דרכי אבות

מאת יהודי פשוט

ניצוץ של אנינות הדעת להט בעיניו של רבי זושה ואף בשנות אלמנותו לזקנתו לא מש חצי החיוך האירוני המשועשע מקצות שפתיו.  מאז לא נמצא לי איש שיחה מקסים ובעל-מספר יחיד במינו כמוהו שסיפוריו היו מסופרים במשועשע מעשה מחשבת ותמיד הותירו חומר למחשבה וטעם לשבח, ומטבע הדברים ששמחנו בו ברבי רב זושה׳לה גם סלחנו לו על הציונות שבערה בו וחיכינו למוצא פיו ככל שנזדמן לנו.

רבי זושה׳לה ברנדוויין ע״ה היה בן הדור של קודם מלחמת העולם הראשונה, הוא היה במראה ועגת דיבור טברייני שהיה מבטא את הפתח כקמץ את הצרה כסגול ולאות הזין והצדי היה מדביק כמו שיו רפויה. אבות אבותיו היו מהצדיקים שוחרי אדמת הקדש שהתיישבו בגליל, האיש היה חכם רגיש וביקורתי שנתייאש מהאדמו״רות שתפסו בה אבותיו והתערב בין הבריות כשהוא לבוש כבנש״ק בסגנון צפת וטבריה שהיה מושפע מעט מסגנון לבוש נכבדי הדרוזים השכנים וחכמי הספרדים שבמקומם.

פעם ישבנו סביבו באפלוליתו של היכל קבר רבי אלעזר ברבי שמעון במירון, הזקן הסתכל בנו השובובעס (חברה הצעירים בלשון הטבריינים) בעין טובה, נתחייך והיה מלקק את שפתותיו וכמו עורך ומזמן את פיו כדרך המספרים הגליליים עד שפתח ואמר: נו הערט נאר צ'שו א מעשה.. 

נקלעתי לעיר העברית הגדולה טלוביב (תל-אביב) והלכתי לבקר אדמור אחד שהוא מקרובי הרחוקים שהשם יתברך חננו דעת להשתקע שם. הוי מי יגלה עפר מעיניהם של זקניו שגרו בחוטקעס של טבריה וצפוס ורעבו ללחם.. בן דוד רחוק זה גר שם כגביר בבית משלו השטיבל למטה ודירת הרבי למעלה, ובבית הוד והדר כראוי וכנכון לנגיד מהנגידים בטלוביב ברוכת הא-ל..

הרבנית הביאה לנו כפי הנימוס תה ועוגה בכלים נאים ווי ספוסטזיך ושחנו בעניינים שעל הפרק כי ימי מלחמת סיני היו הימים, ואז התקרבנו ודיברנו כקרובים.

חשתי שהאיש מביט בי בחמלה יחסן קרוב משפחה בדומה לו שמגיע אפגעריסן אפגעשליסן בלי טקסי וגבאי שוטה,  ואז פנה לזרות מלח על פצעי לבבי גילגל עיניו והרים ידיו כמודה לשמים ואמר: בחסדו יתברך אני עוד אומנותם של אבותי בידי, אמנם יהודי כרך זה אינם מדקדקים תמיד בקלה כבחמורה אבל אנשי שלום אוהבי רבנן ונדיבי לב הם ואני יושב בחדרי ואיני חסר כלום..

ואני זושה נסתמו דברי וחשתי חנק בגרוני כי דבריו היו כמחוות אש ומלח על פצעי, מה אומר ומה אדבר שזושה נתגדל בצר ובמצוק בטבריה ובימי המלחמה הראשונה נתאוויתי פעם לכיכר לחם ומכרתי את ייחוס האבות שלי עד הטריסקער מוגיד מזל ברוכה בחצי מג׳ידה, ובשבוע שלאחרי ביקשתי למכור בחצי המחיר גם את ייחוסי הרוז׳ינאי שבא לי מצד אימי וכבר לא לי נמצא בטבריה קונה.. רק משזכינו בחסדיו יתברך שניתנה לנו המדינה היהודית וקמה הרבנות הראשית אני מתפרנס כטוען לפני הרבנים ברבינאט.

אלא שמזלו השחור משחור של זושה מביא לו בזכותם של אבותי הקדושים קליינטים של מצוה מעלובי הדלפונים ומחוסרי הלחם וכמו שנאמר עני ואביון-מי גוזלו.. אבראך און א חורבן ומי ירצה להזדקק לטוען רבני שעלובי הדלפונים ופרענקינות עניות ומרות נפש מכרכרות סביבו וכאלה פנים היה לפרנסתו של זושה, עד שמדינת היהודים הנדיבה החלה לתת לי דמי זקנה.. 

ועלי שכמותי באותם ימים אמרו שאם לא היו מתענים כל שני וחמישי היו נופלים פגרים מתים מרעב..

משקמתי לצאת לתחנה המרכזית ולתפוס את האויטע לצפוס (לצפת) אחזני הקרוב בידי והתחנן לבל אלך קודם שנאכל את ארוחת הצהריים, כי יהודי תל-אביב עוסקים בפרנסותיהם כל היום ורק פעם ביובל מזדמן לו נפש חיה קודם הלילה והוא מתענה כל הימים בבדידותו..

שמעתי ונתתי עיני בארון הספרים ההדור המזוגג ששנעשה בידי נגר אמן והיה עמוס בספרים המכורכים יפה שעמדו לו ושאלתי: מה מום מצאת בהם בהם באלה?! והרי אני זוכר אותך מהחיידער כי ראש טוב לך ודי לשכמותך בימינו שתרגיל עצמך במעט לימוד גמרא ויוציאו עליך שם בגדולים.. וכל הרבי׳ס הגדולים יבואו לבקר אותך ולהתכבד בכבודך..

נתהרהר אותו קרוב ושהה ארוכות ומלמל: לא לשווא יצא לו לקרובי זושה הטברייני שם של פיקח.. וויי כלום יעלה על הדעת שנתייסרתי שנים על גבי שנים ולא חשבתי בעצה פשוטה זו מעולם..

עד שנתעשת לפתע ואמר בדבקות גדול:

אבל כלום אתפוס במנהג שלא נהגו בו די הייליגע זיידעס.. 

נזכרתי בסיפור הבא מכח מבול צילומי האדמו״רים שעולים בבלוג זה מדי יום ביומו מהם עולה שאדמו״רי הדור הם טיילים בלתי נלאים שאם אינם יושבים בחדר האח״מ בלוד בדרכם לנסיעת שנאר או להבריא את גופם הטהור בנאות דשא אז הם נראים באולם הנכנסים, ובין נסיעה לנסיעה הם יושבים ומפארים בהדרתם שמחותיהם של נגידים, מנחמים אותם באבלם או רובצים נשענים על מקלותם בביקורי נימוסין אצל הקוליגות שרבו בימינו.

ואם אתה מביט ולומד בעינא פקיחא בקליפי ביצועי המצווה-טאנץ אי אפשר שלא יהיו רקדנים מבוגרים אלה צריכים לאיזה ימי מנוחה טובה לפניה ולאחריה..

וכאן הבן שואל מתי יש להם לאלה ראש וזמן לפתוח ספר יהודי וקביעת עתים לתורה מה תהא עליה?! שהרי לא שייך עניין הקביעות ביהודים טרודים ומייגעים שכאלה ובוודאי ובוודאי שלא יעלה על הדעת דיבוק החברים והלימוד בחברותא.

אלא שחובת אמונת הצדיקים תחייבנו להניח שאליהו הנביא מחכה להם לאלה עד שיסיימו לספור את דמי הפדיונות בשעות הקטנות של הלילה ואז הוא מלמדם את התורה הקדושה וסודותיה.. אשריהם ואשרי חלקם.  

ואם יעלה על הדעת חלילה וחלילה מחשבת פסול כמו שאליהו הנביא ז״ל לא בא יותר לצדיקי הדור שלנו כי הם מתקשים להתרכז בשעות כה מאוחרות..

אז על אלה ושכמותם אמרו: ווען מען לערנט נישט קען מען נישט.. ואוי לאותה בושה.

יהודי פשוט