המלחמה הנוכחית בעזה גרמה להרבה צרות דווקא במאה שערים ואצל הסיקריקים. בשנים האחרונות הם עשו חיים, בכל יום כמעט הפגנות והיו תמונות עם מה לעשות כסף, והנה הכל יבש, מלחמה פרצה ולא מתאים לעשות הפגנות, גם חששו כי הפעם יכו בהם קשות בגלל התקופה, אבל כאשר ראו כי השמאל בתל אביב חוזר להפגין האמינו כי זהו זה, אפשר לחזור ולהפגין, וככה לחזור לחיים. בלי הפגנות החיים אינם חיים
כאשר יצאו להפגין על הנער שביקשו לנתחו מובן, זו הייתה סיבה מוצדקת, אבל זה הסתיים מהר מדי, הם היו שמחים יותר אם זה היה נמשך עוד כמה ימים, זה היה מחזיר להם את הצבע ללחי. אבל מה אפשר לעשות, לא ניתחו ואין על מה להמשיך להפגין כי החזירו את גופת הילד, אז חזרו הביתה אבלים וחששו שמא יקח עתה הרבה זמן לסיבוב נוסף של הפגנות
אבל בואו וראו מה קרה. הם התפללו טוב. הם שמעו כי בחריש נפטר מישהו וכי רוצים לנתחו, עוד בטרם בדקו אם בכלל יש אמת בענין, האם לקחו אותו רק לבדיקה או שהחליטו לנתחו, הם כבר יצאו להפגין, ועוד בליל ראש חודש אדר כשמרבין בשמחה, ואין שמחה לסיקריקים יותר מהפגנות, וככל שמרבין בהן הרי זה חיים וכמעט ומשתכרים מרוב הפגנות
אבל גם הפעם הם התאכזבו הפגינו בחינם, לאחר בדיקה רפואית פשוטה שאין בה חילול המת החזירו את הגופה וההלוויה אף נערכה, ולא היה יותר על מה להפגין, הם חזרו ככל הנראה לט' באב, עבורם מצב כזה אינו חודש שמרבין בו בשמחה
הסיפור הזה מלמד שוב, כי דבריו של קמב"ץ 'העדה החרדית' כי אם אין על מה להפגין, יוצאים להפגין על זה שאין על מה, מתקיים כלשונו בירושלים. ביום חמישי בלילה ראינו זאת
חיים שאולזון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.