איך למנוע את המקרים הבאים?

 שלום רב לר' חיים היקר,

כצפוי בנושא מורכב, נכתבו הרבה תגובות על פרשת ולדר, זה אומר בכה וזה אומר בכה וכך הוא דרך העולם. (רק חבל שזה הגיע לידי זלזול ברבנים, שמי שלא מסכימים עם הרב שמואל אליהו והרב סילמן השמיטו מהם את התואר הרב).

נראה שכבר מיצינו את מגוון הדעות ואין טעם לחזור על מה שכבר נכתב. אבל ברצוני לכתוב על נקודה אחת שלא הועלתה:

הן בפרשת ולדר והן בפרשיות אחרות, מפחדים לפרסם את שמות הנואפים מחשש לפגוע בבני משפחתם. גישה זו היא בעיני אם כל חטאת, ואסביר.

רעה חולה בציבור החרדי שדנים אדם על פי משפחתו. עד כדי כך שיש מוסדות חינוך שלא מקבלים ילדים למשפחה טובה בגלל שאבי המשפחה עובד לפרנסתו ואינו אברך. כל שכן שמי שהוריו חזרו בתשובה, וכ״ש אם הוא בעצמו חוזר בתשובה, ייחשב בתחתית הסולם בציבור החרדי. [ובגלל זה רבים מהחוזרים בתשובה הולכים לציונות הדתית למרות שהרבנים שהחזירו אותם בתשובה חרדים, וגם הם השקפתם חרדית, אבל הם בוחרים בציונות הדתית כי שם מקבלים אותם]. דנים בן אדם לפי משפחתו וייחוסו ולא לפי מה שהוא.

בגלל זה, אם מפרסמים שבן אדם נואף, הרי שפוגעים בכל משפחתו.

הציבור החרדי חייב לחזור בו מדרך זו, ולהתחיל לדון כל אחד לפי מה שהוא. ואדרבה, אם בני משפחתו של אדם אינם טובים והוא טוב, זאת מעלה גדולה ולא חיסרון בכלל!

כשמהלך זה ייעשה, פרסום שמות נואפים לא יפגע בבני משפחתם אלא בהם בלבד, וכך נוכל להתמודד עם הבעיה: אם מתרים ומתריעים את הנואף ומסכמים איתו על הגבלות שימנעו ממנו לחזור על מעשיו, מוטב, ואם לא, נאלצים לפרסם את שמו כדי להציל אחרים.

לפי הבנתי, הגישה הנוכחית היא זו שגרמה לפרשת ולדר להתגלגל איך שהתגלגלה.

היו אנשים (עסקנים/ רבנים) שידעו מבעוד מועד והשתיקו את הפרשה כדי לא לפגוע במשפחת ולדר ובמי שהוא מזוהה איתם. אילו אז לא היו מחרישים, אולי היו יכולים לעצור אותו בעוד זה היה אפשרי. אבל נתנו לו להתנפח עוד ועוד, עד שכבר לא היה מסוגל לומר "חטאתי", ואף לא לשמוע עליו "חטא". והתוצאה שמשפחתו נפגעה פי כמה ממה שהיתה נפגעת אילו היו עוצרים אותו בזמן, לא מיבעיא בהסכם סודי אלא אפילו בפרסום שמו כשעוד היה צעיר ולא דמות מפורסמת ונערצת.

כל זה מתחבר לדיון שפתחת לפני שבוע, אם נכון לפרסם את הנואפים. התשובה שלי ברורה: אם יש דרך לעצור אותם באופן בטוח מבלי לפרסם את שמם, בודאי שכך יש לעשות. אבל כשזה בלתי אפשרי (או אפשרי אבל לא בידינו, ומי שזה בידיו מתעצל) יש לפרסם את שמות הנואפים בלי לחשוש לבני משפחתם.

לסיום אספר סיפור אישי:

יש לי דוד שנשפט על מעשי אונס ונידון למאסר על תנאי, ושמו פורסם בעיתונות המקומית (בחו״ל). סבתי ז״ל התביישה מכך ולא רצתה לצאת מהבית, עד שבאו חברות והסבירו לה שאין לה במה להתבייש, היא לא אחראית למעשיו החמורים של בנה.