חלק א :
ימי השובבי״ם הם ימים מיוחדים לקירבה להקב״ה ולתקן את כל הפגמים במידת היסוד.
וכאשר הולכים ליסוד, הולכים להתחלה. ואלו, ״אל תזכור לנו עונות ראשונים״, העונות הראשונים כאשר מורידים אותם ונמחל לאדם על אותם עונות, כל העונות החדשים נופלים. כאדם שבונה בנין, אם שוברים את היסוד, כל הבנין נופל.
ובימים אלו, ימים שמשה רבנו כתב בהם את ספר דברים, שהוא העמוד שדרה של קהילתנו ״שובה ישראל״ ומן הבאר הזה כולנו שותים ברכה, הצלחה, ישועה, עבודת השם וסודות תורה, חשבנו להתעמק יחד עם כל האהובים והחביבים ביסוד גדול.
ומבקשים מהקב״ה, שזכות התורה הקדושה הזאת, תהיה לעילוי נשמת רבי מרדכי בן בודה, הסבא של הנאמן והאהוב עלינו כבן, שכל מעשיו לשם שמים, צדיק וקדוש וטהור מוסר נפש ברמ״ח אבריו ושס״ה גידיו רבי אופיר אביטן שיח׳ ובני ביתו.
הנה בכל זמן עולה לנו השאלה, האם התרי״ג מצות שהצטוונו, כל המצות מחויבים ממשה רבנו בארבעים שנה שהיינו במדבר. דידוע מתן תורה, נחשב כל הארבעים שנה. וכל התורות שמשה רבנו קיבל ומסר לישראל, כל ההלכות במשך ארבעים שנה במדבר, זה נקרא מתן תורה. לא רק עשרת הדברות, אלא כל הארבעים שנה במדבר או שהיו מצות שנצטוינו בהם לפני מתן תורה, כשש מצות שאדם הראשון קיים, אבר מן החי שנח הוסיף, כברית מילה שאברהם קיבל וראייה שאנו מברכים בברית מילה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. יצחק קיבל מצות צדקה וכן עמרם קיבל ענין גיטין וקידושין או שהכל נמחק במתן תורה, וקיבלנו את הכל מבראשית כדבר חדש.
והנה מוצאים סתירה ברמב״ם.
הנה ברמב״ם בפירוש המשניות (חולין ז ו) כותב הרמב״ם, שאין המצות שאנו מקיימים מחמת ציווי השם יתברך, לאברהם אבינו ע״ה. אלא דוקא מחמת ציווי השם יתברך למשה רבנו ע״ה.
וזה לשון הרמב״ם: וישים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו, והוא אמרם ״מסיני נאסר״ והוא שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום, אין אנו עושים זאת אלא מפני ציווי השם על ידי משה, לא מפני שה׳ ציוה בכך לנביאים שקדמוהו. דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי, לא מפני שה׳ אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני, שישאר אבר מן החי אסור.
וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה׳ ציונו על ידי משה להמול, כמו שמל אברהם עליו השלום. וכן גיד הנשה, אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו, אלא ציווי משה רבנו.
הלא תראה אמרם, ״שש מאות ושלוש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני״ וכל אלה מכלל המצות.״ עכל״ק.
אם כן, פה מדברי הרמב״ם משמע שכל המצות שאנו מקימים, הם מכח נתינת התורה בהר סיני, וכל מה שמסביב להר סיני ארבעים שנה במדבר, וכל מה שקדם לזה, וכל המצות שגדולי עולם קימו ועשו כאדם, נח, אברהם וכו׳ זה מצות שקיימו לעצמם ולשעתם, והכל מתחיל מראשית במתן תורה.
זו דעה וסברה אחת של הרמב״ם בביאור על המשניות בחולין.
מצאנו מקום אחר, שהרמב״ם סותר את עצמו. הנה ב״יד החזקה״ (הלכות מלכים פט הא) כתב הרמב״ם, שאדם הראשון נצטוה על שש מצוות ונח נצטוה אף על אבר מן החי. וכשבא אברהם אבינו ע״ה נצטוה על המילה. ואחר כך יצחק נצטוה להפריש מעשר, וכן יעקב קיבל מצות גיד הנשה, וכן עמרם במצרים נצטוה בעוד מצות.
וכשנדקדק בלשון הרמב״ם ב״יד החזקה״ נשלמה התורה על ידו. משמע, ההפך מדברי הרמב״ם בפירוש על המשניות, שסובר שכל מה שלפני מתן תורה זה דבר אחד, ומשם נפתח הכל מחדש.
ופה ב״יד החזקה״ משמע, שהראשונים התחילו את המצות וכבר הצטוו כמה מצות ורק בא משה והשלים עוד מצות.
וצריך להבין עומק ויסוד הדברים. האם אנו ממשיכים את המצות שקבלו מאדם עד משה, או שמשה הכל עולם ומציאות חדשה.
והנה מברכת ברית מילה, משמע שיש קשר לברית של אברהם אבינו. משום שהברכה, להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, שאנו ממשיכים את מה שהתחיל אברהם אבינו והברית באה מאברהם אבינו. וזה כדברי הרמב״ם ב״יד החזקה״.
והנה עוד שאלה תקשה. כאשר אנחנו מברכים את הילדים בליל שבת, שהברכה הזאת יש לה כח גדול מאוד. ומקור הברכה הזאת בליל שבת מספר קדוש ״מעבר יבוק״, שסגולה לאריכות ימים ללמוד בספר זה. ודרשו ״ושוב יום אחד לפני מיתתך״, שום אדם לא יודע מתי יום מותו. ולכן סגולה לאריכות ימים, ללמוד ספר קדוש זה. ומשם בא הסוד, לברך את הילדים בליל שבת קודש. והברכה לילדים ״ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה״.
וקשה, מדוע מברכים באפרים ומנשה ולא מברכים באברהם אבינו, כמו שהקב״ה הבטיח לאברהם אבינו ונברכו בך כל משפחות האדמה. אם כן, צריך לברך בזכות אברהם אבינו. ועוד, מדוע לבנות מברכים יותר מהבנים ומזכירים את האמהות שזו מעלה יותר גבוה ממנשה ואפרים, ואומרים לבת ״ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה״ להיות כאמהות הקדושות. ומדוע לא מברך הילדים בברכה יותר מעולה ״ישימך אלוקים כאברהם כיצחק וכיעקב״ שמעלת האבות גדולה ממעלת מנשה ואפרים ועוד, אברהם שנאמר בו ונברכו בך משפחות האדמה.
אלא צריך לדעת יסוד גדול, לפני מתן תורה היו צדיקים קדושים ובעלי מעלות רמות. אבל ממתן תורה, נהיה עולם אחר. כאשר האדם נשען רק על אבותיו זה טוב וזה מעולה, אבל כאשר האדם מביא דברים חדשים שלו ומוסיף על אבותיו שם הדבר נהיה מציאות חדשה וכח כפול ומכופל.
וזה היה כל המהות של ירידת בני ישראל לארץ מצרים. עד הירידה, הבנים היו נשענים על האבות ועל הגדולים שהיו בדורות ראשונים, אבל מהשעבוד בארץ מצרים והקושי והצער והדוחק והנסיונות ושעמדו דלא שינו שמם, לשונם ומלבושם, שם נבנה עולם חדש ומציאות חדשה.
ודאי יש את הברית מילה של אברהם, שהיה הראשון שמל את עצמו ואת בני ביתו ומסר את נפשו בגיל מבוגר, מסובב באויבים. אבל הקב״ה חוזר ומצוה אותנו בפרשת ״תזריע״ שוב ציווי לברית מילה.
אדם הראשון, נח, אברהם, האבות, עמרם קיבלו מצות, אבל הם היו במקום שלשעתם זה עצום, זה סלילת דרך לדורות הבאים, כל הגדולה והזכות להם. אבל אנו, אחרי השיעבוד בארץ מצרים וכשנהיינו לעם חדש וקבלנו את הכח של ״בנים אתם להשם״ כל המצות וכל המחויבויות נהיו אחרות.
אם כן, אין סתירה בדברי הרמב״ם. אלו ואלו דברי אלוקים חיים, אדם וכל הבאים אחריו התחילו מצות מסוימות וזכות עצומה וזה נותן לנו כח. ולכן מזכירים בברית ״להכניסו בבריתו של אברהם אבינו״ אבל המחויבות שלנו השתנתה מארץ מצרים, מקריעת ים סוף ובארבעים שנה במדבר. אז כן יש קשר וכן יש שייכות, אבל הכל נבנה עולם חדש, על העולם שהאבות בנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.