בין פשרה לוויתור: הלקח מברית אברהם ואבימלך

בין פשרה לוויתור: הלקח מברית אברהם ואבימלך

מאת הרב אליעזר שמחה ווייס

בימים שלאחר הבחירות, כאשר נציגי הציבור מנהלים משא ומתן על הקמת ממשלה, עולה שוב שאלת הפשרה. כדי להגיע להסכמות נדרשת לעיתים נכונות לוותר בעניינים מסוימים. אי אפשר לנהל את ענייני הציבור כאשר כל צד עומד על דעתו בכל פרט ופרט.

אולם יש להבחין בין פשרה בעניינים שבהם ניתן להתפשר לבין ויתור על עקרונות שאסור לוותר עליהם. פשרה במקומה עשויה להיות דרך נכונה ונבונה, אך ויתור על יסודות התורה והיהדות אינו פשרה ראויה. אין לראות בהקמת ממשלה הצלחה בכל מחיר.

פרשת הברית שכרת אברהם אבינו עם אבימלך מלמדת אותנו יסוד חשוב בעניין זה. לא כל ברית היא ברית ראויה, ולא כל הסכמה היא בהכרח לטובה. יש לדעת היכן אפשר להתפשר והיכן חייבים לעמוד על העקרונות.

לאחר שאבימלך בא אל אברהם וביקש לכרות עמו ברית, אמר לו: ״ועתה השבעה לי באלהים הנה אם תשקר לי ולניני ולנכדי, כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרת בה״ (בראשית כ״א, כ״ג).

אברהם אבינו נענה לבקשתו וכרת עמו ברית. אולם הרשב״ם, בפירושו למעשה העקדה, קושר בין הברית הזאת לבין הניסיון שנצטווה בו אברהם לאחר מכן. זהו פירוש חריף ומיוחד של הרשב״ם, הרואה בברית עם אבימלך את הרקע לציווי העקדה.

על הפסוק ״והאלהים נסה את אברהם״ (בראשית כ״ב, א׳) כותב הרשב״ם:

״נתגאיתה בבן שנתתי לך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם... ועתה לך והעלהו לעולה ויראה מה הועילה כריתות ברית שלך!״

לפי פירוש הרשב״ם, הקב״ה הוכיח את אברהם על כך שכרת ברית שתיצור קשר של התחייבות בין זרעו לבין זרעו של אבימלך. לדעת הרשב״ם, ארץ פלשתים נכללה בגבולות הארץ שהובטחה לישראל, והייתה עתידה להיכבש על ידם. כיצד ניתן לכרות ברית שתיצור התחייבות בין זרעו של אברהם לבין זרעו של אבימלך ביחס לארץ שהקב״ה הבטיח לזרעו של אברהם?

אין ללמוד מכאן שכל הסכם עם מלך זר פסול. אולם דברי הרשב״ם מחדדים את הגבול: יש התחייבויות שאין לקבל, גם כאשר הן מביאות עמן שקט ושלום בהווה, מפני שהן עלולות לפגוע בעתיד שהובטח לנו. לא עצם השגת ההסכם היא הקובעת, אלא גם תוכנו והמחיר הכרוך בו.

החזקוני עומד על נקודה נוספת בדברי אבימלך: ״לי ולניני ולנכדי״. לדבריו, אבימלך ביקש להבטיח את הברית לשלושה דורות בלבד, ולא מעבר לכך. זאת משום שהקב״ה כבר הבטיח לאברהם: ״ודור רביעי ישובו הנה״ (בראשית ט״ו, ט״ז).

ובלשונו:

״אבל יותר לא היה אבימלך רשאי לשאול, שהרי הקב״ה אמר לו לאברהם: ודור רביעי ישובו הנה״.

נמצא שגם לבקשת הברית היה גבול ברור. ההסכמה לא נועדה לבטל את הבטחת הקב״ה ולא לשנות את העתיד שנקבע לזרעו של אברהם. יש הבדל בין הסדר מוגבל, שנועד לאפשר את החיים בהווה, לבין התחייבות החורגת מן הגבולות שנקבעו ונוגעת לזכותם ולעתידם של הדורות הבאים.

לאחר כריתת הברית נאמר: ״ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם״ (בראשית כ״א, ל״ג).

המלבי״ם מסביר שאברהם ביקש לרכוש את הקרקע שסביב הבאר בדרך מסודרת, ולא להסתפק בשימוש במקום שעלול להיות נתון למחלוקת. לשם כך נתן לאבימלך צאן ובקר כתשלום עבור הקרקע. אברהם ביקש לנטוע שם עצים, להקים את אוהלו ואת מקום לימודו, ולבסס במקום את עבודתו הרוחנית. הברית נועדה להבטיח שהקרקע שרכש תישאר בידו ושיוכל לפעול שם ללא הפרעה.

הרד״ק מוסיף ביאור למעשה האשל. לדבריו, נטיעת האשל הייתה גם עדות לכך שהבאר נשארה ברשות אברהם ולא נלקחה ממנו עוד.

חז״ל דרשו את האשל גם כמקום הכנסת אורחים, שבו קיבל אברהם את הבאים אליו, האכילם והשקה אותם. לאחר שאכלו ושתו, לימד אותם להכיר במי שאמר והיה העולם ולברך את הקב״ה. כך הפכה הכנסת האורחים עצמה לכלי להפצת אמונה ולפרסום שם שמים.

נמצא שהברית לא נועדה רק למנוע מריבה. היא אפשרה לאברהם אבינו לרכוש מקום ולבסס בו את אוהלו ואת בית מדרשו, ומתוך כך להרבות תורה וקידוש השם. המלבי״ם והרד״ק מאירים לנו כיצד הסדר מעשי יכול לשרת מטרה רוחנית. אין סתירה בין עמידה על עקרונות לבין נכונות להגיע להסדר. כאשר ההסדר שומר על העיקר ומאפשר להוסיף תורה, עבודת ה׳ וקידוש השם, יש בו תועלת גדולה.

התורה מלמדת אותנו גם שלפני כריתת ברית יש לברר היטב את טיבו של הצד השני.

לפני כריתת הברית העלה אברהם אבינו לפני אבימלך את עניין הבאר שגזלו עבדיו: ״והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך״ (בראשית כ״א, כ״ה).

הנצי״ב, בפירושו ״העמק דבר״, מדייק בלשון הפסוק. אברהם לא אמר שהבאר נגזלה ממנו, אלא הדגיש כי גזלו אותה עבדי אבימלך. לדבריו, אברהם לא בא רק להתלונן על העוול שנעשה לו אישית, אלא להצביע על מיעוט יראת שמים המתבטא בהתנהגות אנשי המלך.

הנצי״ב מבאר ש״עבדי אבימלך״ אינם אנשים פשוטים מבני פלשתים, אלא שריו ועבדיו, מנהיגי המדינה. כאשר אנשי השלטון עצמם גוזלים באר, יש בכך עדות לחוסר יראת שמים גם בקרב הנהגת המדינה.

אברהם אבינו ביקש אפוא לברר את הדבר קודם כריתת הברית. אבימלך השיב שלא ידע מי עשה את המעשה, וכי אברהם לא הודיע לו על כך קודם לכן. לאחר בירור הדברים המשיכו וכרתו את הברית.

מדברי הנצי״ב עולה יסוד חשוב: אברהם לא התעלם מן השאלה הזאת כדי להשיג הסכם. הוא דרש לברר את העובדות ולהעמיד את הדברים על דיוקם. שלום והסכמה אינם יכולים לבוא במקום יושר ויראת שמים. אין די בכך שהצד השני מבקש לכרות ברית; יש לברר גם מה עומד מאחורי בקשתו ומהי דרכו.

חמשת המפרשים מאירים לנו צדדים שונים בפרשת הברית. הרשב״ם מזהיר מפני התחייבות העלולה לפגוע בעתיד שהובטח לזרעו של אברהם. החזקוני מלמד שגם לברית יש גבול, ואין להרחיבה מעבר למה שניתן להסכים עליו. המלבי״ם והרד״ק מראים כיצד הסכם נכון יכול לאפשר רכישת מקום, הקמת בית מדרש, הכנסת אורחים וקידוש השם. והנצי״ב מלמד שלפני כריתת ברית יש לברר אם יש לה בסיס של יושר ויראת שמים.

זהו גם היסוד שעל נציגי הציבור לזכור בשעה שהם מנהלים משא ומתן על הקמת ממשלה. אין צורך לעמוד על כל פרט ואין תועלת במחלוקת לשם מחלוקת. כאשר ניתן להגיע להסכמה בעניינים שאינם פוגעים בעיקר, יש בכך אחריות ציבורית.

אבל יש נושאים שאינם נתונים למיקוח. עולם התורה, קיום המצוות, מסורת ישראל, חינוך הדורות הבאים וצביונה היהודי של ארץ ישראל אינם עניינים שאפשר לוותר עליהם כדי להשיג הסכם פוליטי. אין להקים ממשלה בכל מחיר, ואין לראות בהסכמה פוליטית הצלחה אם היא מחייבת ויתור על יסודות היהדות.

יש לתת את הדעת במיוחד להסכמים פוליטיים הכרוכים בדרישות להקמת מסגרות של אוטונומיה או להעברת סמכויות שלטוניות לגורמים המבקשים לשנות את אופייה של המדינה ממדינה יהודית למדינה שאינה יהודית. אין מדובר כאן בעוד ויכוח פוליטי או בעוד סעיף בהסכם קואליציוני. יש כאן שאלה הנוגעת לעתידה של ארץ ישראל ולמעמדה כארצו של העם היהודי. אין להפוך עניינים יסודיים אלה לנושא של משא ומתן לצורך השגת רוב בכנסת. את המחיר של התחייבויות כאלה אין בוחנים רק לפי צורכי השעה, אלא גם לפי משמעותן לדורות הבאים.

אין פירוש הדבר שיש לדחות כל שותפות שאינה מושלמת. פירוש הדבר הוא שיש לבחון היטב מה נדרש מכל צד, מה משמעות ההתחייבויות ומה יהיה המחיר לדורות. ממשלה אינה מטרה בפני עצמה. תפקידה לאפשר הנהגה שתוכל לשמור על ענייני הציבור ועל הערכים שלשמם נבחרו נציגיו.

הצלחת המשא ומתן אינה נמדדת רק בשאלה אם הוקמה ממשלה, אלא גם בשאלה מה תוכל ממשלה זו לשמר ולהבטיח לעתיד התורה והיהדות.

ואם לאחר מיצוי האפשרויות מתברר שאין דרך להקים ממשלה בלי לוותר על עקרונות יסוד, אין לראות בחזרה אל הבוחר כישלון. לעיתים דווקא ההימנעות מהסכם שאינו ראוי היא הביטוי לאחריות אמיתית.

אברהם אבינו ידע לכרות ברית כאשר היה בכך צורך, אך ידע גם לעמוד על זכויותיו, לברר את טיבו של הצד השני ולשמור על המטרה שלשמה בא לארץ. הוא לא הסתפק בהשגת שקט בהווה, אלא ביקש לבסס מקום שבו יוכל להמשיך בעבודתו הרוחנית ולהרבות כבוד שמים.

זהו גם המבחן העומד בפני הנהגת הציבור בדורנו: לדעת מתי להתפשר כדי לבנות, ומתי לעמוד בתוקף על מה שאסור לוותר עליו. האחריות אינה מסתיימת בהרכבת ממשלה. היא מחייבת לשמור על עולם התורה ועל היהדות, ולהעביר את מורשת ישראל בשלמותה לדור הבא.