רגעי השבוע - פרשת בראשית, מברכים מרחשון
המבט החולף בין האולמות והמחשבות על מעבר הדורות / חוברת שהודפסה לכאורה בטעות בפעם השנייה, התגלתה אקטואלית מתמיד / אישה צעירה משותקת בחצי גופה קמה על רגליה בתוך מערת הצדיק / רב שכול שיש לו אירוע כל יום
א. מראה באצבעו ואומר
כמדי חג בכל שנותיי פה לאורך ימים ושנים טובות, זכיתי גם השתא לקיים מעין 'עלייה לרגל', בהליכה רגלית של כשעה מביתי בשכונת 'מארינה רושצ'ה', אל עבר רחוב 'בלשוי ברוניא' בואכה בית הכנסת הניצב כבר מעלה 200 שנים, ולהבות 7 נורות המעוצבות במנורה הגדולה שבחזיתו, מאירה וזוהרת ומכריזה בגאון על ההיסטוריה המופלאה וההווה הפורח.
'התפילה בקומה השלישית' - הודיעה לי ולבניי שיחיו הרבנית חנה קוגן, עת נכנסו לברך 'שהכל' בסוכה הבנויה בכניסה לבניין. היא קידמה אותנו בסבר פנים יפות ובשמחה, שנראה היה בהמשך גם על עוד מתפללים, שמחה המביאה לכדי הבנה, על גודל עניין ה'תהלוכות' שיזם הרבי בכל מועד, ללכת לשמח מתפללים בבתי כנסיות אחרים, הרואים 'פנים חדשות' ובשל כך מתחזקים ובעיקר שמחים, ומתווספת בהם 'ושמחת בחגך' ברוחם ובנפשם.
בשל ריבוי המתפללים כנראה, נערכו התפילות בחג בהיכל הגדול שנבנה לפני כחמש-עשרה שנה בקומות שנוספו על המבנה העתיק. וכמה משמחת היתה לי הזכות הגדולה, עת התברכתי מהמרא דאתרא הכהן הגדול רבי יצחק הכהן קוגן, בלחיצת ידו, שתמיד היא חמה. חיוכו הגדול שנראה על פניו, הצדיקו כל פסיעה הלוך לכאן, וגם את אלו שיבואו אחר-כך, בדרך חזרה לביתנו.
להזמנתו ולבקשתו עלינו עמו ועם שאר המתפללים הרבים, אל הסוכה הגדולה בקומה שמעליה - בקומת עזרת הנשים. חצינו את אולם החופות, שבלחיצת כפתור, גגה נפתח השמימה לגודל החופה הנפרסת מתחתיה, עת יעמוד מתחתיה זוג צעיר או מבוגר, שזכו לעשות כברת דרך, כל אחד מהם באופן מופלא כזה ואחר.
שולחנו הארוך של הרב קוגן ניצב באמצע הסוכה, מול הכניסה אליה. אותי השיב לימינו, את בניי לשמאלו, והאווירה המוכרת של 'ברוניא' מילאה את המקום, מעורבת מריח הסכך הירוק מעל ומהדגים המלוחים בצלחות - ריח שאינו נמצא במקום אחר בעולם, שווה ללכת גם מספר שעות, ובלבד לזכות לשבת בצל אדם נעלה ומיוחד זה שדורנו בכלל ומוסקבה בפרט זכתה.
כטוב לבו לאחר 'אמירת לחיים' עם הסברים על תפילת הגשם שזה עכשיו אמרנו בתפילת המוסף, מעלה רבי יצחק מזכרונותיו מימים מקדם. הוא מתאר את הסוכה הקטנה שהייתה להם בשעתו ב'לנינגרד', ובדבריו אפשר לחוש את מה שהם חוו אז. גם גודל השולחנות והספסלים זכורים לו במדויק, והוא נרגש לספר על תור של צעירים וצעירות יהודיים שעמדו בפתח הסוכה, בכדי להיכנס לברך על הלולב ולאכול משהו בתוך סוכתו באותם ימים שהיו.
בעודי מקשיב לו, אני מיישר מבט החוצה מהסוכה, חולף על האולם הנ"ל, חוצה את דלתות עזרת הנשים הפתוחות, ומולי רואה פסיפס נדיר עם המילים: "יברך ה' וישמרך", שמצא הרב קוגן בעת שיפוץ והגדלת המקווה כאן בבניין - עותק ממנו ששולב ונתלה ברוב פאר מעל ארון הקודש, בבית הכנסת בו סיימנו את התפילה לפני שעה קלה.
"זו גם שליחות חשובה", חולפת במוחי המחשבה - להעביר את המראות והחוויות מהדור הקודם אל הדור שבע"ה יבוא. אני זוכה כעת לשבת פה ליד יהודי הדור פנים, אדם שמסכת חייו הם מהמרתקים שיש לאנשים בדור שלנו. ובמקביל זוכה ב"ה לראות מקרוב כמעט מדי יום את עבודתו הענפה והבלתי נתפסת של הרב הראשי הרב לאזאר; חובה וזכות לתעדם בכתב ובצילום, להעביר הלאה, להפיץ את המופלאות פה, לעכשיו ולדורות, לכאן ולכל מקום.
שבנו אל השכונה, מזדרזים להגיע לתפילת מנחה, ולהתכונן לקראת ליל שמחת תורה עם ההקפות המפורסמות של מוסקבה.
בעודי מסדר מעט פה ושם, לקחתי בידי את ספר "תורת מנחם" שעמד על שולחנו של הרב הראשי. שיחת שמחת תורה בשנת תשמ"ז. בדיוק לפני ארבעים שנה. ובהשגחה פרטית אני קורא את השורות הבאות, שבאו כהמשך אחד, למחשבות שהיו לי שעות לפני זה, בסוכה לצדו של הרב קוגן.
"...ועד"ז בנוגע להפצת היהדות - החל מנצחונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בשנת תרפ"ז, שסימנה "פרזת", בצאתו מגבולות המדינה ההיא (מאחורי מסך הברזל) שבה היו כל הרדיפות כו' על עניני יהדות, תורה ומצוותי', עד בואו למדינה זו (שממשלתה השתתפה בפעולות ההצלה, שלכן, נסע לעיר הבירה כדי להודות על השתדלותם כו'), שאז, התחילה העבודה דהפצת היהדות ללא כל התנגדות מצד עמי הארץ, ואדרבה ממשלת המדינה הגישה עזר וסיוע כו'...
ועי"ז נתאפשר לעסוק ולפעול גדולות ונצורות בשטח של הפצת היהדות בכל מקום ומקום, ובאופן דמוסיף והולך, עד לימינו אלו. ואכן, רואים במוחש את התוצאות דפעולות אלו, אשר, גם במקומות כאלו שלא הי' בהם שום ענין של יהדות, ולא עוד, אלא שלא ידעו שבמקום זה ישנם יהודים - מתנהלים כיום חיי יהדות תוססים, כפי שיכול כאו"א להווכח ולראות במו עיניו, "מראה באצבעו ואומר זה", ע"י פירסום התמונות וכיו"ב (בבחינת "מצוה לפרסם עושי מצוה" אשר, עי"ז יתוסף ב"קנאת סופרים תרבה חכמה" כמדובר כמ"פ)"...
ב. טוב להודות
למוד נסיון ידעתי, כי זו השגחה פרטית, ובהמשך הבנתי עד כמה גדולה היא. בבית הכנסת הונחו חוברות לימוד לכבוד שמחת תורה ה'תשפ"ז, חלק שביעי מתוך דברי הרבי ביום שמחת תורה ה'תשל"ז. חמישים שנה בדיוק. ההפתעה הייתה מושלמת ומיוחדת!
חוברות אלו יוצאות לאור באופן שבועי, ומכילות שיחות ומאמרים מתוך התוועדויותיו של הרבי, בשילוב מכתבים שטרם פורסמו בסדרת 'אגרות קודש'. הן מופצות לקהל החסידים, בין היתר כדי לאפשר ללומדים להעיר הערות ולתקן פרטים לפני שהחומר נערך ונדפס בצורה סופית, בכרכים של סדרת הספרים "תורת מנחם - התוועדויות".
כל יהודי שלבו ער, נתון עדיין תחת הרושם העז של נס ההצלה הגדול שארע בעיצומם של ימי חול המועד, מאורע שמימי שהעולם כולו עומד משתאה אל נוכח שרשרת של התרחשויות בלתי נתפסות, והתוצאה המופלאה כל-כך בהצלת כל נוסעי המטוס מדובאי, רגעים אחדים לפני התרסקותו בידי מחבל מוסלמי על חולות סעודיה.
עיניי רואות את השורות הבאות בחוברת הטרייה שאני מחזיק ביד: "אבל האמת היא, שההתעסקות בעניין זה נוגעת לעניין כללי כללות הגישה לעניינים שאנו רואים בעולם, והידיעה שכל עניין שמתרחש בעולם נוגע לא רק לגבי העבר, אלא גם בהווה, וגם בעתיד".
הרבי מדבר עלינו ואלינו. "גם בעתיד", שנדע איך להתייחס, מה להגיב, ובעיקר - איך וכמה להודות לה' יתברך.
לפני חמישים שנה, בנס הצלת נוסעי הטיסה שנחטפה בידי טרוריסטים מוסלמים לאנטבה - רבים לא ידעו להגיב נוכח הנס הגדול, שנעשה בידי אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. וכי ה' פועל ישועה דרך אנשים כאלו?!
הרבי התייצב בריש גלי ודיבר אז לשעתו, ודברי צדיקים עומדים וקיימים ורלוונטיים גם להיום. באותו שמחת תורה בשנת תשל"ז, פתח הרבי בהדגשת ההכרח באהבת ישראל, במיוחד בתקופה האחרונה בה אומות העולם מתאחדים כדי למרר את חיי עם ישראל. אחדות זו קריטית במיוחד בחודש תשרי, המהווה את ה"ראש" לכל השנה ומשפיע על אופן ההנהגה בה.
הרבי מרחיב על החובה לומר "שירה" על נסים כהכנה לגאולה. על פי הרמב"ם והבעש"ט, מכל מאורע יש ללמוד הוראה בעבודת ה'. הרבי מתייחס לשחרור החטופים, ומסביר כי התעלמות מנסים מעכבת את הגאולה. הוא מביא כדוגמה את חזקיהו המלך, שהקב"ה ביקש לעשותו משיח, אך הדבר נמנע משום שלא אמר שירה לה' על הנס שניצל מסנחריב.
הרבי דורש לפנות אל הרבנים בכל העולם, שאינם מודים על הנס הגדול, בשתי שאלות הלכתיות ברורות. שאלה ראשונה על 'ברכת הנסים', האם אדם שניצל מחטיפת המטוס לאנטבה וחוזר לשם לרגל מסחר, מחויב לברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה", או שזו תהיה ברכה לבטלה?
ושאלה שנייה בעניין 'פיקוח נפש ורופא', במקרה של חולה מסוכן, האם מותר או חובה, ללכת לרופא מומחה גדול, למרות שאינו שומר מצוות ומתגאה שריפויו הוא מכוח "כוחי ועוצם ידי", או שעליו לחפש רופא פחות מומחה שהוא ירא שמים?
הדיון ברופא בא כדי להפריך את טענתם של אלו שאמרו, כי נס ההצלה באנטבה לא ייתכן שהגיע מהקב"ה, משום שחלק מהמצילים לא הקפידו על הנחת תפילין. דרך פסיקת ההלכה ברפואה, שחובה ללכת לרופא מומחה, מוכיח הרבי שהקב"ה, שהוא "רופא כל בשר", פועל ומציל חיים גם דרך אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, ואין לחלק בעניין זה בין רפואה בדרך הטבע לבין הצלה בדרך נס.
חמישים שנה אחר-כך, שוב נסיון חטיפת מטוס בדרכו לארצנו הקדושה, ושוב הקב"ה מראה את כוחו הגדול. הגיע אסרו חג, עבר עוד יום או יומיים, אני קורא עיתונים ומחפש עדכונים, לשמוע ולראות את תגובת גדולי הדור על הנס. אך לצערי לא ראיתי ולא שמעתי. רק קולו הברור והחזק של הרבי, הוא הקול היחיד בעולם היהודי, קולו של נשיא הדור המכריז "בהווה וגם בעתיד", את החיוב הגדול לומר שירה: "...להזהיר בנוגע לתוכן הענעין של אמירת שירה לאלו שאינם יודעים את דברי הגמרא, או שיש להם ספק אם המאורע הנ"ל הוא בגדר נס, שצריך לומר עליו שירה ששומעים מכמה וכמה שמאורע זה הוא נס, עליהם לומר שירה להקב"ה"!
אתמול פניתי אל ידידי הרב החסיד ר' חיים שאול ברוק העומד בראש מערכת בלה"ק, לברר אולי בכל זאת הוא פשוט סידר במהירות את החוברת לשמחת תורה עם שיחת הרבי על נס אנטבה, בגלל נס דובאי שקרה לפני כשבוע וחצי. והתברר לי שההשגחה הפרטית, היא גדולה ומופלאה הרבה יותר.
"בכל שבוע מדפיסים רק שיחות או מאמרים שלא פורסמו. בחודש אלול בשנת תשפ"ה, הייתי בטוח שבראש השנה תשפ"ז הספר 'תורת מנחם' כרך פ"ו יהיה בחנויות. ולכן כל מה שעדיין לא נדפס משם והיה שייך להדפיס, הדפסתי בחוברות. לקראת שבת פרשת כי תצא לא היה לי משהו מיוחד לשבת, ולכן הדפסתי חלק משיחה זו, בה הרבי מדבר על נס אנטבה. אך בפועל כרך פ"ו תקוע בדרך מסין בה הודפס הספר, וראיתי שלא יהיה כאן לפני סוף חודש מרחשון - לכן חיפשתי מה לא עדיין נדפס משם. משום מה, נעלם ממני שבפרשת כי תצא תשפ״ה כבר הדפסתי שיחה זו.
בתחילה חשבתי שהקב"ה דחף אותי להדפיס שיחה זו, כדי שיראו הנס הטרי בדובאי. וכשהעירו לי שכבר נדפס פעם ולכאורה בטעות נדפס עכשיו שוב - 'איז דאך די השגחה פרטית אסאך קלארער', לדעת ולהבין שצריכים להודות להקב"ה"!
פלא פלאים ממש איך הקב"ה מנהל את העולם!
ג. משיירי כנסת הגדולה
"אבא, אתה בעל דמיון?" שאל הילד הצעיר את אביו בפליאה, עיניו קרועות לרווחה אל מול הסיפור הבלתי נתפס. אך האב, דודי-זקני הרה"צ רבי יוס'ל דייטש זצ"ל, השיב לו בנחרצות: "מוישיק, אני אומר לך, אני ראיתי זאת במו עיניי"! זה אכן היה מעל לכל הגיון אנושי. הימים היו ימי תום מלחמת ששת הימים. אל מערת שמעון הצדיק בירושלים הובאה אישה צעירה, משותקת בחצי גופה ורתוקה לכיסא גלגלים. היא ישבה שם וקירות המערה בכו יחד עמה. קרוב לשעה שפכה את צקון לחשה, וכאשר סיימה, קמה מכיסאה ועלתה במדרגות בכוחות עצמה, נתמכת קלות בלבד, מותירה את כיסא הגלגלים מיותם מאחור.
אמש טלפן אליי פאר משפחתנו הגאון החסיד רבי חיים שלום דייטש שליט"א מירושלים, להודות על האתרוג שזכיתי ב"ה גם שנה זו לשגר אליו ממוסקבה, אתרוג מפואר ומהודר מפרדסי קאלברייא שבאיטליה, שהוא מקפיד בכל שנה לברך רק עליו, והוא סומך רק על קטיפת אביו של הרב הראשי הרב לאזאר, המתמחה בזה עם משפחתו עשרות בשנים.
ניצלתי את ההזדמנות, וביקשתי שיספר לי על הקשר של אביו הגה"צ רבי יוסף אליהו דייטש זצ"ל עם מערת קבר שמעון הצדיק בירושלים, וזאת לקראת יום ההילולא בשבת קודש הקרובה, כ"ט בתשרי.
העליתי לו מזכרוני את היום הגדול "הושענא רבה", הגעתי עם אאמו"ר שליט"א ואחי הרב מתתי' להתפלל ביום מסוגל זה, במערת התנא שמעון הצדיק וגם הוא היה אז - מראות וחוויות בלתי נשכחים. "דבר עם אחי ר' מוישה, הוא יותר בקי בפרטים" - הציע לי כתגובה וכך עשיתי.
רבי שמעון הצדיק היה כהן גדול במשך כ-40 שנה בבית השני והעביר את מסורת התורה שבעל פה. אמרתו המפורסמת היא בפרקי אבות: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים". קברו שוכן בשכונת שייח' ג'ראח (שמעון הצדיק) בירושלים, אך היה מבוזה על ידי הערבים באזור ולא מתוחזק בצורה מכובדת. עד שהגיע דודי-זקני רבי יוסף אליהו זצ"ל, שהשקיע במקום כוחות רבים, וגם היום הוא מתוחזק בידי צאצאיו היקרים והמסורים ובזכותם המקום שוקק חיים, עם מאות מתפללים בכל יום ועריכת ההילולא באופן גדול ומכובד.
פניתי אכן אמש מיד לאחיו - אותו 'מוישיק', הלא הוא הרה"צ רבי משה טוביה דייטש שיחי', אשר ממשיך כיום את מסורת ההתמסרות של אביו למקום קדוש זה. הוא שיתף אותי בהסבר העמוק שהעניק לו אביו באותם ימים. מדוע זוכים לראות מופתים גלויים כל-כך בציונו של שמעון הצדיק?
התשובה, כך הסביר, טמונה במהות עבודתו בקודש. הגמרא במסכת יומא מספרת, כי כל ימיו של שמעון הצדיק התאפיינו בהנהגה שלמעלה מדרך הטבע, כמו נר המערבי שלא כבה ולחם הפנים שהספיק לכל כהן. על פי הזוהר הקדוש, צדיקים ממשיכים בעולמות העליונים את אותה עבודה שעשו בעולם הזה. מי שכל חייו ותפילותיו היו למעלה מן הטבע, ממשיך להשפיע ישועות למעלה מן הטבע גם לאחר הסתלקותו.
דודי-זקני הוסיף והציב בפני בנו שאלה נוקבת: מדוע כהן גדול אינו נטמא לקרוביו, אפילו לא לאביו ולאמו? התשובה מפלחת את הלב. כהן גדול הנכנס לפני ולפנים, מייצג את כלל ישראל. צדיק אמיתי אינו מכיר במושג של קרבה משפחתית המעדיפה אחד על פני משנהו; אצלו כל יהודי הוא בן משפחה. הוא דורש את טובת כולם בשווה, ללא כל נגיעה אישית. כוחו העצום של שמעון הצדיק, ששימש בכהונה גדולה ארבעים שנה, נבע מאותה אהבת ישראל טהורה שבה ראה את כולם שווים וראויים לישועה.
קשר זה, שלמעלה מן הטבע, ליווה את דודי-זקני עד יומו האחרון. בשנותיו המאוחרות הוא ייסד ומימן מניין קבוע לתפילת מנחה בציונו של שמעון הצדיק. ימים ספורים לאחר שהסתלק לבית עולמו בד' בתשרי, התרחש אירוע פלאי. נהג ההסעות של המניין נאלץ להיעדר בשל פטירת אמו, וביום חמישי בוטל המניין במערה. באותו זמן ממש, הופיע דודי-זקני בחלום אל נהגו האישי, מיכאל. בחלום נראה רבי יוס'ל ממתין ברכבו, מושיט למיכאל את המפתחות ומתחנן בפניו: "סעו לשמעון הצדיק, אני מבקש מכם, תחזיקו את המניין הזה, זה נוגע לי בנפש". הקשר הנשמתי של דודי-זקני עם שמעון הצדיק חצה את גבולות החיים והמוות, ומסורת זו ממשיכה להחיות אלפים הפוקדים את הציון עד עצם היום הזה.
הדברים המצמררים הללו של הרה"צ רבי משה טוביה, החזירו אותי באחת אל חוויה אישית עמוקה, שבה חזיתי גם אני במו עיניי, באותו כוח שלמעלה מן הטבע הפועל במערה. לפני כחמש שנים וחצי, אישה כבת שמונים וחמש קראה קטע שכתבתי בספרי "גוט שבת מוסקבה" אודות קברו של שמעון הצדיק. היא פנתה אליי בבקשה קורעת לב: שנתפלל במערה על בתה, אשר למרבה הכאב התנצרה רחמנא ליצלן עשרות שנים קודם לכן וניתקה כל מגע עם אמה.
הכאב זעק מכל מילה שלה. מצאתי קרוב משפחה שירד לשאת תפילה חרישית במערת שמעון הצדיק, ובמקביל מסרתי את שמה של הבת ואת הבקשה לישועה גם לתפילה באוהל הקדוש של הרבי. חלפו ימים, ובחול המועד פסח קיבלתי מאותה אם הודעה שמרעידה את נימי הנפש. היא סיפרה כי בליל הסדר, לאחר נתק של עשרות שנים, הופיעה בתה בביתה. הבת לא רק שבאה לבקר, אלא התעניינה עמוקות במסורת וטעמה ממאכלי החג והמצות שזוגתי שתחי' שלחה אל האם מבעוד מועד. את הודעתה חתמה האישה המבוגרת במשפט אחד, המקפל בתוכו את סודו של שמעון הצדיק ואת כוחם של צדיקים: "זהו כוחה של תפילה".
ולתמונת השבוע שלי: מנשרים קלו ומאריות גברו
"לי אין צורך באירוע, כל יום יש לי אירוע" - אמר לי ידידי מיכאל במרירות. חיבקתי אותו וראיתיו מנגב דמעה שזלגה מעיניו. דמעות שאני רואה עליו כמעט כל שבוע. במיוחד ביום הולדת של הבן, או ביום בו בנו היחיד החייל אלון דוידוב הי"ד נהרג. והשבוע, ביום רביעי, כשציינו את התאריך הלועזי 7 באוקטובר - שלש שנים לטבח הנורא בשמחת תורה תשפ"ד בישובים שבעוטף עזה.
לצערי הכרנו בנסיבות טרגיות, עת מיכאל ישב 'שבעה' בארץ ישראל על בנו שנהרג בפעילות לשחרור החטופים, ובן-דודי השליח הרב יוסף דייטש מהקריות בא לנחמו. הוא קישר בינינו, לאחר ששמע שמקום מגורו במוסקבה. מאז אנחנו ביחד, כל יום בקשר. מיכאל מקפיד להגיע פעם בשבוע לבית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה", מניח תפילין כפי שעושה בכל בוקר בביתו, ולאחר התפילה אנו יושבים לכוס קפה. בשבתות וחגים הוא מגיע לבית חב"ד ז'וקבוקא הקרובה לביתו.
כשנפגשנו ביום רביעי, נזכרתי בתאריך הלועזי. הבאתי אותו לאחר התפילה אל הרב הראשי הרב לאזאר שלחץ את ידו בחום, חיזקו בדברי אמונה ובטחון והעניק לו אמפתיה אמיתית של אב שכול רח"ל בעצמו.
"מיכאל, יש אירוע שעורכת שגרירות ישראל ברוסיה" אמרתי לו. הוא הסכים להגיע ויצאנו יחד לדרך.
האירוע נערך בבית הכנסת ב"פארק הנצחון", בהשתתפות הרב הראשי הרב לאזאר שנשא דברי התעוררות, לימוד משניות ואמירת קדיש דרבנן לעילוי נשמת הקדושים הי"ד. תפילת קל מלא רחמים אמר הרב יצחק אלוביצקי, בעלה של סגנית שגריר ישראל ברוסיה הגברת יפה אלוביצקי.
כמו כן השתתף רב בית הכנסת "בלשוי ברוניא" רבי יצחק הכהן קוגן, השגריר עודד יוסף, הנספח הצבאי אלוף משנה וויטאלי דובינסקי, ניצול הטבח בעצמו, ועוד.
"אנחנו צריכים להפיק לקחים, לקבל החלטות שונות ולהבין שהכוח של הרוע עדיין קיים בעולם, ויש גם כאלה שמצדיקים אותו, וזה הדבר הנורא ביותר" - אמר הרב הראשי בדבריו וקרא "להילחם ברוע ולהבהיר לאנשים שאחדות היא הכוח הגדול ביותר".
האירוע הסתיים, המכובדים הצטלמו, ידיים נלחצו ומיכאל היקר התכנס בשתיקתו. "אני מחזיר אותך" הוא התעקש להסיע אותי חזרה את כל הדרך.
מספר לי על טיול שזכה באיזו הגרלה, ומתקשה לחשוב על טיול בלי אלון בנו. ושוב הדמעות זולגות על כל החוויות שלא יזכה לחוות - חתונה, הקמת משפחה, הגשמה מקצועית והמשכיות הדורות.
מיכאל מנגב מהר את עיניו. לצד הזיכרון והכאב, הוא בוחר דווקא לזכור את האור. את האחדות. את הערבות ההדדית ואת הלב הענק של העם שלנו. עוד יום של הנחת תפילין, עוד צדקה ומעשה טוב, לשמח את נשמת הבן למעלה ולעודד את רוחו ונפשו כאן למטה.
גוט שבת וחודש טוב!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.