מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ
האשליה שאוטוטו המלך ביבי חוזר לשלטון, יכולה להעיד יותר על החולם, מאשר על החלום.
, לכל אורך מערכות הבחירות היה ברור שהמפה הפוליטית בישראל חצויה בכמחצה על מחצה בקירוב, כך שלאף צד (הביביסטים והרל"בים. להבדיל בין מחנות הימין והשמאל, שלימין יש רוב ברור ומוחלט) אין אפשרות להקים ממשלה. בתחילת הדרך היה 'אמצע' שלא נספר לשום צד באופן פוזיטיבי ונחשב רק לנגטיב. היה ברור שהערבים לא יהיו חלק מהמשחק וערכם היה רק במניעת הצד השני מלהקים ממשלה.
בבחירות האחרונות, בשל המצב הבלתי פתיר הזה, חצה ביבי את הקווים וניהל מגעים מתקדמים עם מנסור עבאס, כדי להשיג את תמיכתו 'מבחוץ'. הדברים כמעט נסגרו לחיוב, אלא שאז קם סמוטריץ ובהוראת רבותיו החליט ששיתוף מפלגה ערבית בשלטון הינו איסור חמור מאי שלטון ביבי. משכך הועבר תפקיד מרכיב הקואליציה ליאיר לפיד.
הקושי של לפיד בהקמת ממשלה לא היה בלשתף את הערבים (אם הם כשרים בשביל ביבי, מדוע שלא יהיה כשרים בשבילו?) אלא שמחנה הרל"ב אין לו שום מכנה משותף, מלבד שנאת ביבי. מחנה זה מורכב מאנשי ימין מובהקים (ליברמן, בנט, סער וכו', ימניים מביבי בהרבה), ממרכז רחב ומשמאל כמעט רדיקלי. אין היתכנות שמפלגות חלוקות כל כך תקמנה ממשלה.
למרבית ההפתעה, הרצון לשלוט גבר על הכל
והם הרכיבו ממשלה. הבעיה היא שממשלה המושתתת על חודו של קול נתונה ללחצים
וסחטנויות אין סוף. כך קרה שהממשלה גם שילמה מאות מיליונים לכל לוחץ רגעי וגם לא
הצליחה להחזיק את החבורה המפוררת הזו יחד - הגם שבכך הפסידו את מנעמי השלטון.
מסתבר, שעד שמגיעים להקמת הממשלה, הכוחות כולם מאוגדים (כי זה נגד ומול מישהו) אבל ברגע שמגיע השלב בו מקימים ממשלה, מתגלה הפירוד. כל חוג ואיש עם האינטרסים שלו.
תחשבו לרגע מה קורה באם 'מחנה ביבי' מקבל הפעם 61 מנדטים, שכוללים את בן גביר, סמוטריץ', מעוז, שיקלי, אייכלר, גולדקנופ, גפני, וכו' וכו'. הרי לכל אחד יהיו דרישות אחרות, אז את מי אתם סופרים שם? את אייכלר שלא מוכן להכנס לקואליציה אם לא יממנו לו את החינוך, או את גפני שלא מוכן שיממנו את החינוך לאייכלר? את גולדקנופ שדורש את ראשות האוצר, או את אמסלם שדורש את המשפטים? בתוך הליכוד פנימה, אמסלם וביתן (שניים מתומכיו הראשיים של ביבי, עד ממש לאחרונה) לא מדברים עם ביבי כבר שבועות! איני יודע איזו סכין משוננת הוא תקע בגבם של שניים אלו, אבל מסתבר שגם הם מצטרפים לרשימה הארוכה מאוד, של נפגעי ביבי, שכל מה שמעניין אותם זה אך ורק לנקום בו אישית. כל מחנה הרל"ב קיים אך ורק בזכותו של ביבי. אותם אתם סופרים בתוך אלו שיעניקו לו את השלטון?
בשביל שמחנה ביבי יוכל לשלוט, הם זקוקים למינימום 71 חכי"ם. כל עוד אין כמות מכרעת כזאת, נשוב ונקבל יום חופש מידי חצי שנה.
אני לא מדבר על הפן הערכי, או הפרקטי, אני מדבר לשיטת מי שחושבים שטוב הדבר שמחנה אחד ימשול בכוח רוב אקראי על המחנה השני. לשיטתי לא נכון הדבר (לא ערכית ולא פרקטית) שהשלטון יהיה בידי צד כלשהו. כלומר, גם במקרה שצד אחד יכול הקים ממשלה בלי הצד השני, אין הדבר נכון. אפילו ראשי מחריבי הדת אצלנו (= מפא"י ההיסטורית ובנותיה) שקיבלו בזמנו לבדם למעלה מ 70 מנדטים מצאו לנכון לשתף בשלטון את המפד"ל, אגו"י וכו'. סיסמתם היתה 'רק בלי בגין וקומוניסטים'. אבל, לנטרל את רצונם של מחצית מהיושבים בציון, נשמע אפילו להם, לא הגון ולא נכון.
במצב העכשווי, אנחנו מקיימים מערכת בחירות כשברור שאין הכרעה. כרגע נראה שאחרי הבחירות חוזרים בדיוק לאותו מצב. גם אם באופן מקרי בדיוק ביום הבחירות צד אחד יקבל מנדט אחד יותר ממשנהו, אין זה בסיס לממשל יציב ותקין.
לא אומר מה נכון לעשות, רק שלא לשקר לעצמנו. המצב העכשווי אינו הולך לפתרון, אלא לקיבועו והמשכו. ומה הלאה? בחירות שביעיות? שמיניות? להיכן אתם רוצים להגיע??
ברובד העקרוני חושבני שצריך ללמוד מחז"ל. הם כבר אמרו מילתם: על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון.
ואם לחכמתם תדרש הרי שתמצא את אומרם: ריקה, עד מתי אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שהיא שלך! (ב"ק נב:).
המעלה היחידה במצב בלתי פתיר זה היא שהפעם
כל אחד יכול להצביע על פי מצפונו. אם אתה סבור שיש לתת מכה נחרצת לחסידות
הנדל"ן, אז זו ההזמנות שלך שלא להצביע עבורם. כל נזק לא יגרם ליהדות החרדית,
כי בין כה וכה יערכו תיכף בחירות חדשות. רק כך קולך ישמע שאתה נגד ביריונות ושתלטנות.
אלו ואולי בזכות זה יאלצו לרענן את הרשימה או הגישה.
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.