ברוך פוקח עיוורים

 

מאת: חרדי בעולמו

 

רגע של הֵנֵץ  ההיתפקחות, הוא רגע שנקלט רק בדיעבד. כמעט כל אדם שהפך דעתו במשהו, מכיר את הרגע הזה, שהכל נמדד בלפני הרגע הזה ובלאחריו.

העניין הוא שפעמים רבות, רגע-הברק הזה הוא חמקמק למדי. לא תמיד אנחנו מזהים בו במקום שברגע זה נפקחו עינינו. באותה מידה, חוששני, שגם לא תמיד אנחנו מרגישים ברגע בו נעצמו עינינו. ישנו רגע שמאחריו אתה רואה את הדברים אחרת. פעמים זה הרגע בו איבדת (או מסרת) את דעתך (למי או לְמָה או לַמֶּה, זה נדון אחר) ופעמים זה הרגע בו קיבלת קצה חוט לאחוז מחדש בדעתך.

לפעמים, אפשר לדעת ולייחס את רגע הפיקחון או העיוורון למישהו או משהו מסוים ופעמים הדברים נבלעים בתוך שטף החיים ולא תמיד אנחנו יודעים לשים אצבע על 'רגע האמת' הזה.

כשלעצמי, יכולני לחלק את חיי לרגע מסוים (שהסתבר לי ככזה רק בדיעבד. הרבה בדיעבד). מעודי לא הייתי 'הולך בתלם' בדרכי מחשבתי, מו"ר עודדו אותי 'לחשוב אחרת', אבל שמרתי ונשמרתי מלהביט ימין או שמאל או לנטות חלילה מדעות רבותי, שזכיתי לשמשם באמונה ובלב חפץ.

מאבי ז"ל למדתי דברים טובים רבים. ממנו למדתי שאין יוצאים מפתח הבית לפני שמצטיידים בשאלה טובה. ממנו למדתי שצריך ללמוד לפעול בו זמנית בשני מישורים. להיות עסוק-מבפנים במשהו חשוב ויחד עם זאת לתפקד 'מבחוץ' כבנאדם רגיל ונורמלי. היום, כשאני חושב על כך במבט לאחור, זה נשמע לי לגמרי פתטי איך שהיה עושה עצמו כאדם מהישוב ב'נותנו שלום' לחברי המגיעים לביתנו. אז, ידעתי רק שמבוכה אופפת אותי מהנהגתו המוזרה משהו. אפילו שאלותיו המתערבבות-בדעת איתי ('איך הולך לך עם החברים?' או 'אתה שבע רצון מהחברים?') היו מוזרות בעיני, אבל ייחסתי אותן להדרכה שהנחתי שקיבל מאיזה חבר ,איך להיות בקשר עם בניו המתבגרים.

אף פעם לא ראיתי בזה חיסרון כלשהו בו, חלילה, רק מְגֻשָּׁמוּת בקשרי אנוש ותו לא. הייתי צריך להתבגר לגמרי כדי להבין שכאבא, הוא היה פשוט כישלון (שרק אני, במגרעותי ובחסרונותי הלא מתוקנים, התעליתי על כישלונו). כל הקשר שלנו היה אך ורק בד"ת וכדו'. אם שוחח איתי פעם על ענייני העוה"ז היה זה בכוונת מכוון. כמו 'פורע חובתו' כזה, ממש לא ספונטני. בים ובחוה"מ היה משחק איתנו שח. זהו.

אם אני יכול לציין רגע שבמבט לאחור אני רואה בו רגע של פיקחון עיניים, הריהו רגע של אמירת אגב של אחי ז"ל. אחי ז"ל היה בור סוד שאינו מאבד טיפה. זה, בשילוב עם למדנות וירטואוזית הפך אותו למגלה כל כשלון. לעומת גודל בקיאותו ולמדנותו, הרי שבענייני העולם היה תמים ומנותק שאין כמותו. בכל אופן, באחד הימים זרק לי כבדרך אגב, שהנוסח על מצבת אבינו ז"ל הינו טעות לשונית מוחלטת. הופתעתי מאוד! ניסוח מצבתו של אבא ז"ל היה מעשה ידיו של אחד מגדולי ישראל המפורסמים שאין חולק על לשון הזהב שלו. אנחנו, הבנים, כלל לא היינו צד בניסוח המצבה, משום שאמא ע"ה סיכמה עם הרבנית עוד בימי השבעה שהרב ינסח המצבה.

לפליאתי, הוא הראה לי מיניה וביה לשון 'שאין כמותו לא בראשונים ולא באחרונים' (טוב, רק הוא יכל לומר דבר כזה בבטחה) והשימוש-המתחכם בו חוטא לעצם מובנן של המילים. לכאורה, סתם שיחת ת"ח, שבאופן נורמלי לא הייתי מתעכב עליה דקה נוספת. אבל. אבל הפעם ההערה הזאת שלו גרמה לי להבין - ואחרי זמן גם להפנים - שאני פשוט 'גרופי' של אותו גדול שניסח את המצבה. שאמונתי ודבקותי בו כה גדולים, עד שאיני רואה מה ששחור על גבי לבן לנגד עיני.

העניין הזה הפך להיות אצלי אור בוהק ומאיר והתחלתי לבקר את חוש הביקורת שלי, בבוא עובדות לנגד עיני, אשר סותרות את אשר רציתי והורגלתי להאמין בו.

תוצאות רגע-אמת בודד זה באים לידי ביטוי בהרבה מובנים, כמו גם בכתיבתי כאן.

הלימוד שלמדתי מכך (וגם ממעשה שהיה) הוא שאי אפשר לדעת באיזה רגע יואר אור האמת בְּעֵינֵי מי ונכון תמיד להאיר הדברים ולסמוך על הקב"ה שיפקח את עיני מי שהגיע זמנו לפקוח עיניו ויראה הבאר באמצע המדבר.

כמדומני שהעולה מהדברים זה רק שכדאי לשים לב. לראות אם עיניך נפקחות לגבי משהו ולא לעצום את העיניים בחזרה, מתוך פחד של 'מה אראה חלילה, אם אפקח עיני'. כי הקב"ה פוקח עיוורים והוא יודע לעשות זאת ברגע הנכון והמתאים לרואה. כי אם ראית, סימן שהפוקח פקח עיניך.

ואז אתה מקבל את שארית חייך, כדי להודות להלל ולשבח על המראות והצבעים שזכית לראות פתאום. כי בכל מראה ובכל צבע, שם נמצא הקב"ה.

ואז, והיו עיניך רואות את מוריך.

 

חרדי בעולמו