שלום וברכה מורי ורבותי!
שעת חינוך הילדים שלנו, שבזכותה נזכה, בעזרת ה', לילדים מחונכים, מדהימים ונפלאים. אבל אנחנו זוכרים שאנחנו כהורים צריכים להתחנך, ורק בזכות זה נזכה לילדים מיוחדים כל כך.
ושימו לב טוב!
הילדים רבים, שניהם פונים אלינו לעזרה, לפעמים אחד מהם פונה אלינו לעזרה, בדרך כלל זה הקטן, ההוא שאין לו כח להחזיר, והוא אומר: "אבא, הוא עשה לי", מה אתה עושה בכזה מצב? האם אתה אמור להתערב? או שלא מתערבים במריבות של ילדים?
שימו לב טוב! כלל ראשון במריבות של ילדים – לעולם, אבל לעולם, אתה לא יודע מי התחיל באמת, ואתה לא יודע מי צודק.
אין אפשרות לדעת מי רמז בעיניו, או ציקצק בשפתיו, וגרם לחברו להתעצבן ולהשליך עליו את הנעל.
אין לך אפשרות גם לדעת מי נתן את המכה הראשונה, שום ועדת חקירה לא יכולה על ילדים...
זה בלתי אפשרי בעליל, אם אתה לא יודע מי עשה זאת, אין לך זכות להעניש אותו.
באותה מידה, גם הפתרון של "בוא ונעניש את שניכם יחד", הוא לא פתרון, כי אחד מהם הוא לא באמת אשם. אחד מהם היה נרדף וחברו רודף, מדוע שניהם צריכים להיכנס "לבור בית האסורים" בחדר הילדים?
אולי נחפש פתרון אחר שבו נאמר להם: "בואו אתם ותחליטו מי היה האשם ומה העונש שתבחרו?", זה גם יהיה גרוע מאוד, כי אף אחד לא באמת יהיה אובייקטיבי לומר לך: "תן לנו את העונש שיעשה לחברי טוב ולי רע". כל אחד יבחר את העונש שיעשה לו את הרע.
לפעמים משתמשים בך הילדים כמקל, כי אם יש לי אח גדול שאין לי כח לחבוט בו, אני פונה לאבא שהוא כבר יעשה לי את העבודה, ואבא, הרגיש והמדהים שלי, רק רואה שתי דמעות זולגות מעיניי וכבר הופך לאדם קשה, ואולי אפילו לאדם אכזר.
אין שום אפשרות לדעת מי ניצח, בגלל שאין כזו אפשרות אין לנו את הזכות להתערב.
מה התפקיד שלנו?
לומר לילדים: "יקיריי! יש פה אורח חיים שמתחיל מהבית ומסתיים במהלך החיים גם בחוץ, בדיוק כפי ששם תצטרכו להסתדר לבד, גם בבית תצטרכו להסתדר לבד. אני לא יכול להיות הגננת שלכם, כי גם כגננת אני לעולם לא אוכל לדעת מי צודק ומי לא. אם אתם מגיעים אלי יחד עם תלונה, ורוצים שאפתור לכם אותה, אני מוכן, שבו וספרו לי מהתחלה מה היה, תאמו ביניכם גירסאות, ואני אחליט מי הצודק, אבל אם אתם באים אלי כאשר כל אחד מגיע עם גירסא שונה, אני לא יכול להיות דיין, אני לא יכול להיות שופט, ואם כך גם ממילא אני לא יכול להתערב".
בצורה כזאת הילדים לומדים שהאחריות נמצאת בידיים שלהם, ואם מישהו מהם פעם אחת ספג מכה מיותרת, הוא יודע שפעם הבאה הוא לא יכנס לשדה הקרב הזה.
הוא גם יודע שהוא לא יכול להשתמש באבא בתור ההוא שיעניש את החזק.
בצורה כזאת מגיעים לבית שכמעט ואין בו מריבות, ואם יש בו ויכוח כלשהוא, הילדים יודעים יחד לבוא לאבא, לספר לו את אותו סיפור, ולקבל את פסק הדין כפי שמקבלים שתי צדדים נאמנים את פסק דין בית הצדק של הדיין.
בהצלחה רבה לכולנו,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.