על פינחס והמועדים

 

מאת הרב ישראל אהרן קלצקין

בס״ד, ערש"ק פר׳ פנחס / מטות – כ״ד תמוז, שבת מברכים מנחם אב תשפ"ב.

 לידידי ומכרי קוראי ומתענגי 'מעדני הפרשה' הע"י

 עדיין לא שבתי לביתי ולא היה בידי להכין גליון, זה עתה ישבתי בשדה התעופה בהמתנה לפתיחת השערים, התחלתי לעבור על הסדרה ותמהתי למה הפרשה נקראת ׳פינחס׳ ולא ׳פנחס׳ כמו בכל התורה שכתיב חסר ועלה ברעיוני הברקה בחסדי ה׳ עלי

הקב״ה נתן לפנחס מתנה מיוחדת ׳הנני נותן לו את בריתי שלום׳, התורה נקראת ברית שנא׳ ׳אם לא בריתי יומם ולילה׳ והיא מרבה שלום בעולם כאמרם ז״ל ׳ת״ח מרבים שלום בעולם׳ ולכן זכה פינחס, שקוראים בפרשייתו 36 פעמים במהלך השנה ובכך שמו מוזכר פעמים רבות עם קריאת התורה שמרבה ׳שלום׳, דהיינו קריאת פרשת השבוע (כל הפרשה) ועוד 35 פעמים, שהרי כל מוספי המועדים נכתבו בפרשה זו וקוראים אותם במועדים, כדלהלן:  18 ימי ר״ח (כולל ר״ה), 7 ימי פסח, שבועות, יו״כ, 8 ימי סוכות.

וזה מרומז בשם הפרשה: פינח״ס ר״ת פסח, יו״כ (שהוא גם ביום י׳ לחודש), נ׳ היינו שבועות תספרו חמישים יום, חודש, סוכות.

וגם בברכת השלום שקיבל, מרומז ענין הקריאה 36 פעמים, בפרשה שעל שמו, שהרי ׳שלו״ם׳ ר״ת שקוראים ל״ו מועדים. (א״נ מוספים).

לרגל מסחרי אני צריך לרכוש גנרטור מסויים שעולה ביוקר ומצאתי באתר יד שניה מכשיר כזה ברבע מחיר, תיאמתי עם המוכר בטלפון ונסעתי הבוקר לכתובת שהכתיב לי מרחק של כ-20 דק׳ נסיעה ומצאתי את עצמי ברחבת גרוטאות ענקית, בקושי הספקתי לצאת מהרכב וכלב אימתני קידם אותי בנביחות רמות, ולכן רעייתי נשארה ברכב, בעה״ב יצא אלי והורה לכלב לשתוק, הוא אמר לי שזו כלבה והיא איננה מסוכנת, הכלבה צייתה בהכנעה ומפעם לפעם רק הסתכלה עלי וחרצה לי לשון, כמנהגם.

כעת כבר העזתי להיכנס למגרש, בדקתי את המכשיר המוצע, המוכר סיבב את המפתח ומשך את החבל פעם ופעמיים והמנוע הרעים בקולו, אבל אז התברר כי חלק מסויים שבור ולכן הוא מקרטע וע״כ אמרתי לו שיש על מה לדבר, רק אם יתקן את החלק השבור, נפרדנו וסיכמנו להיות בקשר.

תוך כדי המשא והמתן בינינו, צץ לו בשטח כלבלב קטן, הוא נצמד לשד אמו וביקש לינוק, אך הכלבה סירבה משום מה להאכיל אותה כעת, הכלבה ניערה אותה בבעיטה קלה והוא התהפך על צידו.

הגור ניסה עוד כמה פעמים וחטף עוד כמה דחיות ובסוף התייאש ומשעמום התחיל לרחרח מסביב וסימן אותי כאובייקט, התקרב אלי הכלבלב והתחיל לקשקש ברגליו בנעליי

על כף רגלי, באופן אינסטנקטיבי ניערתי אותו ברגלי והוא התהפך על צידו.

לא עבר שבריר שניה, בעודי פוסע את הפסיעה הראשונה לחזור לרכב, קפצה עלי אמו הכלבה ובמהירות שיא נשכה בשיניה את רגלי השמאלית וקפצה מס׳ מטרים אחורה והתחילה לנבוח, לא היה לי מושג מה עלי לעשות, אינני מתמצא בנבכי כלבים (על ארבע), רק הבזיק לי במוח, שידוע, שאם בורחים מהם זה משדר להם חולשה והם תוקפים ביתר שאת. כשהבעה״ב שמע את הנביחות, גער בה והיא השתתקה, רק אז הפשלתי את קצה מכנסי כלפי מעלה לבחון את הנזק ואשתי מיהרה לברר אם הכלב מחוסן.

מצידי הייתי ממשיך הלאה, אך הרבנית שתחי׳ הכריחה אותי להסב את ההגה לכיון בית הרפואה (קופ״ח), שם חיטאו את הפצעים וחבשו בפלסטר. ולשמחתי, התנגדו לדרישת אשתי לתת לי אנטיביוטיקה (למרות שהיא ניסתה לשכנע, שאני עדיין צעיר, והיא עוד לא רוצה שאמות) מה שכן עשו, הפשילו את זרועי והזריקו לי את חיסון הטטנוס, לאחר שעניתי לשאלתם, כי הפעם האחרונה שקיבלתי את חיסון הטטנוס היה לפני 40 שנה כאשר דרכתי על קרש ובו מסמר חלוד שחדר בכף רגלי מצד לצד, קיבלתי מהם הבטחה שדקירת המחט לא מורגשת, ואין תופעות לוואי, אך זה יכול לגרום להרגשת לחץ במקום הזריקה והרגשת נפיחות במשך מספר ימים.

תוך כדי ההמתנה לרופא בקופ״ח, נזכרתי בסיפור שקראתי על אחד מחכמי הדור הקודם שנאבד לו סכום פעוט של כסף, הלך הביתה וערך חשבון של הכנסותיו ומצא שטעה בחישוב מעשר הכספים ממשכורתו הדלה, והודה להקב״ה שאיבד את המטבע וע״י כך התעורר לתקן את חישובו. כמו״כ רכשתי זה מכבר את הספר הנפלא ׳חכימא דיהודאי׳ על מרן הגראי״ל זצוק״ל, שם מסופר כי כאשר היתה גניבה בביתו של הגראי״ל ונגנב סכום גדול של מזומן שקיבל מנגידים ויועד לחלוקה לכוללים, ניגש אל המגירה שמשם נגנב הכסף, ומצא כי המעטפה עם כספו הפרטי שהיתה באותה מגירה, לא נגנבה, שמח הגראי״ל מאוד ואמר ׳ב״ה, כספינו כסף כשר ללא חשש אבק גזילה׳.

  בעקבות כך, עשיתי לי חשבון נפש על מה ולמה ננשכתי ע״י כלב? ואז עלה בזכרוני סיפור שכוח מימי ילדותי (כנראה מלפני ארבע עשורים), אינני זוכר את כל נסיבות המקרה, אך המקרה עצמו עלה לי בבירור כאילו אירע אתמול.

כמדומני שהיה זה בשבת אחה״צ, הלכתי לחברת תהילים בישיבת המתמידים בתי אונגרין, (הישיש) ר׳ שמעון רוזנברג שליט״א ניהג את החברה ביד רמה, ולבסוף נתן לנו כוס ברד אדום (פטל עם קרח כתות) ושקית ׳תססן׳ שהכיל מעט סוכר עם צבע מאכל, (ילדי ירושלים דאז לבטח יודעים בדיוק מה אני מתכוון ומהרהרים כעת בנוסטלגיה).

בדרך חזור, ירדתי את רח׳ בית ישראל ובסיבוב שפונה ימינה לישיבת מיר (מול מאפיית נחמה) הגיח מולי כלב ענק, נבהלתי אך לא נרתעתי, נתתי לו בעיטה בפרצוף ורצתי הלאה הימנו ומרחוק ראיתי אותו מתנפל על ילד מפוחד ונושך אותו ממושכות, הייתי ילד כבן עשר, ברחתי משם מהר, מתוך פחד שמא יאשימו אותי במה שקרה.

אח״כ רעשה כל העיר על ילד בשם ׳יוזביץ׳ (חסיד שומרי אמונים כמדומני), שהלך בתמימות ברחוב וננשך בראשו ע״י כלב נגוע ונאלץ לעבור ניתוח וביקשו להתפלל לרפואתו.

בהמשך הימים זיהיתי את אותו הילד ברחוב ואף שוחחתי איתו, הרגשתי לא נעים מולו על שאני הייתי הגורם לצערו, היה נראה לי שהיה לו טינה נגדי, ולא זכור לי שביקשתי ממנו סליחה, (למרות שלא התכוונתי כלל לעשות שום רע, רק שהמציאות יצא כך שצערו הגיע בעטיי) כמדומני שאותו ילד, כשגדל, היה ׳בעל מנגן׳ על אורגן לפרנסתו.

וכעת אבקש, שאם מישהו מכיר את הילד ההוא, שכיום מן הסתם אמור להיות קרוב לגיל 50, אשמח שיודיעני כדי שאוכל לפייסו ולבקש ממנו מחילה כדבעי.

מכל המעשה שסיפרתי כאן למדתי לפחות ארבעה דברים.

 ראשית: אם בעיה קטנה צצה לך, אל תבעט בה, כי היא יכולה לגרום לך לבעיה גדולה הרבה יותר,  

בעטתי כלבלב וחטפתי מהאמא

שנית:גם אם האמא עצמה בעטה וחבטה זה עתה בילד שלה, אל תתפתה לחשוב שהיא תשתוק לך כאשר אתה תעז לבעוט בו.  

שלישית: למרות שהציבור החרדי אינו מגדל כלבים, מחובת ההשתדלות, ראוי ללמד בבתי החינוך איך להתמודד במפגש עם כלבים.     

  רביעית: הקב״ה לא ממהר לאף מקום ואם אינך מטפל בענייניך בעצמך, גם אם עברו כבר ארבעים שנה סוגר חשבון ושולח לך תזכורת.

נ.ב. לבקשת רבים מהקוראים, אני מצרף את גליונות מעדני הפרשה משנים שעברו, ובכל יום יהיו בעיניך כחדשים

בברכת שבת שלום ומבורך

ושנזכה עוד השנה שהימים האלו יהפכו לנו לימי ששון ושמחה גאולה ונחמה:

ישראל אהרן קלצקין