם מהתורה. אלפי שנים דאג הבורא לקיום התורה, לפני שהחלטנו שבלי עזרת 'יהדות התורה', הוא לא יכול לעמוד יותר במשימה. תתפלאו, אבל הוא יכול גם מבלעדי עזרתכם.

מעבר לכך שאיני רואה כמציאותי הקמת ממשלת ביבי, חוששני שהקמת ממשלה צרה תהיה בעוכרינו לטווח היותר ארוך. מי שרואה כהצלחה, את היכולת לכפות את דעתנו (וסחיטותינו הכספיות), חושב לטווח הקצר. מי שעם ישראל יקר בעיניו, יבין שלא על זו הדרך תהיה תפארתנו. היום אנחנו נכפה על אחרים ומחר הם יכפו עלינו. לזה אנחנו חותרים? האינטרס העליון שלנו היא שתקום ממשלה ימין רחבה מאוד  - כולל את אלו שנתפסים כאויבים וצרים לנו. בינינו: הרי את אף אחד מהם לא מעניין כלום, מעבר לצורך הבלתי נשלט שלהם לשלוט בנו. עדיף לנו שבממשלה יהיו גם כאלו שהציבו את שנאתנו בראש מַעְיְנֵיהֶם, מאשר שיהיו בצד השני של המתרס. כבר אמר החכם "שמור את חבריך קרובים – ואת אויביך קרובים עוד יותר".

יותר אני מוטרד מאובדן הדרך המוסרית שלנו, מאשר מאובדן הדרך המוסרית של בנט (ושאר נוכלי הפוילטיקע).

 

חרדי בעולמו