קודש הקודשים פרוץ: השאלות המזעזעות שאיש במערכת הביטחון אינו מעז להשיב עליהן

 קודש הקודשים פרוץ: השאלות המזעזעות שאיש במערכת הביטחון אינו מעז להשיב עליהן

במשך חודשים ארוכים נחשף הציבור בישראל לגל מבהיל של פרשיות ריגול איראניות בתוככי המדינה. מדי שבוע, כמעט לפי שעון, מתפרסמת עוד ידיעה קודרת על אזרחים ישראלים, ואף על גורמים במערכות השונות, שפותו בעבור חופן דולרים קריפטוגרפיים למכור את סודות המדינה לאויב המר ביותר בטהרן. אולם, בשעה שהתקשורת הממסדית מתמקדת בדמויות שוליים, באזרחים מן השורה שצילמו בסיסים או בתשתיות אזרחיות, איש אינו מעז להפנות את הזרקור אל השאלה האמיתית, המבהילה והמתבקשת מכולן, לפי חוקי הסטטיסטיקה ותורת המספרים, אם רשתות הריגול האיראניות הצליחו להגיע להמוני אנשים פשוטים, כמה מרגלים וסוכנים שתולים קיימים כעת בתוך משרד הביטחון ובדרגים הבכירים ביותר של זרועות הביטחון של ישראל?

מבט מפוכח, נקי מן העיוורון הממלכתי האופף את המערכות הרשמיות, מגלה כי התמונה הסטטיסטית אינה משקרת. במערכת הפעלה מודיעינית קלאסית, מה שצף מעל פני השטח הוא תמיד קצה הקרחון בלבד. אם המודיעין האיראני הציג יכולת חדירה כה נרחבת ומבוזרת שמגיעה לחיילים בסדיר ובסיסים רגישים, הרי שההנחה המקצועית מחייבת שגופי המודיעין הזרים לא עצרו שם. הסבירות הסטטיסטית שהאיראנים הצליחו לחדור לכל פינה ברחוב הישראלי, אך נבלמו באופן הרמטי דווקא בשערי הקריה בתל אביב או בלשכות המובילות של משרד הביטחון, היא אפסית.

והשאלה הזו אינה נשענת רק על חוקי הסתברות יבשים. היא נשענת על היסטוריה ארוכה, כואבת ומדממת של החלטות תמוהות, בלתי נתפסות, שקיבלה מערכת הביטחון הישראלית לאורך עשרות השנים האחרונות – החלטות ששירתו, במבחן התוצאה, אינטרס אחד בלבד: את האינטרס של הרפובליקה האסלאמית של איראן.

זכורה לכולנו "מלחמת הגנרלים" המפורסמת, או נכון יותר לומר, המרד הממסדי של ראש המוסד לשעבר מאיר דגן ז"ל ושותפיו בצמרת הביטחונית. במשך שנים, כאשר הדרג המדיני בראשות בנימין נתניהו ניסה לדחוף, להוביל ולייצר אופציה צבאית ריאלית לתקיפת מתקני הגרעין באיראן, התייצבה כל צמרת מערכת הביטחון כאיש אחד נגד המהלך. דגן, יחד עם ראשי שב"כ ורמטכ"לים באותה תקופה, יצאו למלחמה גלויה וסמויה נגד תקיפה באיראן. הם הדליפו, תדרכו, והוציאו אוויר חם מכל תוכנית מבצעית. בורח פלא, עד שהדרג המדיני לא כפה את היציאה למערכה ישירה, המערכות הביטחוניות עשו הכל כדי למנוע פגיעה בראש התמנון בטהרן. האם היה זה רק "שיקול דעת מקצועי", או שמא כוחות זרים וסמויים כבר בחשו בקדרת קבלת ההחלטות בקדש הקדשים הישראלי?

התמיהה הולכת ומעמיקה כשמביטים על מפעל הייצור של הפרוקסי האיראני בלבנון ובעזה. מערכת הביטחון הישראלית היא זו שחתמה, במו ידיה, על תעודת הלידה של איומי הענק המקיפים אותנו. נסיגת צה"ל מלבנון בשנת אלפיים, שנעשתה בחיפזון ובחרפה, תוך הפקרת בני בריתנו מצד"ל (צבא דרום לבנון) לציפורני החיזבאללה, הייתה המהלך שהעניק לאיראן את הבסיס הקדמי הגדול ביותר שלה במזרח התיכון. מי דחף לנסיגה הזו? מי שכנע את הדרג המדיני שהצבא "ישמור על הגבולות מבחוץ"? אותם גנרלים ומערכות ביטחוניות שהתעקשו שהכול תחת שליטה.

ובדרום – התמונה חמורה ומזעזעת עוד יותר. הקמת "מפלצת עזה" והפיכת חמאס לצבא טרור מאומן ומצויד ברצועה, נעשו כולן תחת עינה הפקוחה והמלטפת של מערכת הביטחון. הקונספציה המפורסמת, שראתה בחמאס "גורם מורתע" שיש להכיל ולטפח, לא נולדה בחלל ריק. היא תודלקה, שנה אחר שנה, בהערכות מודיעין שגויות, במצגות שווא שהוצגו לקבינט, ובשקט תעשייתי שנקנה בדמים מרובים. מערכת הביטחון עזרה, בפועל, לאיראן לבנות את חגורת החנק סביב צווארה של מדינת ישראל.

ואז הגיע השביעי באוקטובר.

הטבח המזעזע ביום שמחת תורה לא היה סתם כשל מודיעיני או "תקלה טקטית". קריסת מערכות מוחלטת כזו, שבה כל התצפיות, החיישנים, הלוחמים ומערכות ההתרעה האלקרוניות היקרות ביותר בעולם קופאים בבת אחת – מעוררת שאלות קריטיות שחובה להעלותן על השולחן בלא מורא: האם יייתכן שמישהו מבפנים סיפק לאויב את המפתחות המדויקים לקודש הקדשים של מערכות ההגנה הדיגיטליות והפיזיות של צה"ל?  האם העיוורון המוחלט של הפיקוד הבכיר בשעות שלפני הפריצה היה תוצאה של שאננות בלבד, או שמא זרועות הריגול האיראניות הצליחו לשתול דיס-אינפורמציה מכוונת בדרגים הגבוהים ביותר, כדי לשתק את התגובה הישראלית בזמן אמת?

למרות חומרת הדברים, הפרשנים הממסדיים והתקשורת הכללית ממשיכים להתנהג כבת יענה. הם מסרבים לשאול את השאלות הקשות. הם מעדיפים לעסוק בנושאים פוליטיים שוליים ובוויכוחים ציבוריים מפלגים, בזמן שהמערכת סובלת מחשש כבד לריקבון פנימי עמוק.

אין שום ספק שהפרוקסי האיראני חדר לישראל חדירת עומק חסרת תקדים. כאשר מתבוננים על התמונה הכוללת – אם במשך עשרות שנים נמנעים במכוון בדרגים המקצועיים מלתקוף באיראן ולגרוע את האיום בראש התמנון, ומנגד, אותה מערכת ממש מובילה להקמת שתי מדינות טרור איראניות מבוצרות, בצפון בלבנון ובדרום בעזה – הרי שהמסקנה זועקת לשמים. מערכת הביטחון הישראלית עמדה מאחורי שרשרת ההחלטות האסטרטגיות האלו, שחיזקו בצורה בלתי נתפסת את חגורת האש של טהרן. לאור זאת, ברור לחלוטין שהפרוקסי האיראני נמצא גם נמצא בתוככי מוקדי קבלת ההחלטות הרגישים ביותר של מערכת הביטחון הישראלית.

המספרים, ההיסטוריה והעובדות בשטח מובילים כולם למסקנה מחרידה אחת: מדינת ישראל לא מתמודדת רק עם מרגלים קטנים ברשתות החברתיות. המערכה האמיתית, הסמויה מן העין, מתנהלת בתוך הלשכות הסגורות של הדרגים הביטחוניים הבכירים ביותר. הגיעה העת לקרוע את מסכת ה"ממלכתיות" המדומה, להפסיק להאמין בעיניים עצומות לראשי המערכת, ולדרוש ניקוי אורוות יסודי ועמוק בקודש הקדשים הביטחוני – לפני שהחדירה השקטה תביא עלינו, חלילה, את האסון הבא.