מאת: חרדי בעולמו
הנושא שבכותרת מעניין, משום שהוא מהווה את הבחנת הבסיס 'ביני לבין חמי' שעליה נסובים הדברים כאן (וגם שם, א"כ לא תמיד במודעות המתבקשת). שאלת הבסיס היא האם אפשרי לומר ביקרות פנימה והאם מותר לעשות זאת בכלים מודרניים, בהם כל דבר הוא בעצם גם סוג של 'החוצה'. אנחנו מורגלים ומחוייבים לשמור על נאמנות מוחלטת לעצמנו כחרדים (וכיהודים, כשזו ההבחנה) וחוששים מאוד מהוצאת שמנו הרע 'החוצה'. לא אחת נמתחת כאן ביקורת על מי ש'מחפש דיליטוריא על עם ישראל' ותמיד קיים החשש שמתוך שבאת לתקן, תִּמָּצֵא מקלקל (לאחדים מהכותבים כאן, מהווה הדבר 'קו פרשת מים'. אם אתה מסוגל לכתוב רעה על הציבור שלנו, כנראה אינך חרדי אמיתי וכויפער אתה וכו').
הבעיה כשלעצמה אכן קיימת. מה הגבול בין למתוח בקורת לבין להשמיץ? הבעיה חודדה לאחרונה בזכות היוודעות מעלליו של חיים ולדר ז"ל, שנתן פרנסה לעיתונאי הארץ (וגזל מהם עוד הרבה פרנסה בהגדילו חסדו האחרון, כך שהחקירות והתגליות הבאות, נמנעו. להוותם של העיתונאים). בפולמוס אודות פרסום מעשיו, שימש גם הנושא הזה (של הוצאת דיבתנו הרעה החוצה) את המעדיפים להכחיש המציאות (כפי שהם עצמם מודדים אותה, בהבטים אחרים של חייהם). מי שמביא דיבתנו רעה מפסיק להיות 'אנחנו' והופך להיות 'הם' ומשכך, דבריו בוודאי מוטים ואינם נכונים והכל נובע מהרוע שלו (כדין כל 'הם'). הרב אליהו רודף שררה ופרסום בציבור החרדי, המתלוננות ותומכיהן דוגלים בפדופיליה חופשית וכדו' הבלים, שאפשריים רק מול 'הם'.
עד כדי כך חזק מאיתנו כוח ה'הם', עד שת"ח ובן דעת מופלג, איש ישר לב ודרך, מצא לנכון להדגיש את איסור לשה"ר והלבנת פנים על 'אנחנו' כלשהו, על פני הצלת עשרות ומאות נפגעות - שהופכות באחת ל'הם'.
אבל, הנושא של 'אנחנו' מול 'הם' קיים בכל פינות חיינו ומצריך התייחסות גם בלי חסדיו של המפלץ ותומכיו. הוא מקיף את חיינו במובנים רחבים בהרבה מהנראה במבט ראשון
אולי נכון להתחיל
מהנקודה הפחות צפויה, מברכות השחר. בברכות אלו אנחנו מברכים/מודים לה' על שלא עשנו
שלשה 'הם'. שלא עשנו 1. גוי 2. עבד 3. אשה.
ברכת 'שלא עשני
גוי', היא המוזרה שבכולן ומבוססת על 'הם' שאינו אלא 'לא אנחנו'. למעשה 'גוי'
פירושו 'עם' ובמילה זו מתכבד עם ישראל 'גוי אחד בארץ' וגם אברהם אבינו הובטח
'ואעשך לגוי גדול'. המילה לשאינם יהודים היתה תמיד 'נכרים'. נכרי מובנו 'זר'. כל
מי שאינו 'אנחנו' הוא זר. זר היא המילה ההפכית למוכר. יש המוכר = 'אנחנו', ויש הלא
מוכר, הזר, הנכרי.
בעצם המילה גוי
קבלה משמעות אחרת ממובנה (עַם) והפכה להיות 'אינו יהודי'. אין עוד מילת תואר כזאת,
שמתארת משהו על דרך השלילה. יש לכל דבר שם פרטי ושם כללי (תפוח, פרי) אבל אין מילה ל'לא תפוח'. אגב, איך הגויים כותבים
'גוי'? ובכן אם תציצו בהצהרת בלפור תמצאו שמבחינת הגויים מי שאינו יהודי קרוי 'לא
יהודי'. פשוט מאוד, לא?
נמצא שבברכה זו אנחנו מברכים ברוך שלא עשני לא יהודי. במקום לומר ברוך שעשני יהודי (כגירסת הגמ' במנחות מג:. מובאת גם בריף וברא"ש בפ"ט דברכות) אנחנו משתמשים בגרסת התוספתא בברכות, שכן היא גרסת רב עמרם והרמב"ם והטור (אם כי הראב"ע העיר כבר בשמות כא,ח שאין איש יחיד קרוי 'גוי' אלא עם בלבד והנכון לגרוס 'שלא עשני נכרי' וכן תוקן בסידור 'עבודת ישראל').
מ"מ לעניינו נקח רק את העובדה שלפעמים שלילת האחר כה חזקה, עד שקובעת מקום לעצמה. המדהים הוא שבשביל לגבש תודעת 'אנחנו', זקוקים ל'הם'. בלי 'הם' אין 'אנחנו'. לצערנו, גם מחקרים מגלים שכאשר קובעה בתודעתנו קבוצת ה'אנחנו', הרי האינטרס העליון של הקבוצה הוא להפחית את טובתה ומשקלה של קבוצת ה'הם' - גם במחיר הפסד לקבוצת ה'אנחנו'. הדברים ארוכים ומן הסתם נכון לייחד להם כתיבה.
אם כתיבה זו הופכת להקדמה, אז אולי נכון לציין שהמוח האנושי פועל באופן טבעי בטכניקות של 'הכללה' ו'הקבצה'. הדבר מקל על המוח לטפל במידע חדש שמגיע אליו. תארו לעצמכם שהמוח היה צריך לזהות כל פרט ופרט וכאשר כלב היה מתפרץ לעברו, לא היה נותן הוראה לרגליים להתרומם חיש קל, אלא מחכה לראות אם כלב זה אכן מתנהג כאותו כלב שנשכו אתמול. לשם כך, המוח מתייג את כל הולכי הארבע הנובחים להכללת 'כלבים' - ואת אלו להקבצת 'מסוכנים'. כך נחסכות דקות קריטיות בדרך ההחלטה 'ברח לך בן אדם, ברח'.
כלומר, שיש כאן גם פעילות מוחית שגרתית (של הכללות והקבצות) וגם פעילות סוציולוגית-פסיכולוגית של 'אנחנו 'מול 'הם'.
כלה הגיליון ולא
תמו הדברים.
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.