שלום וברכה מורי ורבותי!
היום, יום ראשון, שלפני יום השבת, שבה היתה אמורה להיות תענית תשעה באב.
התענית נדחית, כי שבת דוחה אפילו את היום העצוב ביותר בשנה.
אבל לחלק מהדעות, זה עדיין נקרא "שבוע שחל בו".
בכל שנה, אם תשעה באב חל ביום חמישי, הרי שארבעת הימים שלפניו נחשבים "שבוע שחל בו תשעה באב", ובהן ישנה חומרא נוספת מעל כל החומרות שהיו עד היום בהלכות אבלות לזכר חרבן בית המקדש.
באותה מידה, אם יום תשעה באב חל ביום שני, אז ישנו רק יום אחד של אבלות מעבר לאבלות הנדרשת הרגילה, השגרתית של תשעת הימים, שלה אנו קוראים "שבוע שחל בו".
מה קורה ביחידת זמן זו שנקראת "שבוע שחל בו"?
מילא ימי בין המצרים, הם תמיד יהיו אותו מספר ימים. תשעת הימים שמראש חודש ועד תשעה באב, תמיד יהיו אותו מספר ימים.
אבל "שבוע שחל בו", זה משהו שלפעמים חל ולפעמים לא חל, לפעמים ארבעה ימים, לפעמים רק יום אחד.
איך לוקחים יחידת זמן "מוזרה" שכזו, ומתייחסים אליה כל אל יום אחר, כאל תאריך אחר, כאל תקופת זמן שונה?
התשובה היא: שמי שבאמת כואב לו - מייחס את האבל שלו לכל מה שניתן: למרחק, לזמן, למקום, ולכל מה שרק יכול להזכיר לו יותר על הִתְקרב מועד האבל הכואב הזה.
גם אדם שמדבר על רחוב שבו אירע לו אסון, הלא אותו רחוב יכל להיות בעל שם אחר. או אילו מספר הבתים ברחובות הקודמים היה מסתיים מוקדם יותר, הרי שלא כאן בדיוק היתה משמעות לאותה תאונה שקרתה לו.
אבל עדיין, אחרי שזה אירע באותו רחוב, באותו זמן, באותו מועד, כל מה שרק מזכיר לו על התקרב מועד האבל, בעצם הופך אותו לאבל יותר חזק ויותר קשה.
כאשר אנו נמצאים מול חורבן בית המקדש, שזהו האבל הגדול ביותר של כולנו, שזהו האבל שטרם התרפא, כל יחידת זמן גורמת לנו לרצות להתאבל יותר, להוסיף חומרא על חומרתנו ואבל עד אבלנו.
וכל מי שזוכה באמת להתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה (תענית ל' ע"ב).
בנחמת ציון ננוחם,
וברוכים תהיו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.