פרשתנו מתחילה בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". כותב רש"י: "יציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה וכו'".
בעל ספר 'הלקח והלבוב' מביא בשם צדיקים, 'באר שבע' הכוונה ליום השביעי - שבת קודש. כל קיום האדם בימות השבוע הוא משבת קודש, ובמידה שיש לאדם דבקות בשבת, כך יכול הוא להגיע לאחיזה ולקשר בריבונו של עולם. בלי כוחה של השבת אין לאדם עמידה מול נסיונות החיים.
אומרים חז"ל (מגילה יז, א) לפני שיעקב אבינו יצא לגלות היה מוטמן בבית עבר ארבע עשרה שנה, והשנים הללו היו הכנה לימי הגלות. יעקב אבינו ידע שלפני שהולכים אל לבן הארמי צריכים להיות קודם בבית המדרש, כדי להכין את עצמו בצידה רוחנית לדרך ארוכה
ללמדנו, שכך צריך האדם לנהוג, שקודם שיוצא לחיי המעשה, לפני שהולך לחרן - חרונו של עולם, לפני שיורד לתוך הרחוב שמושפע מרוחו של לבן, מוכרח הוא הכנה מקודם, והיא קדושת השבת.
כשיעקב אבינו הלך חרנה, שראה החרון אף הגדול של חומריות העולם הזה, מיד 'ויפגע במקום', ואמרו חז"ל (ברכות כו, ע"ב) שתיקן אז תפילת ערבית.
ובספר 'הלקח והלבוב' מסביר בצורה נפלאה: "כי במוצאי שבת צריכים להתפלל לה' יתברך להיות ניצול מהיצר הרע הגדול של ימי המעשה הבאים. וידוע כי כפי חשיבות הדבר, כן הוא גודל ההסתר והתנגדות היצר הרע לזלזל בתפילה זו, שתהיה במהירות בלא כוונה, כי אינו רוצה להניח לאדם לבוא לידי איזה אחיזה בקדושה.
וכשבא הזמן של מוצאי שבת, בעת שיוצאים מהאור הגדול של שבת לתוך החושך של החרון אף, אז הוא הזמן לקיים בחינת 'ויפגע במקום', להתפלל תפילת ערבית בכוונת הלב מילה במילה, כי היא קיום ויסוד הצלחת האדם".
בפרשה הקודמת קראנו את הפסוק "ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא", ופירש הרב הקדוש רבי יחיאל מאיר מגאסטינין זיע"א - זה יוצא וזה נכנס. כן הוא במוצאי שבת אחר גמר סעודה שלישית שהיא כנגד יעקב אבינו, אז בא עשו אחיו חס ושלום, כוחות הטומאה באים ביתר שאת וביתר כוח.
והתרופה לכך היא עניין "יציאת הצדיק עושה רושם", היינו 'הרשימו' כפי שכותב 'השפת אמת' זיע"א: "וכן מצינו בבריאתו של עולם שכל זמן שלא ברא הקב"ה את עולמו לא היה לעולם מציאות, כי לא היה רק השם יתברך. ואחר הבריאה זה קיום כל העולם מה שהניח הקב"ה רשימה המקיימת הכל כנודע ליודעים".
על דבריו מבאר 'הלקח והלבוב': "ויש לפרש כל העניין על מוצאי שבת, כי ביום השבת הקדושה היא בהתגלות -' הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה', כי בשבת יש לכל אדם הודה זיוה והדרה. אבל בצאת השבת בעת שפנה הודה זיוה והדרה, אז מניחה השבת 'רושם', ומזה הרושם יכול להיות לאדם תקומה כל ימות השבוע על ידי שממשיך איתו את קדושת השבת".
ה'שם משמואל' זיע"א (לך לך, תרע"א) מביא את דברי הזוהר הקדוש שמקשר בין מה שנאמר אצל אברהם אבינו "ויהי כאשר הקריב אברם לבוא מצרימה" לבין הפסוק "ופרעה הקריב", שעל פסוק זה פרשו חז"ל במדרש (שמות רבה כא, ה) שהקריב את לבות בני ישראל לתשובה.
ומפרש ה'שם משמואל', כי בעת שהלך אברהם אבינו למצרים שנמשלה לערוות הארץ, הרי ידע שהמקום יכול חס ושלום לגרום לו פגם בקדושה. מכיוון שכך, קישר את עצמו בקשר חזק להקב"ה, כדי שלא יגרום לו האוויר הטמא של מצרים חיסרון ברוחניות.
ומוסיף חידוש נפלא וזה לשונו: "כן כל איש, כאשר הגיע לסעודה שלישית ועוד מעט הוא הולך לימי המעשה, צריך לקשר את עצמו בשבת קודש בקשר חזק ובתוספת אהבה ורצון, ועל ידי אהבה זו הוא מעורר כוח אהבה ורצון מלמעלה גם כן ביתר שאת, וזהו רעוא דרעוין".
היינו, בעת שמגיעה סעודה שלישית, והאדם עושה חשבון בעצמו, הרי עוד מעט הוא יוצא מקדושת השבת ומאווירת רוממות השבת ונכנס לתוך ימי המעשה, הוא מבין כי רק בכוחות שיש לו משבת קודש, יש בכוחו להחזיק מעמד בימות החול, הרי שיהיו בעיניו רגעים יקרים אלו וינצל אותם להיקשר בקשר חזק ואמיץ בקדושת השבת.
שנזכה! שבת שלום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.