על שלשה פשעים הַמִּפְלָץ עומד

 

מאת: חרדי בעולמו

 

כבר גוללת כאן וכאן במילותיך הצורבות את שֶׁבֶר ולדר. עודני רוצה לקוות שחיים ולדר אכן יגיש תביעת דיבה נגד 'הארץ' ורבינוביץ', אבל כל יום שעובר, מראה שכנראה זה לא יקרה. נראה שהתקדים של ישראל קסטנר שר"י (שבית המשפט החילוני טבע עליו את לשונו, כאיש ש'מכר את נשמתו לשטן') הוכיח שעדיף שלא לתבוע, כאשר אתה אשם.

למען אותם שאינם יודעים, אתמצת. יהודי תמהוני בשם גרינוולד, הו"ל עלון (סטנסיל) בהונגרית, שקראו אותו מתי מעט. בעלונו נקב בשמו של ישראל קסטנר כמי ששת"פ עם הנאצים. קסטנר היה באותו זמן מראשי הציונים ומפא"י ועתידו היה מובטח.

קסטנר, הוסת ע"י המנגנון המפלגתי להגיש תלונה נגד גרינוולד והיועמ"ש הגיש תביעה בשם המדינה נגד גרינוולד (קסטנר, שר"י, היה דובר משרד התמ"ת וככזה 'עובד מדינה'. בנימוק זה נחלצו חבריו למפלגה להגן עליו, על חשבון המדינה). לו קסטנר היה נמנע מלתבוע, מי היה שומע על גרינוולד ועלונו הקיקיוני? כמו 'משום מקום' הופיע עו"ד צעיר בשם שמואל תמיר והמשפט הפך מ'משפט דיבה נגד גרינוולד' ל'משפט נגד קסטנר והמנגנון הציוני'. שנה ומחצה הושמעו עדויות על מעשי ופשעי קסטנר ובסופם פסק ביה"ד את פסקו המפורסם 'קסטנר מכר את נשמתו לשטן!'. בהמשך, נרצח קסטנר ונותר לשער למי היה אינטרס להעלים את מה שידע.

גם אחרי הירצחו המשיכה המדינה בתהליך לנקות את שמו (=שמה) ובג"צ קבע (ברוב של שלשה נגד שניים) שאכן הוכח שקסטנר סייע לנאצים, אבל לא הוכח מה היתה כוונתו. (נראה שכבר אז כיהנו בו 'חכמים במיוחד', אבל אכ"מ).

העובדה נשארת שקסטנר ימ"ש נסע - אחרי המלחמה - להעיד לטובת שותפו הנאצי קורט בכר, שעמד לדין כפושע אנושות והיה צפוי לעונש מוות. קסטנר טס להעיד לטובתו - ולטובת שלשה נאצים-שותפים נוספים. מי שאין עובדה זו מספקת לפקוח את עיניו יוכל לעיין (ויקיפדיה) בעדות אייכמן ימ"ש, שהעיד שקסטנר היה 'חלק חשוב' בתכנית השמדת יהודי הונגריה.

נכון. לא קסטנר הוא שעינה ורצח את המוני יהודי הונגריה, אבל הוא - בהשתקתו ובהשקטטו כל רחש ודיבור - אִפְשֵׁר לזה לקרות. על זה הוכרז כמי שמכר נשמתו לשטן.

מאז, פושעים אינם ממהרים לתבוע דיבה, מחשש שהמשפט 'יתהפך עליהם'. לכן, העובדה שולדר אינו תובע, מתפרשנת מאליה כהודאה.

לא על ולדר אבקש לדבר. חוטאים היו, יש ויהיו. זו דרכו של עולם, יש בו חוטאים. אבקש ליחד את הדיבור על שלש הרגליים שעליהן עומד הַמִּפְלָץ.

הרגל הראשונה היא, תתפלאו, אנחנו עצמנו. אנחנו נוטים לומר על חוטאים 'אנשים כאלו', אבל 'אנשים כאלו', זה גם אנחנו. אין שום מחיצה מבדלת בין חוטאים לשאינם חוטאים.

חלק אינם חוטאים משום שאין להם האומץ או ההזדמנות. חלק אחר הינם אלו שלא נתפסו. אל תטעו לחשוב שיש מחיצה מבדלת ביני לבינם. לצערי, לחרדתי ולפחדי, אין שום מחיצה ואם לא חטאתי עד היום, איני בטוח מה יהיה מחר. ההבנה וההפנמה שכולנו עשויים בשר ודם ושעל כולנו להיזהר מפני עצמנו, היא התריס הראשון ובהעדרה, היא הרגל הראשונה עליה יושב המפלץ. כשאנחנו משלים עצמנו כאילו אנחנו עשויים מחומר אחר, אנושי יותר, יר"ש יותר, אנחנו חופרים לעצמנו בור.

הרגל השניה הנה יראת השמים המזויפת של כולנו. אנחנו, בשם שמירה על מרחב ציבורי 'נקי' ובשם שמירת האוזניים והעיניים, מסתירים כל חטא וכל פשע הנגלה אצלנו. תארו לעצמכם שכל התקשורת היתה נוהגת כחוכמתם של רבני וועדת יתדי נאמן. כולם היו נוקטים אותו שקט ואי הזכרת שם או עובדות. מקסימום היו מודיעים שהסופר פורש לזמן מה מעשיתו הציבורית. איך היה נראה מצבנו?

איני טוען שצריך למרוח כל מע"מ על פני כותרתו הראשית של העיתון, אבל נראה שמנגנון ההשתקה, מאשר את שוליותו של נושא הפגיעה. אם היה נוחת טיל במרכז ב"ב, הייתם קוראים על זה, גם אם הטיל הפיץ חומר תועבה.

מעל שתי רגליים אלו, שוכנת 'רגל הכבוד' של הגדוילים למיניהם ולסוגיהם. מסתבר שהידיעות על הנהגתו-הלא-כשרה של ולדר היתה ידועה מזה שנים לכמה וכמה רבנים גדולים וידועי שם. חלקם אפילו טרחו לפרסם מכתב בעדו.

נכון. לא כותבי המכתב הרשיעו ופשעו בגופם של הנפגעים, אבל הם בהשתקתם ובהשקטטם כל רחש וכל דיבור בנושא, נושאים באחריות רבתי.

כל עוד אנחנו חיים באשליה האופטית כאילו הדור מונהג ע"י גדוילים שרואים למרחוק ומבינים הכל, הרגל הזו עלולה להמשיך ולקחת אותנו לעברי פי פחת.

צחוק עצוב הוא שהרב שאולזון, שהושמץ בכל השמצה אפשרית, הוא היחיד הנושא את דגל הפסקת ההשתקה. כל הגדוילים, שידעו לצאת במכתבים נגדו ובמכתבים בעד הפוגע-הרוצח (כך קוראת לו התורה) ממשיכים לככב בציבוריות החרדית.

והילד והנערה שואלים: אנה אנו באים? מי יעמוד לנו בעת צרתנו? מי הפקיר את דמנו?

 

חרדי בעולמו