ר' אהרן קוטלר מנע אוכל מבחור בישיבה בקלעצק אך ורק מפני שביקש לעלות לארץ ישראל - ר' איסר זלמן מלצר והבריסקער רב הצילו את הבחור מידי ר' אהרן

לכבוד הרב חיים שאולזון היקר

 

ראשית כל תודה על החשיפות והסיפורים שהנך מביא. הצלחת בשנה האחרונה לשנות את כל השיח הציבורי בעולם החרדי ולפקוח עיני עוורים מה שלא הצליחו רבים וטובים ממך וזכות הרבים תלוי בך.

 

בעקבות הסיפורים שהעלת על ר' אהרן קוטלר ואכזריותו כלפי החסידים ושנאתו לכל מי שחסיד ייקרא ומניעת אוכל מיהודים שחלקם מתו מחרפת רעב. מתברר שהנהגה אכזרית של מניעת אוכל מאנשים הייתה טבועה בדמו של ר' אהרן קוטלר כבר בשנות צעירותו כשכיהן כראש ישיבה בקלוצק בליטא. ולדעתי יש להתחקות אחר שורשיו של ר' אהרן קוטלר לאור הסיפורים המוכיחים שהוא רחוק מלהיות גדול בישראל.

 

הנני להביא לך סיפור מזעזע שהיה עם הרב משה חיגר ז"ל ומספר זאת בספרו סם החיים, כיצד מנע  ר' אהרן קוטלר אוכל מבחור בישיבתו בליטא בגלל שהחליט לעלות לארץ ישראל, ובניגוד להתנהגותו האכזרית של ר' אהרן קוטלר תראה כיצד נהגו גדולי ישראל האמיתיים הרב מבריסק החפץ חיים ור' איסר זלמן מלצר.

הסיפור הוא מפי הרב משה חיגר בספרו "סם חיים"

 

מספר סיפור מזעזע על ר' אהרן קוטלר שהורה לא לתת לו לאכול בגלל שהחליט לעלות לארץ ישראל

 

נסיעה לארץ ישראל הייתה בשבילי משימה נועזת. לא היה לי פספורט ולא כסף והממשלה הפולנית פרסמה חוק כי צעירים מגיל 18 אינם רשאים לעזוב את פולין. החלטתי לבקש אישור יציאה חריג מהמפקדה הצבאית בבריסק. עודי מתכונן לנסוע לבריסק, כדי לקבל היתר יציאה מפולין, נודע בישיבה כי אני עומד לעלות לארץ ישראל.

 

הרב אהרן קוטלר הזמין אותי אליו, והרבה דברים לשכנע אותי לבטל את הנסיעה. אמר לי: "אני אוסר עליך לעשות זאת. אתה תתקלקל שם, שם יש אפיקורסים רבים". טענתי בפני ר' אהרן קוטלר כי אני נוסע לישיבה, ואין הבדל בין הישיבה בקלצק לישיבה בארץ. אך הוא התרגש וחזר על דבריו ביתר חוזק: "אסור, אסור בהחלט. אני אוסר עליך". יצאתי ממנו במפח נפש. חשבתי שאעזוב את הישיבה למרות התנגדותו המפורשת והנמרצת, ומבלי להתחשב באיסור שאסר עלי.

 

אחרי כמה ימים קבלו התלמידים את הקצבה למחייתם. עלי פסחו, ולא נתנו לי מאומה. כאשר שאלתי מדוע מדלגים עלי, נעניתי "ר' אהרן אמר לא לתת לך שום כסף. אתה כבר לא שייך לישיבה. אתה מגורש, כי אינך רוצה לשמוע בקולו". רציתי לבוא ולהתווכח עם ר' אהרן, אך הוא הודיע לי שכל עוד לא ביטלתי את הנסיעה, אין הוא רוצה לדבר איתי. נותרתי ללא אמצעי מחיה וללא מקום מגורים.

 

בצר לי פניתי לר' איסר זלמן מלצר. הוא חשב קצת, ומבלי להתייחס לעצם העניין אמר לי שאבוא לגור בביתו ולאכול על שלחנו.

יצאתי לבריסק, כדי לקבל היתר יציאה מפולין. תהיתי איך אוכל לקבל היתר זה, ומי מן הפקידים יהיה מוכן לדבר איתי. פניתי אל רב העיר בריסק, רבי וועלוועלע זאב סולובייצ'יק. חששתי מן הפגישה עמו, ואולי גם הוא חושב כמו ר' אהרון, שאסור לנסוע לארץ ישראל.

 

החלטתי לנסות. "בוא אלי מחר, אולי אצליח בע"ה לעזור לך", אמר לי. למחרת מצאתי בביתו יהודי בעל הדרת פנים, לבוש בהידור. הרב הושיב אותי מול האורח, סיפר לו את סיפורי וסיים: "אני מבקש אותך, היות ויש לך קשרים עם הצבא, ואתה מכיר את הפקידים העליונים, הגנרלים והקולונלים, תשתדל אצלם ותבקש לתת רשות יציאה לבחור המסכן הזה, וה' יצליח בידך ותזכה לקיים מצווה גדולה, וה' ישלם לך פועלך ותצליח בכל אשר תעשה". האיש רשם את פרטי האישיים בפנקסו ויצא. הרב לקח את ידי ובירך אותי שה' יצליח דרכי ואגיע בשלום לארץ ישראל.

 

בשובי מבריסק החלטתי לסטות מן הדרך ולנסוע לראדין, אל ביתו של הצדיק המפורסם בעל ה"חפץ חיים", לקבל ברכתו הן בדבר הרישיון, והן לעצם הנסיעה לארץ ישראל. הוא בקשני לשבת, ואני הסברתי לו שאני נוסע לארץ ישראל, ובאתי לקבל את ברכתו. הוא קם מכיסאו, לקח את ידי, ואמר דברי ברכה הנאמרים בשעת פרידה. כשעמדתי לעזוב ביקש ממני לחכות. לבש את הקפוטה שלו, חבש את כובעו, ואמר: "צריך ללוות אותך, אני אלך אתך עד לעגלון שיוביל אותך ללידא". יצאנו שנינו, והלכנו אט אט החפץ חיים היה בן למעלה מ-85. היהודים שבעיר ראו את החפץ חיים הולך עם בחור צעיר, וגם הם יצאו והצטרפו אלינו. וכשהגענו למקום בו עמד העגלון, היו המלווים אותי כמה עשרות אנשים, וכולם באו ללוות אותי בנסיעתי לארץ ישראל.