המחלוקת שלא התחילה היום
עשרים ושמונה שנים לאחור: כשויז'ניץ הכריזה מלחמה על ההגמוניה של גור.
זה התחיל בהחלטות שהתקבלו בלי לשתף אז כמו היום, המשיך במאבקים על מוסדות חינוך ובטענות להלשנות נגד נציגי ויז'ניץ, והגיע עד לפרישה דרמטית מאגודת ישראל. בקיץ תשנ"ח החליט בעל ה'ישועות משה' מויז'ניץ כי הגיעו מים עד נפש. המכתב שנשלח למנחם פרוש טלטל את אגודת ישראל, והברית המפתיעה שנרקמה עם ש"ס הפכה את המשבר למאבק פוליטי של ממש. כמעט שלושה עשורים חלפו, ושאלות הכוח, הכבוד והעצמאות הפוליטית שבות ומעסיקות את החצרות החסידיות.
שיחת הטלפון שלא נענתה
קיץ תשנ"ח. כ"ק מרן האדמו"ר בעל ה'ישועות משה' מויז'ניץ עומד לצאת לחו"ל למנוחתו השנתית. כמקובל בין שני האדמו"רים, הוא מבקש להיפרד טלפונית מהאדמו"ר מגור, הצעיר בהרבה ממנו רבי יעקב אריה אלתר.
אלא שהפעם, כך דווח בעיתונות באותם ימים, השיחה לא התקיימה.
האדמו"ר מויז'ניץ המתין על הקו דקות ארוכות, אך האדמו"ר מגור לא ניגש לטלפון. בסופו של דבר הונחה השפופרת, בלי שהשניים החליפו מילה.
האם הייתה זו התעלמות מכוונת, או שמא נסיבות אחרות מנעו את השיחה? אין בידינו לקבוע. אולם עצם פרסום התקרית מלמד עד כמה הידרדרו היחסים בין שתי החצרות.
שכן מאחורי שיחת הטלפון שלא נענתה עמד באותם ימים אחד המשברים החריפים שידעה אגודת ישראל: מאבק בין שתי החסידויות הגדולות על השאלה מי מנהל את התנועה, מי מחליט בשמה, ומה מקומה של ויז'ניץ לצד גור.
מנשיאות מועצת גדולי התורה אל מחוץ לאגודת ישראל
כדי להבין את עוצמת המשבר, צריך לחזור כמה שנים לאחור.
בעל ה'ישועות משה' לא היה דמות שולית במערכת האגודאית. עוד בשנות חולשתו של האדמו"ר בעל ה'לב שמחה' מגור, התמנה לנשיאות מועצת גדולי התורה. לאחר פטירת ה'לב שמחה' כיהן לצד אחיו וממלא מקומו, בעל ה'פני מנחם', ולאחר פטירתו בשנת תשנ"ו המשיך לכהן לצד האדמו"ר הנוכחי מגור.
אלא שהתואר הרם לא הבטיח, לפחות בעיני אנשי ויז'ניץ, השפעה של ממש על התנהלות המערכת.
כבר בשנת תשנ"ד התעוררה מחלוקת, כאשר ה'ישועות משה' החרים את ישיבות מועצת גדולי התורה, במחאה על מה שתואר כמינוי חד־צדדי של נציגים מצד האדמו"ר מגור.
המשבר ההוא שכך בהמשך, אולם המתיחות לא נעלמה.
עם השנים גברה בקרב אנשי ויז'ניץ התחושה שגור מקבלת החלטות הנוגעות לכלל הציבור האגודאי, מבלי להעניק לשותפותיה מעמד מתאים בתהליך קבלת ההחלטות.
אחד האירועים שעוררו תרעומת היה מסעו של האדמו"ר מגור לארצות הברית לצד הגראי"ל שטיינמן, מבלי לשתף קודם לכן את ויז'ניץ. לכך הצטרפה מחלוקת על הקמת הנהגה חדשה בחינוך העצמאי, שגם היא נעשתה, לטענת אנשי ויז'ניץ, ללא תיאום ראוי.
מבחינת גור ניתן היה לראות בצעדים הללו מהלכי הנהגה במסגרת אחריותה לתנועה. אבל בוויז'ניץ ראו בהם חלק מדפוס מתמשך: הכרעות מתקבלות במקום אחד, ושאר השותפים נדרשים לקבל אותן.
ואולם, מה שהחל בשאלות של מעמד והשפעה בצמרת אגודת ישראל, גלש עד מהרה אל הזירה המקומית, ושם הפך המאבק לאישי ומוחשי הרבה יותר.
ירושלים בוערת: המאבק על דב זיידא
מוקד העימות החריף ביותר היה בירושלים.
באותה תקופה כיהן דב זיידא ז"ל , נציגה של ויז'ניץ, כמשנה למנהל האגף לחינוך חרדי בעיריית ירושלים. מבחינת החסידות, היה מדובר בתפקיד בעל חשיבות עצומה, שהעניק לה אפשרות לדאוג למוסדות החינוך ולצרכיה של הקהילה.
מנגד ניצבו נציגי גור בעירייה, ובראשם חיים מילר.
אנשי ויז'ניץ טענו כי לאורך הקדנציה ניהלו נציגי גור מאבק נגד מעמדו של זיידא, וכי מוסדות החסידות נפגעו מהחלטות שהתקבלו בעירייה. בין היתר עלו טענות על צמצום מספר הכיתות שהוקצו לתלמוד תורה ויז'ניץ.
השיא הגיע כאשר נפתחה חקירת משטרה בעניינו של זיידא.
לפי הדיווחים התגבשה בקרב אנשי ויז'ניץ הטענה כי החקירה נולדה בעקבות הלשנה מצד גור, ועבור ויז'ניץ הפכה הפרשה לנקודת מפנה.
כאן כבר לא דובר רק על הזכות להיות שותפים להחלטות באגודת ישראל. התחושה הייתה שנציגי התנועה עצמה פועלים נגד מוסדותיה ונציגיה של אחת החסידויות המרכזיות המרכיבות אותה.
על פי המסופר בקרב חסידי ויז'ניץ, כששמע ה'ישועות משה' את פרטי הפרשה, התבטא בחריפות כי אביו, בעל ה'אמרי חיים', לא היה חבר באגודת ישראל שיש בה הלשנות ומסירות, ואף הוא אינו מוכן להיות חבר באגודת ישראל שכזאת.
המסר היה ברור: לשיתוף הפעולה הפוליטי יש גבול.
גם בבני ברק הצטברו באותה תקופה טענות מצד אנשי ויז'ניץ, בעקבות מחלוקת סביב התפקיד שהובטח, לדבריהם, לנציגם הר' בייגל בעירייה.
הפגישה שהתפוצצה והמכתב שטלטל את אגודת ישראל
עוד לפני הפרישה נעשו ניסיונות ליישב את המחלוקת.
נציגי ויז'ניץ ביקשו להידבר עם אנשי גור, ונערכה פגישה בהשתתפות נציגי גור בראשות יעקב ליצמן, שהיה אז מהדמויות המרכזיות במנגנון הפוליטי של החסידות.
אלא שגם הפגישה הזאת לא הניבה הסכמ, לנוכח הזלזול המחפיר מצד גור לויזניץ.
לפי גרסת אנשי ויז'ניץ, גור ביקשה להשפיע לא רק על מדיניות אגודת ישראל, אלא אפילו על זהות הנציגים שויז'ניץ עצמה תשלח לפגישות בינהם, הדרישה נתפסה כהתערבות בענייניה הפנימיים של החסידות, והמפגש הסתיים ללא פתרון.
במקביל נעשו ניסיונות להביא לפגישת פסגה בין שני האדמו"רים. הרב מנחם פרוש, מן הדמויות הוותיקות באגודת ישראל, פעל לתיווך.
אולם לפי הדיווחים מאותה תקופה, ה'ישועות משה' עמד על כך שלא ניתן להמשיך במצב הקיים ללא שינוי ממשי בהתנהלות הנציגים.
בסופו של דבר, ביום רביעי, ז' בתמוז תשנ"ח, נשלח המכתב.
באמצעות בעריש לבין ז"ל, מנכ"ל מוסדות ויז'ניץ, הועבר למנחם פרוש מכתבו של ה'ישועות משה', ובו ההודעה:
"עקב האירועים בתנועת אגודת ישראל, אני מתפטר מחברותי באגודת ישראל בארץ ישראל".
כמה שורות בלבד, אבל משמעותן הייתה מרחיקת לכת.
נשיא מועצת גדולי התורה, אחד האדמו"רים הבכירים ביותר בתנועה, מודיע כי אינו מוכן עוד להימנות עם חבריה.
העיתונות החרדית והכללית דיווחה בהרחבה על המשבר. נציגי ויז'ניץ חדלו להשתתף בחלק מפעילויות אגודת ישראל, ובתנועה החלו לחשוש שהפרישה תשליך גם על הרכבת הרשימות לבחירות הבאות.
ליצמן נותר במעמדו, וניסיונות הפיוס לא הביאו לפתרון מיידי.
אבל את התגובה המשמעותית ביותר הכינו בוויז'ניץ דווקא לקראת הבחירות המקומיות.
הברית המפתיעה: ויז'ניץ הולכת עם ש"ס
חודש חשוון תשנ"ט.
מערכת הבחירות לרשויות המקומיות מתקרבת, ובמקום להתייצב לצד שותפותיה המסורתיות באגודת ישראל, בוחרת ויז'ניץ בדרך עצמאית.
בירושלים ובאשדוד נחתמים הסכמי שיתוף פעולה עם תנועת ש"ס בראשות הגר"ע יוסף.
לראשונה מאז פרוץ המשבר מקבלת הפרישה משמעות אלקטורלית מעשית.
בירושלים כלל ההסכם, לפי פרטי התיעוד, התחייבויות לפעול להמשך מעמדו של נציג ויז'ניץ באגף לחינוך חרדי, וכן לסייע בהקצאת מגרשים למוסדות החסידות, ובהם מגרש במתחם שנלר.
באשדוד התחייבה ש"ס לסייע לצורכי הקהילה, ובין היתר לקדם את מינוי רב קהילת ויז'ניץ לרב שכונה ברובע ז', ולסייע בצרכים מוסדיים ותקציביים.
אלא שהשותפות לא נעצרה בגבולות המוניציפליים.
ב־23 באוקטובר 1998 כבר הופיע בעיתונות דיווח על האפשרות ששיתוף הפעולה יתרחב גם לבחירות לכנסת. בין ההצעות שעלו הייתה הצבת נציג ויז'ניץ במקום החמישי ברשימת ש"ס.
ההצעה לא הבשילה בסופו של דבר לריצה משותפת לכנסת, אבל עצם העלאתה המחישה עד כמה השתנתה מפת האפשרויות הפוליטיות.
ויז'ניץ ביקשה להראות שהיא אינה תלויה בהכרח במסגרת אחת כדי לדאוג למוסדותיה ולקהילתה.
וש"ס, מצדה, ראתה בשותפות הזדמנות להרחיב את בסיס התמיכה שלה ולהעמיק את אחיזתה בריכוזים חרדיים.
הגר"ע יוסף מגיע לקריית ויז'ניץ
אחד הרגעים הסמליים של אותה מערכה התרחש ביום שני, ערב הבחירות המקומיות.
הגר"ע יוסף הגיע לביקור אצל ה'ישועות משה' בקריית ויז'ניץ בבני ברק.
לא הייתה זו רק פגישה של נימוסים.
על פי התיעוד הפנימי של החסידות, נערכה קבלת פנים מיוחדת לכבודו של מנהיג ש"ס, שבמהלכה קיבלו שני האישים זה את זה בחום ובברכה.
המפגש ביטא בפומבי את השותפות החדשה.
יום לאחר מכן, ביום שלישי של פרשת חיי שרה תשנ"ט, יצאו חסידי ויז'ניץ בירושלים ובאשדוד לפעול למען הרשימות שבהן השתתפו במסגרת ההסכמים עם ש"ס.
הפעילות הייתה נמרצת. אברכים יצאו לשטח, פעלו במטות ובקלפיות והתגייסו למערכה מתוך תחושה כי הם אינם פועלים רק למען רשימה מקומית, אלא למען מעמדה של החסידות.
עדות מעניינת במיוחד לאווירה שנותרה לאחר הבחירות מופיעה בגליון הפנימי של ויז'ניץ, המתעד את דברי ה'ישועות משה' בראש חודש כסלו תשנ"ט.
האדמו"ר הביע סיפוק מיוחד מפעילות האברכים, וציין את מסירותם למען כבודה של ויז'ניץ. בדבריו הדגיש את ערכה של האחדות הפנימית ואת הברכה הנובעת ממנה.
זו הייתה אולי התוצאה המשמעותית ביותר של המערכה בעיני החסידים: לא רק הישגים פוליטיים, אלא תחושת התלכדות סביב הנהגת החסידות, מתוך נכונות לפעול גם מחוץ למסגרת הפוליטית המוכרת.
ומה קרה בסוף?
אלא שבפוליטיקה החסידית, גם פרישות דרמטיות אינן בהכרח סוף הסיפור.
לקראת הבחירות לכנסת בשנת תשנ"ט, החליט ה'ישועות משה' כי יש לעשות כל מה שאפשר למען השלום,
אך במקום שהאדמו"ר הצעיר של גוק רבי יענקלה הוא יגיע כמתבקש לבית הישועות משה, לא ולא הוא לא התכופף לרגע, הישועות משה מרום גילו וחשיבתו הוצרך להגיע לביקור במעונו של האדמו"ר מגור,
עד היום חסידי ויזניץ לא מסוגלים למחול על חוצפה זו, וירבים הסוברים שכל מה שעובר על גור בשנים האחרונות הכל תשלום אחד גדול על הפגיעה בכבודו של הישועות משה.
בגור מצידם אשר לא רואים אחר ממטר, ורק הם תדיר צודקים קיבלו את ביקורו כסוג של התנצלות על עזיבתו את 'אגודת ישראל'. ולאחר מגעים והסדרים בין הצדדים חזרה ויז'ניץ למסגרת אגודת ישראל. במסגרת ההסדרים הפנימיים הובטח לחסידות ייצוג ברשימת יהדות התורה, והשותפות הפוליטית עם גור חודשה.
המשבר הסתיים אפוא בחזרה לשיתוף פעולה, אף שהמחלוקות שעמדו ביסודו לא נעלמו בהכרח מן הזיכרון הפוליטי.
האם ההיסטוריה חוזרת? ימים ידברו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.