יוסי ריינר כותב: הבוקר אני מפרסם את שמו ותמונתו של מלמד לשעבר בחיידר בעלזא באשדוד. שמו אלעזר מוסקוביץ.
אני לא כותב את זה מבחוץ. אני הייתי בכיתה הזו. הייתי ילד בן 8 או 9, ובמו עיניי נחשפתי לדברים שילד לא אמור לראות, לא אמור לחוות, ולא אמור לשאת איתו כל החיים.
יש עיניים שראו דברים שלא יוצאים מהראש גם אחרי שנים. יש זיכרונות שהגוף גדל סביבם, אבל הם נשארים תקועים שם, בכיתה, מול אדם שהיה אמור להיות מחנך, ובפועל הפך למפלצת לא אנושית.
בשנה האחרונה אספתי אליי עדויות קשות מאוד מבני כיתתי. לא שמועה אחת. לא סיפור בודד. צבר עדויות של תלמידים לשעבר, שכל אחד מהם תיאר לי את הזוועות בכיתה. אלימות, השפלות, פחד יומיומי ופגיעה בילדים קטנים שלא היה להם שום כוח לעמוד מולו.
אחד מספר על השפלות בכיתה, ילד בן 9 שאולץ לזחול ככלב מול התלמידים כאקט של ענישה. האחר מזכיר ילדים שנתלו על מתלים ע"י המלמד. בנוסף היו גם טריקות דלת על אצבעות של ילדים. עדות נוספת מדברת על מכות קשות, על ילד שהוכה כי “הפריע”, ועל תלמיד שנזרק במדרגות. אחרים כותבים לי גם היום, אחרי יותר מעשור ויותר משני עשורים, שהם עדיין הולכים לטיפול בגלל מה שעברו שם.
וזה אולי הדבר הכי מטלטל בסיפור הזה.
הילדים ההם כבר לא ילדים. אבל הפחד נשאר. הגוף גדל, הזקן צמח, החיים המשיכו, אבל הזיכרון נשאר תקוע שם, בחיידר, מול אדם שהיה לו כוח מוחלט על ילדים קטנים.
אני יודע על מה הם מדברים, כי הייתי שם.
ראיתי. שמעתי והבנתי. כמו ילדים אחרים, גם אני גדלתי בתוך מציאות שבה מבוגר יכול לרמוס ילד, והמערכת ממשיכה הלאה כאילו זה חלק מהחינוך.
חשוב לציין כי לפני הפרסום פניתי אליו. נתתי לו הזדמנות אמיתית לקחת אחריות, להתנצל, להביע חרטה, להגיד משהו לנפגעים. לא חיפשתי נקמה. חיפשתי הכרה במעשיו. אני מאמין כי התיקון הראשון של מעשה רע הוא קודם כל ההודאה וההכרה בו.
מה הוא עשה? הוא בחר לנתק לי את השיחה ולחסום אותי בוואטסאפ.
אז הבוקר זה נגמר.
לא עוד שתיקה. לא עוד "יוסי תעזוב, עברו מלא שנים". לא עוד ילדים שנושאים לבד את מה שמבוגרים היו אמורים לעצור בזמן אמת.
הפרסום הזה הוא לא קריאה לפגיעה באיש. הוא קריאה לאחריות. הוא קריאה לאמת. הוא קריאה לכל מוסד חינוכי להבין שילד שנפגע לא שוכח רק כי המבוגרים החליטו להמשיך הלאה.
מי שפגע בילדים, השפיל ילדים, הרים יד על ילדים וחשב שאפשר לקבור את זה מתחת לשטיח, צריך לדעת דבר אחד פשוט:
הילדים גדלו.
והפעם הם מדברים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.