והמחמיר תבוא עליו ברכה (ב)

 

מאת: חרדי בעולמו

 

אחרי כותבי כאן אודות החומרות, נותרתי 'בעל חוב' להשלמת הדברים. הפעם אשלים בנושא 'הצד השני' של החומרות שאנחנו נוקטים בהן.

השאלה 'מה הצד השני של החומרות?' נשאלת כאילו ברור שיש בכלל 'צד שני'. מי אמר שיש צד שני בכלל? אולי להחמיר זה אך טוב? יש הפסד כלשהו בהחמרות?

* למי שנוטה (כמוני) להחמיר, כדאי לעצור כאן רגע למחשבה עצמית. האם אתה מזהה, בו במקום, שיש צד הפסד כלשהו בנהיגה בחומרות? אולי זה באמת תמיד רק חיזוק ביראת שמים ובהתרחקות מהחטא? אתה יכול לזהות משהו שהוא כן יכול להיות 'הפסד'? ומה עם 'העושה כחומרי בית שמאי וכחומרי בית הלל, עליו הכתוב אומר והכסיל בחושך יהלך'.

ננקוט מָשָׁל. נניח שאתה רוצה להחמיר ולכבד את השבת בחלות מיוחדות ויקרות. דא עקא שהפרוטה אינה מצויה בכיסך ואתה נזקק להלוואה כדי לקנות חלות אלו. האם מוטל עליך ללוות בשביל כך? האם מותר לך ללוות בשביל חומרא? האם חומרא נכללת בהוצאות שבת שמותר ללוות עבורן? (כן, צריך היתר הלכתי ללוות כסף. ידעת?? צריך שתהיה סיבה אחוזה בהלכה שתאפשר ללוות כסף ולא לפשוט נבילתא בשוקא ובלבד שלא תצטרך לבריות. יש איסור מפורש להזדקק לצדקה, למי שאינו במצב של אונס - ויש לזה גדרים הלכתיים!).

נמשיך במשל. נניח שאתם מתפרנסים בדוחק. לא שאתם עניים חלילה, אבל כן צריכים לשקול כל הוצאה. עכשיו מונחת לפניכם השאלה: מה עדיף לעשות עם עשרת השקלים שהחלות הללו עולות יותר מחלה רגילה. האם להדר בה את כבוד השבת, או שאולי עדיף לקנות משהו מיוחד לילדים? נכון שבחינוך ילדים לא הורגלנו לחומרות והידורי מצוות, אבל יש מחכמי החינוך שסבורים, שילדים יודעים כמה אנחנו 'משקיעים' בהם, וכמה אנחנו רק יוצאים ידי חוֹבָתֵנוּ כלפיהם.

 

בלי לנקוט עמדה בעד פְּרָסִים (יש נדון בזה) נניח, לצורך הדיון, שאתם סבורים שדרך הפרסים היא דרך ראויה. השאלה היא, האם עדיף להדר בכבוד השבת, או אולי לעשות 'מבצע ד"א/משניות/תהילים/ עם הילדים? שוב. רק מציב עוד סוג של 'צד שני' לחומרא.

ועכשיו לשאלה האחרונה בסדרה.

נניח שמצבכם הכספי בנוי על כך שאתם מקבלים כסף צדקה. לא רק כסף מ'יד אליעזר' או 'חסדי נעמי' הוא 'כסף צדקה', אלא כל מלגת כולל היא כספי צדקה. רובה נתרמה ע"י תורמים שרוצים להחזיק לומדי תורה וחלקה 'הותרמה' מקופת הציבור שנקראת 'תקציב המדינה'. סוף דבר הכספים הם בהגדרה 'כספי צדקה'. אז נניח שאתם מתפרנסים (בהיתר ובכבוד, כפי שכבר הורו גדולי הדורות האחרונים) מכספים אלו.

עכשיו נשאלת השאלה: האם מותר להחמיר על חשבון כספי צדקה אלו? אני מניח שהתשובה היא שאם זה על דעת התורמים, אז זה 'בסדר'. אבל אז קמה וגם ניצבת השאלה האם גבאי הצדקה הסבירו לתורם שהם אוספים כסף לצורך חומרות, או שהם אמרו להם שהם אוספים כסף לצורך 'חיי נפש'? יכול להיות שאם התורם היה יודע שהכסף שלו הולך לחומרעס ולא לצרכי נפש, שהוא לא היה תורם?

אולי יש שזוכים ללמוד בכולל שכל הכספים נתרמים ע"י אנשים בעלי מדרגה כמותו, שיודעים ומבינים שהם תורמים להרבות חומרות בישראל. אבל, מי שהכולל שלו אוסף כספים במקומות ומתורמים שאינם ידועים כמחמירים גדולים (וחלקם ידועים בדברים אחרים) האם מותר להשתמש בכסף זה לצרכים שאינם חיוניים?

שאלה מרתקת זו הוצגה בפני שניים (שידועים לי). ר' חיים קמיל זצ"ל לא רצה להכריע בדבר ושלח את השואל לפוסק במקומו (של השואל) ועלתה גם בפני אחד מגדולי רבני המזרחי שבשכונתם גר חרדי שנהנה מכספי הצדקה של הקהילה ובבוא פסח היה נצרך סכום גדול, כדי שיוכל לקנות מצות יד (או 'שמורה'. איני זוכר בוודאות) והשאלה עלתה האם הקהילה צריכה לממן לו חומרות אלו. יש להעיר ששאלה זו שונה במקצת, משום ששם הקהילה שאלה האם לממן לנצרך, כך שהחלטה לממן, הינה החלטה של המממן (ושם פסקו לממן). השאלות שלנו היו מצד המקבל. האם מותר להשתמש בכסף שלכאורה נתרם ללא ידיעת והבנת הסוגיה הנדונה כאן.

סוף דבר, החי יתן אל ליבו להבחין האם הוא רואה 'צד שני' לחומרתו, שאל"כ יכולים להגיע למצבים, כפי שכבר נוכחנו כאן שמתוך שהחמירו בדברי הג"מ של 'א"ר ינאי, תפילין צריכין גוף נקי' ופירשוהו שכולל גם 'נקי מעבירות' ואז שעברות כולל 'הרהורים', מתוך כך הגיעו למצב שלמעלה מאלף שנים נהגו בעם ישראל שלא להניח תפילין.

גם ראינו כאן איך מתוך חומרא באיסור שימוש בחשמל בשבת, הגיעו למצב בו הפקירו אלפי ישראל למיתה, כדי לקדם 'מצוות גנרטור'. (אמנם בדוגמה זו התערבב גם נגע הכיתתיות, שדורשים שכולם יהיו כמו כיתתם, כמקובל במחוזותינו, אבל אכמ"ל).

 

חרדי בעולמו