שומר על הקול

 הרב ישראל אהרן קלצקין

בס"ד, ערב שבת פר' חיי שרה תשפ"ג, לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה׳

בעבר, העדפתי שמחות בר מצוה מאשר חתונה, מכיון שאני אוהב חברה (קומפני) וקשה לי לשבת בלי לדבר עם היושבים לידי, ובחתונה זה בלתי אפשרי, הבוקסות הרועמות מחרישות את האוזניים בווליום רועש וקשה לי לצעוק יותר חזק מהרמקול, בפרט אם זה בחצי השני של השבוע, שאני צריך לשמור על הקול שלי, בכל זאת, אני קורא בדרך כלל מדי שבת בין פעם אחת לארבע פעמים וגם לא מסרב לגשת לעמוד פעם אחת בכל שבת, זה מאוד עוזר לי להגיע למאה ברכות שאני משתדל מאוד לעמוד בזה, זה סגולה מחז"ל לאריכות ימים ויש לי כאן תוכניות לעוד 100 שנים לפחות. כה יתן ה' וכה יוסיף מתוך בריות גופא ונהורא מעליא

אם כבר דיברנו על לגשת לעמוד, מסופר על אורח שהגיע לשעטעל לשבת וכולם התרגשו, כי שמו יצא כאחד החזנים הדגולים בארץ, כאשר כיבדו אותו לגשת לעמוד לקבלת שבת, כחכח בגרונו ואמר 'אני שומר על הקול', הגבאי הבין לליבו, בטח הוא מעדיף לגשת לשחרית, יותר ארוך ויותר מכובד ויותר קהל

בשבת בבוקר באמצע פסוקי דזמרה, ניגש אליו שוב הגבאי ומכבדו לגשת ל'שוכן עד', האורח שוב מכחכח בגרונו ומראה בידו על גרונו כאומר: 'אני שומר על הקול'. הסיק מכך הגבאי כי החזן הדגול בודאי יגש למוסף, אז בית הכנסת מלא מפה לפה, כולל המתפללים המאחרים לצאת מן הבית וממהרים לבוא לקידוש, אלו מכונים מתפללי JFK ר״ת ג'עסט פאר קידוש.

אחר קריאת התורה ניגש אליו הגבאי והראה לו עם היד שיגש לבימה למוסף, והאורח שוב עונה לו 'איך היט מיין קול', למתי אתה שומר את הקול? שואל הגבאי והאורח עונה: בגלל השם שלי שדומה לשמו של החזן הידוע יצא כאן 'קול' שאני החזן, רק אגש לעמוד ואפתח את הפה תתברר הטעות שלכם, 'אני מעדיף לשמור על הקול'.

וכעת נחזור לרישא: כיום כבר גם בשמחות בר מצוה התחילו להביא מוזיקה רעשנית, והמעט שקט הזה גם הופר.

המקרה אירע לפני מס' שבועות, יום אחד ישבתי בבר מצוה של בנו של ידידי ולידי התיישב ידיד טוב, ובתוך השיחה הוא שואל אותי אם אני יכול להמליץ לו על מישהו שיאמר קדיש על יהודי שזה עתה הלך לעולמו ובניו לא בקטע של להגיד קדיש וכמובן שמתן שכרה בצידה, אבל שיהיה אדם נאמן שאפשר לסמוך עליו שיאמר לפחות קדיש אחד ביום עד סוף י״א חודש.

עשיתי מיד חשבון, כי אני נוהג כאבי ז״ל שכשאין מי שיגיד קדיש במנין אני אומר קדיש בתרא, ובמנין הקבוע שאני מתפלל אין חיוב קבוע וכמעט כל יום אני אומר קדיש, ומה איכפת לי שיהיה לזכות אותה נשמה אומללה שבניו לא זכו להבין הענין?, אמרתי לו מיד כי אני אקח את ההצעה.

כיון שכך, סיפר לי האיש במהלך ההפסקות הקצרות בין מוזיקה לשניה, את הסיפור של האיש שאני עומד להתחיל לומר עליו קדיש בעשרת החודשים הקרובים.

סבא רבא שלי, שהיה יהודי חסידי פולני, סיפר האיש. נהרג עקה״ש בשואה לעיני בניו בגטו ורשא שבפולין, רוב משפחתו נכחדו בשואה ורק שנים מבניו שרדו את המלחמה, אבל עברו שם שבעה מדורי גיהנם, ולאחר המלחמה נפרדו דרכיהם, סבי עלה לארץ, התנער מהעפר והקים משפחה חסידית לתפארת, לעומת אחיו יוסף הערש שמו, שנסע לארה״ב בעיר שאין בה קהילה של יהודים ולא רצה לשמוע דבר על יהדות ודת ומצידו לא התנגד להינשא לבת נכר, אלא שהקב״ה משגיח שלא ידח ממנו נידח ומן הסתם היו גם דמעות של אמא וסבתות שאינן חוזרות ריקם ומצא את זיווגו בת ישראל מארה״ב שמשמעות היותה בת לעם היהודי לא תפס אצלה שום משמעות, אבל בפועל יצא ששלושת בניו שנולדו יהודים הם, ולבנו בכורו קרא אליהו ע״ש אביו הי״ד.

אליהו זה, כאביו, לא התייחס ליהדות כמעט, וגם את ילדיו המשיך לחנך כך, ולפני כחודש נפטר אליהו והוא כבן שבעים שנה, וילדיו אפילו אינם יודעים קדיש מהו.

כמעט ולא היה בינינו קשר, אך רוצה אני לעשות חסד של אמת ולדאוג לקדיש עבורו ואני אף מוכן לשלם על כך.

הבנתי ממנו, כי הוא סיפר לי את כל זה כדי שארגיש איזשהו שייכות לענין ומסתמא גם אעשה זאת יותר בחשק ובכוונה.

ואכן, מהבוקר שלמחרת התחלתי לומר קדיש בתרא, אך מכיון שדבריו שנאמרו באיכפתיות פעלו עלי, החלטתי להשתדל לומר קדיש בתרא גם במנחה ומעריב לע״נ, וכבר ניגשו אלי כמה אנשים לנחם אותי ושאלו על מי אני אומר קדיש?.

בשבת שעברה, התארחתי בקריה חדשה ההולכת ונבנית סמוך ללייקווד, ובליל שבת קודם קדיש בתרא, ראיתי את אחד המתפללים שאני מכירו שהוא אחיו של פלוני שפגשתי בבר מצווה שביקשני לומר קדיש, לכן, קודם שהתחלתי הקדיש יתום, הסתכלתי לעברו ואמרתי קצת בקול, שישמע: לע״נ אליהו בן יוסף הערש׳ ׳יתגדל ויתקדש שמיה רבא׳.

הוא מיד הרים יד וסיבב מולי כשואל: מה לך ולו? סיפרתי לו כל פרשת הקדיש שאחיו ביקש ממני לומר, הוא התפעל מצידקותו של אחיו ופלט לי: קבר אין לו, לפחות קדיש שיהיה לו.

שאלתי אותו: למה אין לו קבר? והוא התפלא: אחי לא סיפר לך?

ובכן, אליהו ז״ל, בסוף ימיו התחיל קצת להתעניין באידישקייט אך כנראה מאוחר מדי, משום שילדיו לא הבינו על מה הוא מדבר והיו בטוחים שהפך סנילי בערוב ימיו, הוא לפחות היה לו אבא שעוד למד בחיידר, אבל בניו לא יודעים כלום וכאשר השיב נשמתו החליטו בניו לשרוף את גופתו, לטובתו ולטובת האנושות כמובן, לא להרבות תולעים בעולם וחבל על הריל אסטייט המבוזבז, (מנין להם לדעת שיש ענין בהשארת הנפש וכו׳?)

האח מוסיף ומספר, כי אחיו של המנוח ניסו להסביר לאחיינים כי ביהדות יש ענין בקבורה דוקא, אך הם לא הבינו מה רוצים מהם.

לאחר ששמעתי את זה, נתעורר בליבי עוד יותר רחמים על הנשמה האומללה, ומאז אני משתדל יותר עבורו, לומר כל קדיש פנוי (כלומר, אם אין מישהו חיוב) וכן להזכיר שמו קודם לימוד משניות.

 ומי מכם שיכול אף הוא לעשות משהו לטובת נשמתו יזכיר ׳לע״נ אליהו בן יוסף הערש׳.

בברכת שבת שלום ומבורך:

ישראל אהרן קלצקין