מאת: חרדי בעולמו
יצא ככה שאני כותב במקביל שתי סדרות מאמרים. האחת בכותרת 'אנחנו מול הם' והשניה בכותרת 'על האמת ועל השקר'. (מה זה 'יצא'? כי אני כותב ספונטנית את מה שעולה בי באותו רגע ולא תמיד אני יודע מה תספר לי מקלדתי. קורה לא אחת שאני מתחיל עם כותרת ואחרי שאני רואה מה כתבה מקלדתי, אני משנה את הכותרת). אגב כך התגלה שבהרבה דברים יש מקום להתלבט להיכן לשייך את הנושא, פעמים בשל התובנה שדבקותנו בשקר נובעת מאחיזתנו ב'אנחנו' כלשהו ופעמים מסתבר לי שאחיזתנו ב'אנחנו' כלשהו, מושתת על לא-אמת. לא תמיד אני מעז לגלות למקלדתי את התגליות והמסקנות העולות מכך, ויחסי איתה יודעים עליות ומחיקות.
הסתעף משילוב זה גם עניין הרצון והאונס. עד כמה אנחנו אנוסים לחשוב משהו, בשל 'אנחנו' כלשהו ועד כמה אנוסים אנו להשתייך ל'אנחנו' כלשהו, על אף שהאמת הפנימית שלנו מתקוממת נגד. מעשה חטיפת הבנות שבקהילת גור - ומעשים שבכל יום שמוציאים ילדים מתחת יד הוריהם, כשהללו אינם ממושמעים ל'אנחנו' כלשהו - מעצימים את השאלות ובחלק מהמקרים הופכים אותן לשאלות מוסריות אקוטיות. אולי עוד נשוב לזה.
תורף התהיה היא באיזו מידה אנחנו משועבדים לַדְּבָרִים והאם יש לנו אפשרות להשתחרר משיעבודים אלו. לכאן צפים הדברים כאשר קוראים-כותבים מתקוממים ומכחישים אמיתות הידועות להם ובוחרים לעצום עיניים.
למשל. הבאתי כאן כו"כ דוגמאות להשתנות התמידית של המצוות. כל מי שלומד דף היומי יודע שכמעט אין קשר בין דיני אבלות כפי שהם בגמרא ובראשונים לבין נוהגנו כיום. מי, בין מסיימי מ"ק יודע מה זה בכלל 'כפית המיטה' ו'עטיפת הראש'? ומי שותה יין בהלווית המת? הדברים לא רק שונים, אלא גם הפוכים לגמרי. במקור, האבל מתפלל ביחידות בביתו, משום שהוא נזוף כמנודה וכיום עושים אותו שליח ציבור...
בתוך הדיונים על המזוצ"ל עלתה עוד מצווה שהתהפכה בימינו. בעבר היה המתאבד נחות מרוצח. לא הספידוהו, לא קברו אותו בביה"ק, לא ישבו עליו שבעה והאחרונים חידשו שגם אין לו חלק לעוה"ב. פתאום היחס משתנה והוא מתקבל בזרועות פתוחות לתוך הקהילה, כאילו לא התאבד כלל. גם תהליך זה נעשה בלי דיון ורק מצודק בפוסקים בתירוצים שאינן מחמיאים לחכמת הקורא. כאילו מתאבדי ימינו ('השתנו הטבעים') מאבדים שפיותם ומן הסתם חזרו בהם בדרך נפילתם מראש הגג. הדברים תלושים מהמציאות ובמקרה של הרוצח-הנרצח, שהרבה לאיים שיתאבד, צריך עזות פנים מופלגת לטעון שהספיק להתחרט בין רגע רוצחו לִשְׁנִיַּת הירצחו (ועוד לזצ"ל אותו). כמדומני שאין בר דעת שחושב שהתירוצים הללו אמת - הגם שנכתבו ע"י אנשים עם ראשי תיבות מרשימים (שלא כדעת המוהרח"ב בשו"ת בש"ח...).
העניין אינו בעצם העובדה שמצוות השתנו
ומשתנות כל הזמן, אלא בהכחשה הגורפת של המציאות שמול העיניים. נניח שאדם יכול
לעצום עיניו מול המקורות המוכיחים שנהגו בעם ישראל
שלא להניח תפילין לאורך דורות רבים, מתוך טיעון שבכל מקום שנאמר שלא הניחו, הכוונה היא שלא הניחו כל
היום. אבל, יש דברים שההשתנות היא בימינו אנו. כמו ביטול דין המתאבד, ואיסור מניעת
ההריון, ומצוות
קריעה כשרואים מקום המקדש, והאיסור ללמד תורה
לנשים, וכהנה רבות שרואים בעליל שהמצוות משתנות כל הזמן.
המדהים הוא לא שהמצוות משתנות כל הזמן, זה פשוט וגלוי לעין, אלא שהדברים נעשים ללא דיון כלל. לרוב, הדברים מיושבים לאחר מעשה וברוב המקרים בתירוצים והסברים קלושים. הפוסקים נחלקו אם האיסור לצאת מהארץ הוא דאורייתא או דרבנן ובאלו מצבים הותר. כיום אין מי שמחזיק מזה כאיסור (אצלנו. אצל המזרוחניקעס, יש שומרים ההלכה בלי טריקים ושטיקים) והתירוצים יותר גרועים מהשתיקה. כאילו כיום הנסיעה לחו"ל היא תרופה לנפש. זה שקר כל כך גס, עד שהמילים המודפסות בשחור הסמיקו לאדום כהה. אין התניה שילך קודם לטיפול נפשי ואדמור"י החסידויות מובילים מהלך אנטי הלכתי זה. אבדה בושה מן הארץ.
עצם הדבר שאנשים עוצמים עיניים מול המציאות, ומנגד רואים כעובדות דברים שמעולם לא התרחשו, אינו מפתיע. זו דרכו של עולם שהרשות נתונה לאדם להאמין בכל אשר יחפוץ ושערי קונספירציות לא ננעלו. כשרואים כמה אנשים מאמינים כיום שביל גייטס עומד מאחורי 'בלוף הקורונה' ושהכל נעשה כדי לשתול שבבים מדור ג'י-5, מתהפכת הפליאה לכיצד רק מיליונים בודדים מאמינים שהעולם שטוח. אולי נכון לגלות בהקשר זה שמו"ר הרב משה שפירא זצ"ל, שהיה חכם מחוכם והוגה דעות מעמיק, אמר לי פעם שהוא מאמין שהשמש כן סובבת סביב עולמנו, כפשטות הכתובים, ושהוא צופה שהמדע עוד יגלה זאת בעתיד. ומי אני שאבוא אחר המלך.
השאלה המציקה ביותר היא האם הצירוף של
ההיתר לשקר כדי לתרום בכך לחיזוק האידשקייט של המשוקר, בצירוף לכוחה הבלתי מוגבל
של קבוצת ה'אנחנו' (שמודגם קיצונית בידי כת גור), מותיר מקום לבחירה ומה שייך שכר
ועונש לאנוסים אלו?
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.