ממי אדם לומד?

 

מאת: חרדי בעולמו

 

כתבתי כאן על רגעי התפקחות שהחיים נמדדים בלפניהן ולאחריהן. הדגשתי, שלרוב הדברים הללו אינם בני-רגע ולפעמים לוקח זמן עד שהדברים מובנים למי שעובר אותם בעצמו.

פעמים קורא שפגשת מישהו והמפגש איתו שינה את חייך. הרב פינקוס זצ"ל החזיק עצמו כתלמיד מובהק של רי"א וינטראוב. כששאלתי אותו אם יכול להגדיר לי איך בדיוק הפך להיות תלמידו המובהק ענה לי תשובה בלתי צפויה לחלוטין. "תראה", הוא אמר, "שכשהייתי נוסע לשיעור בבני ברק, הייתי מגיע לשם עייף מאוד. ממש בקושי מחזיק את העיניים פקוחות. לפעמים ממש ישנתי שם. אבל מה אגיד לך, החיים שלי שונים מלפני השיעורים איתו לאחרי השיעורים איתו"

למדתי ממנו שני דברים. האחד, שאתה יכול להיות 'תלמיד מובהק' של מישהו, גם אם כמעט כל שעשית הוא לישון בפניו. כלומר, שלאו דווקא מה שאתה יודע לצטט ממנו, הופך אותך לתלמידו, אלא מה שרכשת ממנו. הדבר השני הוא שככל שתרבה ללמוד מ'רבותיך' כן תוכל להיות 'תלמיד' של יותר. אני אכן מתייחס לכו"כ כאל מו"ר, בלי להתיימר מי מהם היה נותן לי תעודת 'תלמיד'

יתר על כן. לא מכבר עליתי לבקר את מו"ר המובהק. פתאום גבה בי החשש שלא אספיק להודות לו על מה שנתן והנחיל לי. אמרתי לו שאולי אינו יודע, אבל השנים שהייתי לידו, תרמו הרבה מאוד למי שאני כיום ובהיות ואני שמח על כך, חשבתי שנכון לומר לו זאת וגם להודות לו על כך. הוא התבונן בי בדרכו המיוחדת וענה לי "אין לך מושג כמה אני למדתי ממך!". הייתי בהלם, אמנם דיברנו הרבה אבל כמעט לא זכורה לי סיטואציה בה ידעתי שאני תורם לו משהו. כשראה תמיהתי הרחיב לי הדיבור בסגנון דלעיל. אתה מצפה שמי שילמד ממך, זה יהיה משהו שמשנה את החיים. משהו גדול שבעקבותיו שינית את החיים. אם זה מה שאתה מחכה, אז אין לְמָה. השינוי הוא בהבנה של אותו רגע. יש לזה אפקט מצטבר. החיים משתנים בעקבות הדברים הקטנים השוטפים הללו, שאף אחד מהם כשלעצמו אינו 'מאורע גדול'.

דוגמה למשהו שלמדתי 'בדרך הילוכי'.

הרב נחמן בולמן היה המשגיח בישיבת 'אור שמח' ורבים וטובים בנו את עולמם הרוחני והדתי, על ברכיו. לימים החליט שצריך 'לעשות מעשה', פרש מהישיבה והקים קהילה מיוחדת במגדל העמק. הקהילה היתה מעורבת אמריקאים וישראלים. רובם עסקו לפרנסתם וקבעו עיתים לתורתם ומיעוטם למדו בכולל של הקהילה. הרב בולמן סבר שככה נהגו בעמישראל וככה נכון לנהוג ולא כפי שמקובל בימינו בא"י.

באותם ימים, הזדמנתי לזמן מה למגדל העמק. באחד הלילות חשה אשתי ברע וחששנו ללכת לביה"ח האזורי. מבחינתנו האפשרות של בי"ח היתה 'הדסה' בלבד. הבעיה היא שהדסה נמצאת בירושלים ואנחנו במגדל העמק. אחרי לבטים אין ספור, נגשתי לביתו של הרב בולמן (שהכיר אותי עד אז באופן שטחי מאוד). בקשתי סליחתו שאני מפריע לו מאוחר בלילה ושאלתי אם זו חוצפה מוגזמת לשאול אם אפשר לקבל את רכבו, כדי לנסוע לירושלים. 'אני מקוה שאשוב עד הבוקר, כמובן' הוספתי.

אמנם שאלתי אם זו אינה חוצפה מוגזמת, אבל ידעתי שזו ממש חוצפה מוגזמת. הרב בולמן נסער כולו למחשבה שאולי אשתי בסכנה או מצוקה ואני מתלבט בכלל. הוא מיד הלך להביא את מפתחות רכבו ואז נעצר בחטף והכה על ראשו 'הוי ווי, אני מצטער מאוד, טנק הדלק לא מלא'. צערו הכנה היה ניכר עליו מאוד. הוא היה בצער גדול מכך שלא מילא דלק ומצוותו אינה שלמה. אלף התנצלויות והכאות עצמיות ליוו אותי לדלת 'הייתי לא בסדר, התעצלתי, ראיתי שאין מספיק דלק ואמרתי שאמלא מחר, לא צריך הייתי לדחות למחר' וכדו'.

איני זוכר מאומה מאותה נסיעה. הדבר היחיד שהתקעקע בנשמתי, היה השלמות בעשיית החסד. הרדיפה לעשות 'חסד שלם', זה כל מה שאני זוכר.

עברו שנים. בחצות הלילה אני שומע נקישות מהססות על דלת ביתי. אני פותח את הדלת ורואה שם אברך צעיר ונבוך. הוא מתנצל שהוא מפריע לי באמצע הלילה. אמנם איני מכירו, אבל הוא מכיר אותי. הוא למד בישיבה פלונית עם בחור פלוני והלה סיפר לו עלי. עכשיו הוא בבעיה. אשתו כורעת ללדת והם רוצים שהלידה תהיה בירושלים (מרחק שעתיים בערך). אין לו רכב, אין לו כסף למונית והם לא יודעים מה לעשות. הוא נזכר בשמי והחליט לנסות לשאול אותי, האם אסכים להשאיל לו את רכבי? 'אשיב לך אותו עד הבוקר' הבטיח האברך. מיהרתי לתת לו המפתחות. 'אל תחזיר לי את האוטו בבוקר, תחזיר לי אותו, כשכבר לא תצטרך אותו, אני אסתדר'. 'טנק הדלק מלא', הוספתי.  ידעתי שאני מקפיד על כך.

למחרת הוא בא להשיב לי את הרכב. בירור קצר העלה שהוא בא במיוחד מירושלים כדי להחזיר לי את הרכב. החזרתי לו המפתחות והשבעתי אותו שלא יחזיר לי את האוטו, עד שהם יהיו 'אחרי'.

אחרי יומיים האברך השיב לי את האוטו. מאז, במשך שנים לא מעטות האברך/מלמד היקר הזה היה מטפל בכל צרכי הטכניים. במשך שנים הוא היה מתייצב יום יום אחרי החיידר ומברר איתי (ועם אנשי ביתי) אם יש משהו שהוא יכול לעזור. היה משמש לי כנהג, עוזר, מכונאי, טכנאי ולא בחל בשום דבר. כשגילה שיש משהו שכרוך בטרחה מרובה (ושהסתרתי ממנו) הוא כמעט 'נזף' בי.

מכל מלמדי, השכלתי. הלוואי.

 

חרדי בעולמו