מה משותף למנהג הכפרות ולכל נדרי

 

מאת: חרדי בעולמו

אחרי שֶׁקָּהָהּ קולמוסי מרוב כתיבה אודות שיכתובי ההיסטוריה הנהוגים במחוזותינו (מתוך כוונות טובות, אבל עם מחיר גבוה מאוד, כמבואר פה כמה פעמים), נכון להקדיש מילים ספורות לצינזורים אחרים.

אולי עוד אכתוב בל"נ על שיכתובים בגוף כתיבתם של גדולי ישראל, כדי להתאים את הנכתב לאג'נדה של המפרסם (שוב אותה 'תרבות שקר' פטרונית), הפעם, אקדיש כמה מילים לצינזורים שנעשו להלכה עצמה.

נתחיל במנהג הכפרות, הנהוג כיום בכל קהילות ישראל. כל יודע ספר יודע שהיו בזה דעות שונות - כולל דעות ראשונים שהוא בכלל האיסור ללכת בדרכי האמורי', (הרמב"ן, למשל). השו"ע  עצמו כתב שזה מנהג שטות ויש למונעו (מן הסתם מחשש דרכי האמורי, כנ"ל) ולמעשה כיום עם ישראל נוהג כן לעשות המנהג. לא בזה הנידון כאן אלא בכך שיד זדים לא חלה לשלוח יד בכתב הבית יוסף ולסלפו.

וכך כתב להלכה בשו"ע:

צדיקי הדורות החליטו, שהם יודעים יותר טוב ממנו, מה נכון לעשות ומה נכון לכתוב ולכן מחקו את הדברים - מסיפרו שלו!  כיום לא תמצא נוסח זה בשום דפוס.

איני דן במנהג הכפרות גופו. מי אני ומה אני בכלל לדון בזה. רק מעיר על החוצפא הנוראית שצריכים כדי לשלוח יד זדית לתוך כתבי מאן דהו (ק"ו בן בנו של ק"ו לתוך השו"ע) ולמחוק את אשר כתב.

ההתנגדות למנהג אמירת 'כל נדרי' פחות ידועה ולכן אביא כאן מקצת הדברים.

הפעם הראשונה שאנחנו פוגשים את 'כל נדרי', הוא בהתנגדות גורפת ומוחלטת של הגאונים. ואכן, החל מימי הגאונים ועד לסוף ימי הראשונים, עדיין נאבקו גדולי ישראל נגד אמירתו. כיום, אם מישהו ידבר נגד, הוא מיד יחשב כויפער וכדו'.

הראשון שמזכיר את המנהג הוא רב נטרונאי גאון שכתב "ואין נוהגים בשתי הישיבות (= סורא ופומפדיתא).. אלא שמענו שנוהגים בשאר ארצות.. "וכו' (מצוטט ברא"ש יומא סוף פ"ח).

המעניין הוא שר' עמרם גאון, מצד אחד התנגד ממש לאמירתו "מנהג שטות הוא זה ואסור לעשות כך" ומצד שני כן כלל אותו בסידורו (מעניין שרק בנוסח העברי ולא בנוסח הארמי).

סיבת ההתנגדות היא כפולה. ראשית, הנוסח הזה חסר לכאורה כל משמעות. דיני התרת והפרת נדרים ידועים וכדי להתיר צריך להושיב בי"ד ולשאול מהם להתיר והם צריכים לחפש פתח היתר ואז להתיר, ולומר זאת. כאן הבנאדם עצמו (הש"ץ?) הוא הפונה, השואל, הדיין והמתיר. הלכתית, אין יצור כזה. נכון שיש גמרא (נדרים י"ג:) שהרוצה שלא יתקיימו נדריו, יעמוד בר"ה וכו' (כפי שנוהגים כיום בער"ה , למסור מודעא אחר התרת הנדרים), אבל אין לזה ולכל נדרי מאומה.

הסיבה השניה (שגורמת להתנגדות אקטיבית במשך מאות שנים), היא החשש אנשים יחשבו שנדריהם מותרים וממילא יקלו ראש בנדרים.

מ"מ בוודאי שלא מדובר בתפילה, הגם שמקובל לומר שזו התפילה שנדמעו בה יותר עיניים מכל תפילה אחרת.

אגב, ברא"ש הנ"ל מביא את רב האי גאון (מדובר ברב האי ב"ר נחשון גאון ולא ב'רב האי גאון' המפורסם - שהיה אחרון גאוני פומפדיתא) שכתב  "ואף אנו אין עושים כן... ואף אתם החמירו כמותנו ואל תשנו ממנהג הישיבות". כלומר, שאמירת הנוסח היא הקלה והימנעות היא החמרה |(ובל"נ עוד אכתוב על נושא ה'חומרעס', שכיום ממש מאפיינת את החרדיות שלנו).

ר' אהרן הכהן מלוניל (המוכר כ'האורחות חיים') מצטט את התנגדותו הנחרצת של ר' יהודה ברצלוני ואף לשונו שם הוא בדבר 'מנהג שטות' זה. וכן הוא ב'כל בו' שכתב 'שאין למנהג זה שום שורש ואין בו ממש'.

מ"מ ברור שההתנגדות לאמירת 'כל נדרי' היתה ע"י רבים מגדולי ישראל ולאורך הרבה מאות שנים. בסופו של דבר מנצח המנהג - הגם שעד היום אין אפילו השערה מהיכן זה נובע או מתחיל.

על אף ההתנגדויות, בחלק מקהילות אשכנז המשיכו לאומרו והמהר"מ מרוטנבורג אף הוסיף לנוסח הקדמה ('על דעת המקום... להתפלל עם העבריינים'). י"א שהוסיף זאת, משום שבקהילות אשכנז נהגו, בקלות יחסית, לנדות ולהחרים מתוך הקהל, מי שלא נענו לדרישות הלכתיות ואחרות. לעומת זאת, ביהדות ספרד נשק ההחרמות והנידויים היה נדיר ביותר, כך שלא נולד הצורך לעשות 'התרה לרבים' להצטרף לתפילות.

גם על המנגינה נקשרו כתרים רבים. מר' משה שפירא זצ"ל שמעתי, שמסורת בידיו שהמנגינה היא מניגוני הלוויים. לעומת זאת, הרב עובדיה זצ"ל נשא מסורת על מנגינות בנוסח אוּם כּוּלְתוּם, שהן מניגוני הלויים. ואכמ"ל וד"ל.

מהנראה שיש גורסים עיקר י"ד. 'אני מאמין באמונה שלמה שאנחנו נוהגים נכון ושאיך שאנחנו נוהגים, כך נהגו כל הדורות ללא שינוי, ואע"פ שיש כתובים והוכחות שאינו כן, עם כל זה אתרץ לי בכל יום תירוצים לאין שיעור, והעיקר שלא לקבל דעה אחרת'. וכידוע, שבשתא כיוון דעל, על.

כפי ראות עיני, שקרי הצינזור בכתבי הראשונים והאחרונים, כמו שקרי ההיסטוריוגרפיה וכמו גם המצאת 'סיפורי פלאות', כולם יושבים על מקור אחד והוא, עדות על חוסר אמונה פנימית עמוקה במה שהם טוענים כלפי חוץ שהם מחזיקים בו. המצנזר ומשכתב העיתים, מגלה בכך שלדעתו, אם נדע האמת, שוב לא נקיים המצוות. כאילו שהתורה יכולה להתקיים, אך ורק אם נרבה שקר (עפ"ל).

 

חרדי בעולמו