הביזוי של רבני יהדות ספרד והמסתעף

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

בתוך כתיבתי כאן אודות 'איסור לימודי הליבה', הערתי שהמנהג בדורות האחרונים הוא לקדש מלחמת עולם נגד כל דבר חדש או לא מוכר. המיליטנטיות הזו מוכרת לנו מגישתם של קנאי ירושלים עד עצם ימים אלו, אבל ראוי להעיר שמדובר ב'מנהג אשכנז' (וביותר, יוצאי הונגרין) ולא במנהג הספרדים כלל, כדלהלן.

העסקונה החרדית-האשכנזית, לא ידעה מעולם לקדם דברים באורח פוזיטיבי והפעילות הציבורית התמצתה בתגובות ובמלחמות 'נגד'. (גדו"י ענו לשאלות שנשאלו. אין שאלות, אין תשובות). הבאתי כאן את האמת על הקמת בית יעקב ע"י שרה שנירר, כנגד דעת כל גדו"י באותם ימים (גגל כאן ותמצא נחת) ואת סיפור הזנחתה והפקרתה של יהדות ארה"ב, עד לאובדנה הכמעט סופי (ברחמי השם עלינו הגיעו בסופו של דבר גדולים שהקימו שם מוסדות ותלמידיהם הקימו עוד ועוד, עד שתחת חסות 'תורה ומסורה' נמצאו עשרות אלפי תלמידים במאות תתי"ם וישיבות בכל רחבי ארה"ב.)

באחת המערכות נגד 'אל על', עת גדולי הרבנים יצאו במודעות לאסור הטיסות באל על, נשאלתי ע"י אברך שחמיו קנה להם כרטיסים באל-על לבוא לבקרם בארה"ב ואינו יודע לשית עצות בנפשו, כי לטוס באל על הרי 'אסור' ולבקש מחמיו שיפסיד הכרטיסים ויקנה לו בחברה אחרת, נראה לו שחמיו רק יכעס. עניתי לו שגם אם היה מדובר בכספו הוא, אין בשו"ע שום דין להפסיד כסף בשביל מערכה של עסקנים ורבנים, אעכו"כ שאין שום צד היתר 'לשרוף את כספו' של הזולת ומה גם שחמיו בקושי מסכים שהוא יושב בכולל ופתיחת חזית נגדו עלולה להביא להפסקת תמיכתו בהם, כך שיאלץ לעזוב הכולל.  פשוט הדבר שלא רק שאינו חייב לבטל הכרטיסים באל על, אלא שאיסור גמור הוא לו לעשות כן. האברך היקר סיפר בב"ב על ה'פסק' שלי וכתוצאה עברתי רדיפות והצקות שאיני מאחל לאיש.

מאז למדתי כמה דברים. א. שמה שמתפרסם כהוראת הרבנים, אינו מחוייב כלל שהוא נכון הלכתית ואפשר גם שהוא נגד הדין ממש.  ב. שהאינטרס שלהם עולה על הכל ובעיניהם, מאבק ציבורי-פופוליסטי חשוב יותר מההלכה ולא זו בלבד שמתירים בכך גזל גמור, אלא גם מכניסים אברך בעל תשובה לסיכון אובדן כל עולמו התורני. ג. שרבותי אמנם מסכימים עם כל מילה שאני אומר, רק לא מסכימים עם זה שאני אומר את זה. כך למדתי לשמור על חרצובות לשוני ורק בהיגלותי פלא הכתיבה באינטרנט ובזכות אירוחו הנפלא של ר' חיים שליט"א, גיליתי שיש דרך ביניים: אפשר לומר הכל, בלי להכנס לספק של נפשות.

אחת התוצאות של קידוש המלחמות האשכנזי היתה, שנוצר קרע ושסע עמוק בין שומרי התורה לבין אלו שנפלו במעט או בהרבה. מיעוט מאותם נופלים היו אידיאליסטים ומתנגדי-דת-בעקרון (שנגדם אכן צריך היה ללחום), אבל רובם היו עמך ישראל שלא עמדו בניסיון העוני. ההנהגה לא ראתה מחובתה לפתור את בעיית העוני כאן(כי לא רואים עצמם כאחראים לזה) , או את בעיית האידשקייט שם (כי זה 'שם'). כך הסתפקו ביציאה נגד 'ההגירה לאמריקע' ובזה שלם חלקם.

כיום ניכרת הבנה בקרב גדולי ישראל ששיטת ההרחקה אינה מביאה תועלת ויש לקוות שההבנה הזו תורחב לכלל אחינו בית ישראל (למעט אותו קומץ משנאים).

גדולי יהדות ספרד, דרכו בדרך אחרת לגמרי. הם לא קידשו מלחמות כנגד המחריבים אלא קירבו וקירבו לאין קץ. גם בפסיקת ההלכה וגם בהנהגת הציבור ניכרת המגמה להקל על העם ולהותירו קשור לתורה. בעיניים אשכנזיות בהם גדלתי, היה נראה מוזר איך הרב עובדיה משקיע מזמנו כדי להשכין שלום בין שני עבריינים. אצל הספרדים, אפילו הפושעים שבפושעים מחביאים את הסיגריה ולא יעשנו בפני הרב (ק"ו בן בנו של ק"ו - בשבת). זה שרוב העם אוהד מסורת ודת זה אך ורק בזכות הגישה הספרדית.

המדהים בסיפור הוא שהנהגת רבני ספרד, שהיא היא שהותירה לנו את רוב העם אוהד יהדות ותורה, נדחתה מההנהגה בטענה שהספרדים 'לא ראויים להנהגה משום שלא לומדו מלחמה בחילונים, כמונו'.

עד היום רואים עצמם האשכנזים נעלים ומבינים יותר מהספרדים בהנהגת העם, כשבמציאות הספרדים הם אלו שהחזיקו את הדת בעם ואנחנו הם אלו שיצרנו וּמְיַצְּרִים את שונאינו, בהנהגתנו השגויה ובמלחמות מיותרות אין קץ . בל"נ אביא כאן דוגמה לאיך רב ספרדי מנהל מלחמה למען היהדות. שפתיים יושק.

 

חרדי בעולמו

נ.ב.

האשם בהזנחת אחינו דם אחינו והפקרתם לשאול, הוא האמונה התמימה שיש מי שמנהיג ויש מי שחושב קדימה ודואג למה שצריך לעשות. טעות אופטית זו עלתה - ועולה - לנו בדמים הכי יקרים שאפשר לתאר: באחינו ואחיותינו היורדים מהדרך ולעיתים אובדים לעם ישראל לנצח. ראה כאן, וכאן על זניחת היכולת שלנו לפעול, וההמשך על פרשת הקנטוניסטים.