בפרשתנו נאמר "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". ובעל הטורים כתב 'לכן' בגימטריה 'מדה במדה'.
בעל ספר 'הלקח והלבוב' מקשה: "וצריך להבין מה היה כאן מדה כנגד מדה, ומה השייכות בין הכאת הסלע לעונש שלא יכנסו לארץ ישראל".
ועונה: "ויש לומר על פי הפסוק שלאחריו "וישלח מלאכים מקדש אל מלך אדום וכו' וישמע קלנו", ופירש רש"י 'וישמע קלנו בברכה שברכנו אבינו הקול קול יעקב שאנו צועקים ונענים, וענה לו מלך אדום אתם מתגאים במה שהורישכם אביכם, ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי ועל חרבך תחיה'".
בספר 'מאיר עיני חכמים' מביא את מאמר חז"ל "אילו היה משה רבנו נכנס לארץ ישראל לא היו צריכים למלחמה ולכלי זיין, והיה מתקיים "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".
ומפרש באופן הבא, משה רבנו הוא כוח התורה של כלל ישראל, שלמות התגלות "הקול קול יעקב", ובזמנו התקיים בעם ישראל ההבטחה "בזמן שהקול קול יעקב שולט אין הידיים ידי עשו שולטות".
ומשה רבנו אף על פי שהיה כבד פה וערל שפתיים זהו רק בחיצוניות הדיבור, אולם ברוחניות היה לו דיבור בשלמות, כפי שמובא במדרש "משה עד שלא זכה לתורה כתוב בו לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים".
הקב"ה אמר למשה "ודברתם אל הסלע", רצון ה' היה שמשה רבנו יעלה ויקשר את כלל ישראל שיגיעו לדרגת הדיבור שלו, שהדיבור יהיה כוח השולט. ועם ישראל היו צריכים לעמוד בניסיון של מי מריבה ולהיות נמשכים לגמרי אחר משה רבנו כדי שיעלו לדרגת שלמות הדיבור שלו.
אבל מכיוון שניתקו את עצמם ממנו ובפרט שחלקו עליו כפי שכתוב "ויקהלו על משה וכו' וירב העם עם משה" אז הפסדו את המעלה העליונה הזו של שלמות הדיבור של משה, והיו צריכים להשתמש בכלי מלחמה מול מלך אדום.
סיחון ועוג שניהם הם מלכי האמורי, ולא בחינם נקראו כך, 'אמורי' לשון 'אמירה', הם לחמו נגד האמירה של כלל ישראל. ויעקב אבינו אמר ליוסף הצדיק "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", ופירש רש"י 'חכמתו ותפלתו', ללמדנו שדיבורי חכמת התורה ושיח התפלה הם כוח אדיר נגד מלכי האמורי.
אמרו חז"ל הטעם למה נקרא שמו סיחון, שהלך אחר שיחה נאה. קליפת סיחון היא דיבורים בטילים, דיבורים חיצוניים. סיחון האמורי הוא כוח 'הדיבור רע' נגד כוח התורה, ויעקב אבינו התגבר עליו בתפילה ובבקשה.
כותב הגאון מוילנא זי"ע "וידוע שהמצווה הגדולה מכל המצוות היא לימוד התורה, ולהיפוך, הם דברים בטלים וליצנות שזהו היפך התורה. ולכן יש הנאה מדברים בטלים וליצנות יותר מכל העבירות, מחמת שהרוח טומאה גדולה שם עד מאוד היפך התורה הקדושה שהיא כמעיין הנובע".
מובא בספרים הקדושים שעבודת כלל ישראל בדורנו באופן כללי ועבודת חודשי תמוז אב בפרט, היא עבודה של קדושת הדיבור. אם מסתכלים על כל הפרשיות שלומדים מפרשת בהעלותך עד חקת הם כוללים פרשיות מרים, מרגלים, קרח מתאוננים, אשר יש בכולם הוראה בעניין קדושת הדיבור.
עבודת חודש תמוז אב הוא לתקן החטאים שאירעו בחודשים אלו בסור מרע ובעשה טוב, חטא המרגלים היה בחודש תמוז ובתחילת חודש אב והוא החטא שגרם חורבן בית המקדש, והוא על ידי חטא ופגם בכוח הלשון. ומבואר בגמרא שבית שני נחרב בעוון שנאת חינם, שהאדם מפקיר את דיבורו ואין מחסום לפיו, ופיו פתוח לדבר לשון הרע ליצנות וניבול פה רחמנא ליצלן.
הסור מרע, לא לדבר על שום בר ישראל מי שיהיה ומה שיהיה, האדם יקבל החלטה שאינו מדבר.
והעשה טוב, הקב"ה הוריש לנו ירושה יפה והיא התורה הקדושה, האדם יראה לנצל את זמנו בלימוד חכמת התורה אשר 'כל חפיצך לא ישוו בה'.
ובפרט בשבת קודש יש את היכולת לחזק את "הקול קול יעקב" בלימוד תורה ובקריאת תהילים להתקרב לאבינו שבשמיים.
וגם בתוך ביתו ינהיג האדם את שולחן השבת בשירי שבת ודברי תורה, ישבח ויהלל את יוצרו - "תנו שבח ושירה לא-ל אשר שבת ברא".
ובוודאי על ידי תיקון שלמות הדיבור נזכה לביאת משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו גאולה שלמה גאולת עולם, אשר ידוע מרבי נחמן מברסלב זי"ע ש'משיח' לשון 'שיחה', שהוא תיקון שלמות הדיבור והשיחה נאה לבורא עולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.