בפרשתנו נאמר "ואני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה". כותב על כך רבי נתן מברסלב זיע"א בספרו 'ליקוטי הלכות' (גזלה, ה): "כִּי אִי אֶפְשָׁר לִדְחֹק אֶת הַשָּׁעָה כְּלָל, עַל כֵּן צְרִיכִין לֵילֵךְ וּלְהִתְנַהֵל רַק לְאַט לְאַט, בְּחִינַת הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ, אוֹמְרִים לוֹ הַמְתֵּן. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁצְּרִיכִין לִהְיוֹת זָרִיז גָּדוֹל בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, בִּפְרָט מִי שֶׁכְּבָר נִכְשַׁל וְכוּ', אַף עַל פִּי כֵן אִי אֶפְשָׁר לִדְחֹק אֶת הַשָּׁעָה כְּלָל".
רבנו נחמן מברסלב זיע"א כותב (ליקוטי מוהר"ן חלק א תורה ו) שמי שרוצה להיכנס בעבודת ה', אומרים לו המתן. כלומר, עליו להתאזר בסבלנות אין סופית בלי לדחוק את השעה, ובלי לצפות שבן רגע יגיע לתוצאות ויראה שינוי בדרכיו, כי לא תמיד יודע האדם איפה הוא אוחז, אלא רק צריך להמתין ולהמתין. מעין זה סופר על הרב החסיד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, שכשנשאל כמה זמן על האדם להמתין, הוא ענה אפילו מאה עשרים שנה.
עשו הרשע מסמל את הבהלה והחיפזון (ספר 'הלקח והלבוב' על פורים). הוא רעב, ולכן הוא מוכן למכור את הבכורה, מבלי לחשוב מה יהיו ההשלכות של צעד זה. הוא מנהל את חייו על פי מה ש'בא לי הרגע, כאן ועכשיו'. לעומתו, יעקב אבינו מסמל את 'יישוב הדעת'. יש לו חזון, ערך ותכלית לחיים, לכן יש לו סבלנות והוא לא נבהל ממה שקורה איתו בדרך. יעקב אבינו לא עובד על פי משהו נקודתי, אלא יש לו מטרה נעלה להגיע אליה.
מי שיש לו תכלית ותפיסת עולם כוללת, לא מתייאש ממה שקורה איתו בדרך. הוא חזק ואיתן בנקודת הרצון שלו, ויש לו סבלנות ואריכות אפיים להתמודד עם כל מצב שיעבור עליו. אבל מי שלא רואה את עבודת ה' וקרבה לאמת כדרך חיים והשקפת עולם, אכן יתייאש בדרך, כי אין לו ממה לשאוב כוחות לקום ולהתקדם הלאה.
שרו של עשו שנלחם עם יעקב אבינו, אמר לו "שלחני כי עלה השחר", ומובא ששליחותו הייתה חד פעמית לומר שירה, ובכך לסיים את תפקידו.
אפשר ללמוד מכך את ההבדל המהותי בין עשו ליעקב, שרו של עשו מודיע ליעקב אבינו 'פתאום' 'כאן ועכשיו' אני הולך, יש לו תפקיד רגעי, הכל בצורה של 'הבזק'. ואילו יעקב אבינו לא משלח אותו כל כך מהר, אלא אומר לו 'ברכני', הכוונה היא, עצם המפגש איתך הוא לא סתמי, אלא הוא בא ללמד אותי משהו במסע של חיי, ואכן המלאך אומר לו "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל", וכותב הזוהר הקדוש ש'ישראל' זה אותיות 'לי ראש', שזה מרמז על יישוב הדעת, התבוננות וחשיבה נכונה ושקולה.
מקובל שרבינו הקדוש התבטא לפני פטירתו "פאבולה פאבולה" (לאט לאט). שתי מילים אלו מסכמות את כל השקפת עולמו ודרך חייו.
בספר 'חיי מוהר"ן' יש פרק שלם שבו מתואר איך דרכו של רבנו הייתה לא להתעקש על שום דבר, וכך לימודו לאחרים היה שהאדם יחיה בסבלנות. יש להדגיש שאין זו אדישות למצב, אלא דרך להתמודד עד שהאדם יגיע למבוקשו. העצה היא, שלא יעזוב את הרצון, את התשוקה ואת התפילה, וכמובן שיעשה את ההשתדלות הנדרשת, והכל מתוך מנוחת הנפש ויישוב הדעת.
בשבת הקרובה יט' כסלו, יחול חג הגאולה ויום הצלתו של 'בעל התניא' זיע"א. במקביל, מתקרבים אנו לימי חג החנוכה, שכידוע מובא בספרים הקדושים, שמאיר מתוך נרות החנוכה 'האור הגנוז'- אור הגאולה.
ואולי, יש לפרש את הדברים על פי מה שכתוב בגמרא (ירושלמי ברכות ד, ע"ב): "אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל: בתחילה קימעא קימעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת". וכשם שהגאולה הכללית של ישראל היא קימעא קימעא, כך יש ללמוד שגאולתו הפרטית של היהודי היא 'לאט לאט', "כי לא בחפזון תצאו, ובמנוסה לא תלכון" (ישעיהו נב, יב).
רבי נתן כותב (ליקוטי הלכות השכמת הבוקר, ד) שהטעם שבית שמאי סברו שיש להדליק ביום הראשון את כל שמונת הנרות בבת אחת, כי צריך להאיר את אור האמת במלוא עוצמתו בפעם אחת, ולהיות פוחת במשך הימים כדי שלא ישתמשו בו מי שאינו ראוי. ואילו בית הלל סברו שמתחילים מנר אחד ויהיה האדם 'מוסיף והולך', שזה מרמז על תהליך, יישוב הדעת והתקדמות הדרגתית כל יום, קצת ועוד קצת.
וכידוע, ההלכה נפסקה כבית הלל. זו הייתה דרך החסידות- "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", להדריך את היהודי לפי כוחו ומדרגתו, שלב אחר שלב, לא לקפוץ מדרגות בבהלה ובחיפזון, רק להתקדם ביישוב הדעת דרגה אחר דרגה. וכך כותב הצדיק מוהרא"ש זיע"א:
"יש לנו כלל גדול מה שרביז"ל אמר לר' נתן ז"ל "מעט גם כן טוב". והדרך הזו, היא דרך נפלאה מאוד מאוד, כי אם אדם קובע לעצמו ללמוד בכל יום קצת מקרא, קצת משנה, קצת גמרא קצת מדרש, קצת זוהר, קצת תיקונים, קצת כתבי האריז"ל וספרי חסידות, אזי במשך הזמן הוא יכול להיות ולטייל בכל מקומות התורה הקדושה".
שנזכה! שבת שלום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.