רגעי השבוע - פרשת וירא

 

רגעי השבוע - פרשת וירא

 

אלבום שהביא שלום במשפחה / הדיוק העמוק של אברהם אבינו בעת כיבוד האורחים במים לעומת הלחם / הקשר המופלא בין פרשת "לך לך" לקבלת התורה / הרמטכ"ל עם הריח הכי יהודי ומיוחד

 

 

א. והבאת שלום

 

ליוויתי בחודש שעבר ידיד קרוב שאיבד את אימו לאחר תקופת מחלה והתמודדות רבה. בשיחות הרבות עימו במשך אותם ימים ולילות, גיליתי נפש נדירה של התמסרות למצווה הגדולה של כיבוד הורים, לצד חוכמה בהתנהלות מול זוגתו וילדיו. מתוך צניעות וחוכמה ידע לשלב ביניהם, כדי שהאחד לא יבוא על חשבון האחר.

 

חז"ל אומרים: "מגלגלין זכות על ידי זכאי". ביטוי לכך ראיתי השבוע, עת סיפר לי ידיד זה על פעולה שעשה לזכר אימו. ואכן, כשם שמצווה גוררת מצווה, כך פעולה זו גררה פעולה נשגבה של שלום ושלווה במשפחה אחרת. רעיון קטן, שנולד מתוך געגוע של בן לאימו, הצליח לחבר בין אנשים ולהוליד משהו שהוא כלל לא ציפה לו.

 

הוא חיפש דרך לשמר את הזיכרונות מאימו, והגה רעיון להכין אלבום זיכרונות משפחתי. לכן ביקש ואסף מכל בני המשפחה זיכרונות מיוחדים מן האם של הילדים וסבתא לנכדים. המבוגרים, הנכדים המתבגרים ואפילו הקטנטנים, שציירו ציורים משלהם - כל אחד ביטא את הקשר שלו בדרך המיוחדת לו.

 

זה לא היה קל. היו כאלה שהתקשו לשבת ולכתוב, למצוא את המילים ולהכניס לעמוד אחד עולם שלם של זיכרונות, רגשות ואהבה, אולם הוא לא ויתר. היה לו חשוב שכל אחד ימצא את הדרך שלו להיות חלק מהאלבום הזה.

 

ביום השלושים, שצוין בחיק המשפחה המצומצמת, הוא הוציא את האלבומים המודפסים. כל משפחה קיבלה אלבום משלה, מלא בזיכרונות, בסיפורים וברגעים שהרכיבו יחד את דמותה של האם הדגולה והמיוחדת.

 

"חשבתי שזו תהיה דרך יפה לשמר את הזיכרון, אך לא ידעתי שהאלבום הזה עוד יגיע למקום אחר לגמרי", הוא מספר וממשיך:

 

"השבוע פגשתי את המחנך של הבן. הוא עצר אותי בהתרגשות ואמר לי שהוא חייב לספר לי משהו מרגש במיוחד. נעצרתי להקשיב, סקרן לשמוע מה קרה.

 

'שמעתי על האלבום שהכנת לאימך, והתלהבתי מהרעיון. החלטתי להכין אלבום כזה גם לאימי - להבדיל לחיים טובים - לקראת יום הולדתה השמונים.

 

אבל הייתה לי בעיה... לצערי, המשפחה שלנו לא מאוחדת. בעקבות מריבות מהעבר, יש נתק בין חלק מבני המשפחה. ובכל זאת, החלטתי שאני לא מוותר על הרעיון. למרות חוסר הנעימות, ועם האומץ שהייתי צריך לגייס, פניתי אל בני המשפחה וביקשתי מכל אחד לכתוב ברכה אישית לאימי ולשלוח אליי, כדי שאוכל להכין לה אלבום ליום ההולדת. "לא היו לי ציפיות גדולות, פשוט החלטתי לנסות" - כך הוא סיפר לי.

 

הוא הופתע מאוד מהתגובות הנלהבות שקיבל, ומכך שלאט-לאט התחילו להגיע אליו המכתבים האישיים של בני המשפחה.

 

לסיום אמר לי המורה בהתרגשות: 'והיום אחותי, שלא דיברנו במשך שנים, דיברה איתי'. שמחתי כל-כך בשבילו", סיים ידידי את סיפורו המופלא.

 

ואני רק יכול לקוות, ששרשרת הטוב הזו תמשיך להתרחב, ושעוד אנשים ימצאו את האומץ להתקרב, לסלוח, להיזכר, ובעיקר לאהוב את האנשים שסביבנו, ושירבו השלום והשלווה בין כולנו.

 

 

ב. מעשי אבות

 

בפניא דמעלי שבתא בשבוע שעבר, בלומדי עם ידיד מעבר לים את פרשת "לך לך", עלה בי בס"ד רעיון יפה לקשר את הפרשה עם פרשת "נח" שלפניה - ווארט שעל במה זו הייתי אמור להעלותו, לולא כבר כתבתי ושלחתי את הפרק השבועי. לחכות לשנה הבאה - חששתי שאשכחהו. והנה אִנָּה ה' לידי בראשית השבוע מהלך מעניין בפרשתנו - פרשת "וירא", וראיתי שאפשר לשלבם זה בזה ויעלו הדברים כמקשה אחת, ללמוד וללמד.

 

מצוות והנהגות רבות למדו חז"ל מביקורו של הקב"ה בצל אוהלו של אברהם אבינו, ביום השלישי למילתו, כפי שמופיע מיד בריש פרשתנו: "וירא אליו ה'... והוא 'ישב' פתח האוהל..." - הקרי אמנם 'יושב', אך הכתיב הוא 'ישב', ומפרש על כך רש"י הק': "'יָשַׁב' כתיב, ביקש (אברהם) לעמוד, אמר לו הקב"ה: שב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך, שעתיד אני להתייצב בעדת הדיינין והן יושבין, שנאמר (בתהילים): 'אלוקים ניצב בעדת אל'".

 

אברהם אבינו מבין בשלב זה, שלכל פעולה שיעשה בגופו באותו מעמד יש משמעות והשפעה לדורות רבים קדימה. וכפי שרואים מיד אחר כך, שלושה פסוקים להלן, כאשר האורחים מגיעים אליו, אברהם מציע להם דבר ראשון מים ולחם, אך עם הבדל גדול ומשמעותי מאוד: את המים הוא מגיש להם באמצעות שליח, כנאמר: "'יוקח' נא מעט מים", ואילו את הלחם הוא מגיש להם בכבודו ובעצמו, כפי שכתוב: "'ואקחה' פת לחם".

 

רש"י מביא זאת בקצרה מיד על הפסוק: "'יוקח נא' - ע"י שליח, והקב"ה שילם לבניו ע"י שליח, שנאמר: 'וירם משה את ידו ויך את הסלע'". ובהרחבה בגמרא: "כל מה שעשה אברהם על ידי עצמו - אף הקב"ה שילם לבניו על ידי עצמו, כמו שכתוב במן: 'הנני ממטיר לכם לחם', אבל מה שעשה על ידי שליח כמו במים, דכתיב ביה 'יוקח נא מעט מים', דמשמע ע"י שליח - אף הקב"ה שילם לבניו ע"י שליח, שנאמר: 'וירם משה את ידו'".

 

והשאלה נשאלת כמעט מאליה: מדוע אכן שינה אברהם בין המים ללחם? במיוחד לאור העובדה שהוא יודע בוודאות שלכל פעולה שלו באותו מעמד יהיו השלכות ותוצאות בדורות ההמשך, ובפרט שיודעים אנו את התוצאה הקשה בעקבות המים שהגיעו לעם ישראל באמצעות משה ולא ישירות מהקב"ה כמו ה'מן', וכדלהלן.

 

הדיין הראשון שבו נתקיימה הבטחתו של הקב"ה לאברהם אבינו באותו ביקור, שהוא יעמוד והדיין יישב - הוא משה רבנו, כפי המסופר בפרשת "יתרו", כאשר יתרו הגיע לבקר את חתנו משה במדבר וראה אותו יושב לבדו שעות על גבי שעות, דן ושופט את העם ומטפל בבני ישראל מבוקר עד ערב.

 

את הקשר הזה בין מעשי אברהם אבינו לחיי משה רבנו אנו רואים, אם כן, הן בישיבתו בפתח האוהל כאשר הקב"ה עומד, הן בהגשת המים לאורחים באמצעות שליח, והן בנתינה הישירה של הלחם לידי האורחים - שלושה דברים המשפיעים על בני ישראל בכלל ועל משה רבנו בפרט.

 

האבות הקדושים היו נביאים, כפי שרואים בפרשתנו, עת הקב"ה אומר לאבימלך על אברהם אבינו: "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא". אם כן, נוכל להבין היטב את מעשיו המדויקים של אברהם בעת בואם של המלאכים:

 

לאחר הסתלקות מרים הנביאה אחות משה, עם ישראל במדבר היה צמא, משום שהפסיק הסלע - בארה של מרים - להעניק להם מים. העם פונה למשה רבנו ומבקש: הבא לנו מים! משה שואל את הקב"ה מה עליו לעשות, והקב"ה אומר לו: "קח את המטה והקהל את העדה", ליד הסלע, ליד באר מרים: "ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה". בפועל, לאחר שדיבר אל הסלע הלא נכון, הכה משה בסלע המתאים "וייצאו מים". אי לכך נענש משה רבנו ולא נכנס לארץ ישראל, כמופיע בהרחבה בפרשת "חוקת".

 

כדי להעמיק בקשר בין אברהם אבינו למשה רבנו, נמשיך לקטע הבא:

 

 

ג. נעשה ונשמע

 

אברהם אבינו הוא 'מידת החסד', ומשה רבנו הוא 'מידת הנצח'. על פי הקבלה, ספירת 'חסד' וספירת 'נצח' קשורות זו בזו, כי בהתחלקות 'שש המידות' שבתוך 'עשר הספירות' ל'שלושה קווים', הרי שבקו הראשון העומד מצד ימין ניצבים יחד 'חסד' ו'נצח'. קו זה נקרא בזוהר הקדוש "חד אריך", ומשמעותו: השפעה לכול, אף למי שאינו ראוי לכך.

 

ומכאן נחזור לרגע שבו אברהם אבינו מגיש את המים לאורחים באמצעות שליח - מעשה שגרם לכך שמשה יצטרך להביא מים לבני ישראל במדבר, ובעקבות כך התגלגלה הטעות שהכה את הסלע ונענש בעונש החמור של אי-כניסה לארץ ישראל. את כל זה ראה אברהם בנבואתו, אך לא רק זאת.

 

אברהם, כמו משה, ניחן במסירות נפש למען עם ישראל. ידוע ידע אברהם, שיום יבוא והקב"ה ירצה להחריב את בית המקדש בעוון חטאות היהודים באותו דור. ואם משה היה נכנס לארץ הקודש, היה זה הוא שבונה את בית המקדש. בניין כזה לא היה הקב"ה יכול, כביכול, להרוס, ואז חלילה וחס הגרוע מכול היה קורה לעם ישראל. וכפי שמסביר זאת המדרש ב"איכה" על הנאמר בתהילים: "מזמור לאסף" - "מזמור אני, ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל, הדא הוא דכתיב: 'ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה'".

 

ואם נכונים הדברים, הרי שזו הסיבה המדויקת שאברהם נתן מים דווקא באמצעות שליח: למען הצל את עם ישראל בבוא היום - בדיוק כמו שמשה רבנו לאחר חטא העגל מבקש מחילה וכפרה לעם ישראל, ואומר שאם ה' לא יסלח להם - הוא מבקש ששמו יימחה מן הספר שה' כתב. אלו הן מידות 'חסד' ו'נצח' המסורות ומשפיעות, כאמור, גם למי שלא ראוי לכך. במיוחד מידת 'נצח' שעניינה הטובה הנסתרת, כביטוי המפורסם במדרש "ויקרא רבה": "לטובתי נשברה רגל פרתי", דהיינו דברים הנראים רעים אך בפועל הם טובים (ובגלל זה היא ממוקמת מתחת למידת ה'חסד'. אמנם בתחילה זה נראה 'דין', ולכן מידת ה'נצח' היא ב'קו' אלכסוני מהגבורה. 'נצח' היא לשון 'ניצוח', וכדי להגיע לטוב עליה לשבור את הקליפה העוטפת אותה ולהילחם ברע העוטף את הטוב, ואז הרע מתברר כמסייע לטוב מהיותו שומר עליו; ומדרכי הניצוח הוא להצדיק את הדין, ואז יתגלו הרחמים).

 

וכעת נשוב לראשית הדברים - הקשר וההבדל בין פרשת "לך לך" לפרשת "נח" שלפניה, העוברים כחוט השני בחיבור בין אברהם אבינו למשה רבנו:

 

פרשת "לך לך" הקודמת נפתחת מיד בהוראה מהקב"ה לאברהם אבינו: לקום ולעזוב את ארץ מולדתו ומגורי אביו, וללכת אל הלא נודע - הניסיון הראשון מתוך עשרה.

 

איך ייתכן שעל אברהם אבינו - האב הראשון, היהודי הראשון, האיש שפרסם את האלוקות בעולם, אדם כה גדול וחשוב - אין שום תיאור מקדים? באותו מעמד הוא בן 75 שנה ולא יודעים עליו כלום! לעומת זאת, אצל נח - ראשית כול, הפרשה מתחילה במחמאות עליו: "איש צדיק תמים היה", ובהמשך, לפני ההוראה לבנות תיבה, יש תיאור של המצב והסברים מובנים, מדוע מוטל עליו הציווי. והשאלה היא: מה ההבדל בין שני אישים אלו?

 

דורות רבים חלפו, בני ישראל נשאלים במדבר אם ירצו לקבל את התורה, והם עונים: "נעשה ונשמע" - ביטוי מובהק של אמונה שלמה וקבלת התורה ללא תנאים. אך מניין היה לעם ישראל כוח של אמונה נדירה זו? כעת אנו יודעים: מאברהם אבינו! כפי שמידת החסד הטבועה בעם ישראל שורשיה באברהם אבינו, כך גם מידת 'קבלת עול' מגיעה ממנו.

 

וזו הסיבה שפרשת "לך לך" נפתחת מיד בהוראה, ללא שום מחמאות או הסברים - ללמדך שאברהם אבינו ידע שאיך שהוא יתנהג, כך ינהגו בניו אחריו בדורות הבאים: קבלת עול בפשטות, תנאי יסודי ושורשי לקיום התורה והמצוות כראוי.

 

אמונה זו, שבאה לידי ביטוי בהסכמת היהודים לעשות עוד לפני ששומעים, זיכתה אותם לקבל את התורה הנקראת "תורת משה" - ובכך שוב אנו רואים את הקשר הישיר והעקיף בין אברהם אבינו למשה רבנו.

 

 

ולתמונת השבוע שלי: חבוקה ודבוקה בך

 

אורחים רבים ובעיקר מגוונים, מילאו ביום ראשון את אולם האירועים בבניין המרכזי של בית חב"ד ז'וקובקא, ביטוי לאהבה ולהערכה שרוחשים כאן בעיר לרב שמואל קופרמן. הם הגיעו מכל קצוות העיר לכבוד חגיגת בר המצווה לבניו התאומים של הרב קופרמן.

 

בין גברא לגברא נעמדנו לומר "לחיים", לברך ולהתברך. וכמו תמיד עם ר' שמוליק ידידי, הנושאים מתחלפים מהר - עבר והווה, עם הרבה ציניות ירושלמית על העתיד. הוא בוגר "עץ חיים", אני בוגר "חיי עולם", והשפה היא די דומה...

 

"אתה זוכר את 'פרופסור מוישה דיין'?" הוא שואל אותי לפתע תוך כדי דיבור. לא יודע מדוע נזכר הוא בהלך זה - פרופסור יהודי קשיש, שהזכיר מעט את הרמטכ"ל משה דיין ולכן כינו אותו כך.

 

נדמה לי שעברו כבר כמעט שנתיים מאז שהוא נפטר. הייתה תקופה שנדף ממנו, עליו השלום, ריח כבד מאוד, השם ירחם. הוא היה מרבה להגיע אלינו לתפילת מנחה בבית הכנסת "תפילה למשה" במרכז החסד היהודי "שערי צדק", לאחר ארוחה משביעה בבית התמחוי שבמקום. מקום מיוחד שאהב לבקר בו היה בית חב"ד בשכונת צ'יסטי פרודי, בהנהלת הרב קופרמן. הוא היה ניגש לר' שמוליק, מחבק אותו ומנשק אותו, ומטבע הדברים זה היה עניין לא פשוט בכלל.

 

"בוא ואספר לך איך הוא הציל אותי פעם, בקשר לאחד האורחים החשובים כאן כעת באולם", ממשיך ר' שמוליק את דיבורו לאחר שהזכיר את הפרופסור הנ"ל.

 

"שנה אחת, לקראת יום היארצייט לאביו, ביקש ממני מראש גביר זה לסדר מניין שחרית מובטח, כדי שיוכל לומר קדיש. הוא התקשר אליי גם יום קודם לוודא: 'יהיה מניין?' עניתי לו: 'בוודאי, כמו בכל יום! מה השאלה בכלל?!' הוא ממשיך לומר לי: 'חשוב לי מאוד שיהיו לפחות עשרה אנשים ואני סומך עליך'. אמרתי לעצמי שאעבוד על זה, אתקשר לפלוני ואלמוני ונדאג שיהיה מניין בטוח, וכך אכן עשיתי.

 

הגיע הבוקר, התייצבתי מוקדם, בטוח בעצמי ורגוע לגמרי. האיש נכנס והבטחתי לו שאמנם עדיין לא כולם הגיעו, אבל תכף המניין יושלם ונתחיל את התפילה.

 

זמן שחרית הגיע ויש רק תשעה אנשים! האיש פונה אליי לחוץ: 'נו, מה עכשיו? מה יהיה?' הרגעתי אותו: 'אל תדאג, תכף יהיה מניין'. השעה דחוקה כבר, ובצר לי החלטתי שמתחילים להתפלל, ועד שנגיע לקדיש כבר יושלם המניין והכול יהיה בסדר. תוך כדי תפילה אני לא יודע מה לעשות עם עצמי - אני מתפלל, שולח הודעות לאנשים שונים - וכלום, אף אחד לא מגיע!

 

אני מגיע כבר לברכת 'ישתבח', מתחיל לומר את הברכה ולא יודע מאין יבוא עזרי - ובדיוק בשנייה הזו הדלת נפתחת, ומי נכנס בה? מיודענו 'מוישה דיין'... מרוב שמחה והתרגשות רצתי אליו, תפסתי אותו, חיבקתי ונישקתי אותו. באותו רגע היה לו הריח הכי טוב בעולם..."

 

אני רואה את המבט של ר' שמוליק, דמעה נראית בזווית עיניו, ושנינו מבינים את החסד הגדול שהיה שם ואיזה ריח טוב יש בכל יהודי, בכל מצב ובכל נתון - הכול תלוי רק בזווית שלנו!

 

"שלא יקפיד עליי שם למעלה", מחייך אליי ר' שמוליק. "לחיים, לעילוי נשמתו", איחלנו ביחד.

 

 

גוט שבת!

שייע