מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ
בתוך הדברים על הצורך החיוני ללמוד את העתיד הצפוי, נגעתי בנקודות שהינן חריגה מהשוטף, אולי נכון להתעכב עליהן מעט.
בכתיבתי הוזכרו שני דברים שיש בהם שוני גדול בין קהלנו ב"ה למצב הרגיל בתרבויות אחרות. האחד הוא היחס לזקנים והחיוב לדאוג לקיומם הכלכלי והשני הוא הצורך להתאים את החינוך העתידי למציאות העתידית. אתחיל דווקא בשני.
כל עניין החינוך שונה במהותו אצלנו מאשר
אצל אומות העולם. משתמשים באותה מילה, אבל מתכוונים למשהו אחר לגמרי. בתרבות המערב
בתי הספר נולדו כתוצאה וכתמיכה למהפכה התעשייתית. לפתע פתאום הומצאו מכונות חדשות
והשתנו עד לבלי הכר התנאים לייצר פרנסה. עד למפכה התעשייתית, היה הכל מיוצר ידנית.
אנשים עבדו במקומם וילדיהם עימם. הנדרש כדי להתיימן במלאכות היה 'שימוש' אצל אמן
ותיק. ה'שימוש' הזה (שנקרא 'שוליה') היה ממש חיי נפש וסמכות האומן על שוליתו היתה
מוחלטת. (בהיות שבזמנו שליטה התבטאה בעיקר במכות, הוחרג האומן המכה את שולייתו
מדין הורג בשגגה, אבל אכ"מ). כלומר שדרך לימוד ההתפרנסות, שנתפס (גם
בחז"ל) כתנאי הכרחי לחיות בעוה"ז לא נלמדה במכון ללימודי נגרות, אלא
שימושם הוא חניכתם.
היחידים שכן נצרכו ל'בית ספר', היו הסופרים, מנהלי החשבונות ופרחי כהונה. לצורכם - ולצורכם בלבד - התקיימו בתי ספר כדוגמת היום, בהם לומדים חכמה וממנה מתפרנסים בעתיד. באותם ימים היו לימודי החכמה כרוכים בלימודי הדת ולכן הכמרים והכוהנים ידעו קרוא וכתוב, בעוד המון העם היו אנאלפאבתים. פשוט לא היה צורך ועניין שאנשים יבזבזו זמנם בלימוד שאינו מביא תועלת (יצאו מהכלל תרבויות מתקדמות, דוגמת יוון, בהם למדו חכמות כקידום איכות האנשים. אאכמ"ל).
במהפכה התעשייתית נדרשו פתאום אנשים לעשות דברים שאינם מבינים כלל כיצד הם עובדים. גם נוצר מצב שהילדים אינם יכולים להיות צמודים לאבותיהם בעבודתם וגם נוצר צורך להשאיר הוראות למשמרת הבאה, ובאין יודע קרוא וכתוב הסתבכו הדברים ונדרשו מזכירים מיוחדים יודעי קרוא. מנהלי המפעלים חשבו שישיגו עובדים איכותיים יותר, אם יכשירו דור של עובדים. הבייביסיטינג והכשרת העובדים לעתיד, היא יסודותו של בית הספר המערבי. מתוך האינטרס הצר של המעסיקים נולדה תוצאה בלתי צפויה: נוצרו תלמידים משכילים-ביחס. בתי ספר אלו היו עד גיל ההתבגרות ולימדו בסיס בלבד (ליבה).
לא אלאה אתכם, אבל התקדמות העולם בתחומי הטכנולוגיה (ועוד, אבל אכ"מ) הביאה לכך שכיום, כדי להשיג כישורי פרנסה בסיסיים צריך ללמוד הרבה יותר שנים. בוגרי 12 שנות לימוד, נחשבים לכוח עבודה פָּחוּת, ישתכרו שכר מינימום, ויתקשו להתקדם. כיום גם בלימודים טכניים נדרשים העובדים להבין מערכות מורכבות ומי שלא פיתחו יכולותיהם מעבר לחשיבה בסיסית, מוגבלים בפרנסתם. למשרות פקידותיות נדרש תואר אקדמי (ואין כאן המקום לדון כמה זה באמת נחוץ).
החינוך אצלנו התחיל ממקום אחר לגמרי. אנחנו צווינו ללמד בנינו תורה. הצורך
שלנו בידיעת קרוא וכתוב אינו קרדום לחפור בו פרנסה, אלא אוויר לנשימה, כדי שנוכל
להתפלל וללמוד התוה"ק. אמנם גם לאורך הדורות היו אצלנו מתקשי קרוא וכתוב, אבל
רוב מוחלט של היהודים (הזכרים) ידעו קרוא וכתוב, לפחות ברמה בסיסית.
מעבר לצורך ללמד בנינו קרוא וכתוב וללמוד תורה, התקיים כמובן גם הצורך להכין בנינו לחיים ולפרנסה. מהגמ' נראה שחינוך זה תלוי מקום וזמן ('וי"א אף ללמדו לשוט') וכנ"ל שלימוד הפרנסה היה הכרחי עד כדי פטור אומן המכה את שולייתו למוות. ברור היה לחז"ל שאם אינך נותן ביד בנך אפשרות להתפרנס, הרי זה כאילו לימדתו לגזול, כי אי אפשר לו לאדם בלא פרנסה ופרנסה היא חיי נפש ('קא פסקת לחיותי'. ב"ב כא:).
רוב חכמת העולם אינה תנאי לידיעת התורה, אם כי ברמתה הגבוהה בוודאי שזה כן כך ולא ידמה ולא ישווה הבנת התורה בין מי שלמד חכמות ומבין הדברים לאשורם, לבין מי שלא למד טבחות ורוקחות זו. ואכן חכמי ישראל לאורך הדורות היו חכמים גם במדע ותבונה. לימודי מתמטיקה, אסטרונומיה וכדו' נחשבו ללימוד תורה ולא לביטולה, כמו לימודי תישבורת ודקדוק בימינו. החת"ס למד שהפירוש של תורת אמת היא התורה, וחיי עולם הם מדעים ודרך ארץ של העולם הזה! (דרשות ח"א. קי"ב).
נמצא שהחינוך אצלנו שימש שתי מטרות, שאינן קשורות זו לזו. גם חינוך ללימוד תורה (מתן האפשרות ללמוד תורה - שבזה נכללו החכמות החיצוניות, כטבחות ורוקחות) וגם ללמוד כיצד להתפרנס. כיום מערכת החינוך שלנו מכשירה את הילדים ללימוד התורה ונוטעת בהם רוח וכיוון דרך, שימשיכו בדרך התורה המסורה (כל חוג לפי תפיסתו מה היא התורה מסורה). עניין ההכנה לפרנסה נזנח ונדחק מכמה טעמים ואחד מהם היה משום שהעולם באופן כללי היתחלן והלך ודרך רכישת ההשכלה הנדרשת עברה במחוזות מסוכנים ליהדות. בהמשך נוצר מיתאם-הפוך בין רמת ההשכלה לבין רמת הדתיות (ככל שרמתו והשכלתו של אדם היתה גבוהה יותר, כן פחת הסיכוי שהוא דתי) עד שההשכלה עצמה הוכרה כאויבת היהדות.
ברור שכיום אין קשר בין הדברים ויש משכילים יראים ושלמים המקפידים על קלה כחמורה*. נראה שהנכווה ברותחין, נשמר מצוננים ועדיין יש המקדשים את המלחמה בשפה האנגלית, כאילו היא אויבת היהדות - הגם שמכבר נלמדו ונכתבו חידושי תורה לאין מספר בשפה זו.
חרדי בעולמו
* דווקא לאחרונה התחדשה המלחמה בהשכלה,
אבל הנושא מצריך כתיבה נפרדת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.