הרב שמואל אליהו הורד את המסכות

 

הרב שמואל אליהו הורד את המסכות

הקריאות החוזרות ונשנות של הרב שמואל אליהו לייצר פסיקות חדשות, לצד היוזמות הפוליטיות להקמת מוסדות תפילה בשטח הר הבית, חושפות פעם נוספת את עומק השבר האידאולוגי המפריד בין התורה הצרופה לבין הלאומנות הפוליטית. מדובר במהלכים קולניים וביחסי ציבור, שנועדו להסיט את האש מן העובדה הכואבת: חלקים בהנהגת הציונות הדתית הפנו עורף לעולם התורה וללומדיה, ובחרו להפקיר את הישיבות הקדושות לטובת מחיאת כפיים מצד הממסד החילוני.

בשעה שעולם הישיבות נלחם על נפשו, הציבור התורני נותר המום מול העובדה שדווקא מי שמתעטרים בתארים רבניים בוחרים ליישר קו עם רודפי הדת. להלן ניתוח נוקב ומורכב של הקריסה הרוחנית מבית מדרשה של מנהיגות הגימיקים, הבוחן את הסטייה ממורשת הדורות ואת מחיר הפקרת לומדי התורה:

נקודת השבר החריפה ביותר, המעוררת זעם עצום בקרב הציבור התורני, היא היעדר העמידה של הרב שמואל אליהו לצד עולם הישיבות במערכה הקשה ביותר מאז הקמת המדינה. כאשר הישיבות הקדושות סופגות מכות כלכליות, קיצוצי תקציב אכזריים ורדיפה משפטית שמטרתה לרוקן את ספסלי בית המדרש, הרב אליהו מעולם לא התייצב כחומה בצורה להגנת לומדי התורה החרדים.

במקום לשמש פה ומגן למי שתורתם אומנותם, הוא מצא לעצמו תפקיד נוח כ"רב מחמד" של המערכת החילונית. הוא מהדהד פעם אחר פעם את דרישות הצבא והממשלה לגיוס המוני של בחורי ישיבות, תוך שימוש בסיסמאות חלולות על "שוויון בנטל" ו"מלחמת מצווה". בעיני המבקרים, מדובר בהפקרות רוחנית מדרגה ראשונה. מי שהתורה היא באמת מרכז חייו מבין כי קיומו של עם ישראל תלוי בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן ובקול התורה המהדהד בישיבות, וכי כל ניסיון לפגוע בכך מהווה איום קיומי על האומה כולה.

השיא המביש במנהיגותו של הטיפוס הזה מצד אחד, הוא מרים את קולו בזעקות שבר מתוקשרות על "הפרוגרסיביות שמשתלטת על הצבא", ומזהיר מפני קלקול ערכי הדת בתוך המערכת. אך ביד השנייה, באותה נשימה ממש, הוא ממשיך לעודד ולדחוף בחורים צעירים אל תוך אותה קלחת בדיוק, תוך השמעת אפס אמירות של הגנה או תמיכה בזכותם של בני הישיבות הקדושות לשבת וללמוד.

אם מופע האימים הזה של שתי פנים אינו ליצנות – מהי ליצנות? כל בר דעת מבין כי במקרה הטוב הוא מתאים לשמש כ"רב של פורים", ובמקרה הגרוע – ככלי שרת תקשורתי שנועד להכשיר את חילון הנוער הדתי. הניסיון למכור כאילו השירות הצבאי "מחזק" הוא זריעת חול בעיני הציבור, שעה שנתוני השטח מראים קריסה אמונית והסרת כיפות המונית של בני המגזר שלו מיד עם כניסתם למערכת.

הפער העצום שבין מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהיה עמוד התווך של הפסיקה והיראה, לבין בנו, מוגדר בעולם התורה במילים הנוקבות של חז"ל: "חומץ בן יין".

תרבות זו של גימיקים והצהרות ריקות לא נעצרה אצל הרב שמואל, אלא הועברה בירושה לדור הבא – אל בנו, השר עמיחי אליהו. הליצנות הפוליטית והרדיפה הבלתי פוסקת אחר פרובוקציות תקשורתיות מצד הבן השר מראות היכן באמת מונחים הערכים של המשפחה הזו.

עבור הציבור החרדי והתורני הנאמן, המסקנה היא חדה וברורה: אין לסמוך על "רבני מחמד" המתרפסים בפני הממסד החילוני ומוכרים את הישיבות הקדושות תמורת לגיטימציה זולה. השמירה על כרם ישראל ועל המשך קיום התורה והמצוות תושג אך ורק באמצעות דבקות מוחלטת בפסיקתם של גדולי הדור האמיתיים, ובעמידה איתנה, עצמאית ובלתי מתפשרת על משמר חומות הדת והישיבות.