מאת: חרדי בעולמו
אחרי שהבאת כאן חומרא מבית יתד נאמן, ואחרי שכתבתי כאן, בתוך הדברים ובדרך אגב, על כך שהמברך ברכת 'שהחיינו' על דבר שאינו מתפעם ממנו, הריהו מסתבך עם 'לא תישא', הרפלקס החרדי שלי התקומם נגד עצמי, משתי סיבות. גם שאני טוען על משהו שכך נוהגים כולם, שאולי הוא טעות (וזה הרי כפירה ממש, להעלות אפשרות שגדולי הרבנים בדורנו טועים במשהו) וגם משום שאני טוען-לכאורה שלא לברך, שזו בודאי קולא עד כמעט הפקרות ורפורמיות. (וגם צריך לקיים הבטחתי בל"נ לכתוב על חיבוב החומרעס במחוזותינו)
מִשֶּׁיִּסְּרוּנִי כִּלְיוֹתָי, החלתי לחשוב קצת על מושג הקולא והחומרא ולנסות להבין מהי נטית הנפש שבי להחמיר בכל דבר שעולה בְּפָנָי. גם להבין מה בעצם מוגדר אצלי, אוטומטית, כחוּמְרָא ומה מוגדר אוטומטית כקולא. וגם להבין מה מקור הנטיה הזו (והרי אינני חושד עצמי ביר"ש חלילה - שהרי איני בעל גאווה :)) . שאלה נוספת היא, האם אני ער תמיד לעניין שיש 'צד שני' לחומרא שאני נוקט?
לא אוכל לומר שירדתי לשורשי הדברים (אבל, 'אין יאוש בעולם כלל') ומ"מ אי אלו דברים התבהרו לי וחשבתי שאולי יש גם מי מהקוראים שהנושא יכול להיות מעניין לו.
התגלית הראשונה והעיקרית שלי (להפעם) היתה, שהגדרת החומרא והקולא אינה נגזרת מההגדרה ההלכתית שלהן. כלומר, אין מתנהל בתוכי דיון הלכתי מעמיק להבין האם לעשות או לְהִמָּנַע זה 'נכון' יותר, כך שהצד השני הוא 'קולא'. ניקח כדוגמה את נושא ברכת שהחיינו הנ"ל. איני יודע האם לברך שהחיינו (כפי המקובל) זו חומרא או שזו בעצם קולא גדולה באיסור 'לא תישא'*.
מה שמגדיר לי, אוטומטית, שזה חומרא, זה אם זה קשה לי או לא נוח לי. כלומר, כל דבר שהייתי מעדיף שלא לפעול כך ואני בכל זאת אפעל כך (נגד רצוני) יוגדר אצלי אוטומטית כחומרא. כאשר אני 'מקל', פירושו שאני עושה מה שיותר נוח וקל לי.
איני יודע איך הדברים התחילו (והאם אצל כולם זה כך) אבל מניח שההנחה היא שהרצון הטבעי והזורם שלי הינו תמיד לעשות פחות טוב ואני צריך כל הזמן לעשות נגד טבעי ויצרי. כך, גם כשאיני מבין את שורשי ההלכה, עצם העובדה שאני רוצה לעשות משהו, כנראה שההלכה, או היהדות, דורשים ממני הפוך. (במאמר המוסגר. בהתאם, התלבטתי אם גדוילי האדמורי"ם, שמכל הספרונים והשבועונים ידוע לנו שהם רוצים אך ורק טוב עוד משחר ילדותם, האם אצלם העסק עובד הפוך? האם אצלם ההיענות למה שהם כן רוצים זה ה'חומרא'? אם זה אכן כך, אז זה פותר לי כמה קושיות גדולות. וד"ל).
יש עם ההנחה הזו קצת בעיה, כי בעלי תשובה 'טריים' ממש נהנים מכל ברכה. בשבילם זו הזדמנות 'לפגוש את הקב"ה', כך שהם יזדקקו להגדרה אחרת. מן הסתם עד שיתעוררו לחשוב בזה, כבר יהיו בתוך תוכי החברה החרדית, כך שהשאלה כבר לא תהיה רלוונטית עבורם (כמו שמקובל לומר במחוזותינו, שבעל תשובה נחשב כנקלט בציבור 'שלנו', כשהוא מתחיל לדבר בחזרת הש"ץ).
השאלה השניה (מה מקור הנטיה להחמיר) עדיין צריכה אצלי תלמוד. אני מניח שלשונות כמו 'וירא שמים יחמיר ע"ע' 'והמחמיר תבוא עליו ברכה' 'בעל נפש יחמיר על עצמו' והאינטונציה בה נאמרו לנו הדברים, הביאוני להבין, לחשוב ולהרגיש, שככל שאני 'מחמיר' יותר, כן אני 'צדיק' יותר וקרוב יותר לקב"ה. נו, מי לא רוצה להיות יר"ש וקרוב לקב"ה??
אמנם, וידויו של רס"ג תמיד הציק לי ('את אשר אסרת התרתי ואת אשר התרת אסרתי') אבל המפגש עם הוידוי הנ"ל הינו רק לעיתים וגם נאמרו בו תירוצים אין ספור (כמצופה), שעיקרם הוא ש'לאסור את המותר' זו לא באמת עבירה שיש לשוב ממנה, אלא רק כסניף/כגורם לעבירה האמיתית שהיא התרת האסור. כמו במקרים אחרים, ריבוי התשובות רק מעיד שהקושיא חזקה יותר מהתירוצים (והרי כך הורגלנו ללמוד כל 'אי נמי' שבתוספות, שהתירוץ השני חולק על התירוץ הראשון. כלומר שהתירוצים בעצם שוללים את התירוצים הקודמים וכו' וד"ל ואכמ"ל).
בהיות שארכו כאן המילים, רק אסכם. מה שעלה
בינתיים הוא זה: ההגדרה של חומרא, אינה הגדרה הלכתית, אלא כל עשיה נגד מה שהייתי
רוצה לעשות, נקראת חומרא וכל חומרא שאני נוהג, אני מוחזק בעיני עצמי כיותר צדיק.
חרדי בעולמו
* לכאורה, חז"ל כבר הגדירו לנו את
ההימנעות מברכה כקולא, בכך שאמרו 'ספק ברכות להקל' שמשמעו שאי אמירת הברכה הינה קולא.
אלא שהדברים עדיין צריכים תלמוד. (הרוצה, יעיין בברכות נד: ובתוד"ה ואימא
ובתוס הראש שם. וכו')
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.