מאת: חרדי בעולמו
קודם ר"ה הצעתי כאן אפשרות לקבל קבלה אחת. לעשות שינוי 'קטן' ובזה להנצל מהדין. כתבתי שהחלטה כזאת יכולה להיות אבן פינה לשינוי מהותי בכל החיים ולא הרחבתי. הפעם אבקש להראות כיצד החלטה על 'השבת דעתי לעצמי', יכולה להיות בעלת השלכה רוחבית ועמוקה לאין קץ וכדוגמה, אשתמש בתופעת הכעס. הכעס הוא דוגמה טובה לאובדן שלטון הדעת ודוגמה מצוינת להבהרה כיצד השבת שלטון הדעת, משיבה את עצמך לעצמך.
יש ביטויים שגורים, שמעידים על וויתור מוחלט על הדעת ואיננו שמים אל לב. למשל, אפשר לשמוע מישהו אומר 'הוא הרגיז/הכעיס אותי, ולכן הגבתי ככה'. יש גם אנשים שאומרים "מה לעשות, ככה זה הטבע שלי, אני מתרגז מהר", יש גם אנשים שמרבים להיעלב (היה לנו פעם שר חוץ כזה). ישנן אפילו ארצות, שמקובל לומר על יוצאיהן, שהם חמי-מזג וממהרים להתלהט. 'פתיל קצר' קוראים לזה.
האמת היא שהכעס, העלבון וכדו', אינם ניתנים להפעלה ע"י אחרים כלל. אני יכול לכעוס, אבל אף אחד לא באמת יכול להכעיס אותי. אולי זה נשמע מוזר ברגע הראשון, אבל רק אני יכול להרגיז את עצמי. אחרים יכולים 'לטמון לי פח', כלומר להתנהג בדרך שהם יודעים שאני אאבד את עשתונותי ואכעס, אבל אם באותו רגע תהיה דעתי מוסחת משום מה, אז לא יעזרו להם כל המאמצים שלהם.
אביא לכך תימוכין שכליים ואח"כ אדגים בצורה שתאפשר להבין-בחוש שאנחנו שבויים בתפיסות שגויות (ואשר על כן, עצתי אמונה לקחת חזרה את השליטה על הדעת).
נתחיל בהגיון. האם אתה חושב שאתה שולט על מה שאתה חושב? אם תסכים איתי שאתה בעל הבית היחיד על מוחך ומחשבותיך, נותר לנו רק להבין איך עובד מנגנון הכעס.
הכעס הוא רגש שניוני. כלומר, לעולם הכעס אינו
הרגש הראשון שעולה בנו, אלא השני. תחילה עולה רגש אחר (כאב, פחד, פגיעה וכדו')
ועקב חוסר היכולת לפרק את התסכול הרגשי, אנחנו מגיבים בכעס.
בכלל, כל התגובות הרגשיות שלנו עוברות תהליך שנקרא א.פ.ר.ת. (ר"ת של אירוע, פרשנות, רגש, תגובה). קורה משהו (מישהו סטר לי ברחוב), אנחנו מפרשים בדרך מסוימת (הוא העליב אותי לעין כל), בהתאם, אנחנו מרגישים פגועים-ואז-כועסים ובהתאם, מגיבים ('מברכים', מכים בחזרה, וכדו'). אם הפרשנות שלנו היתה שונה, נניח שהיינו מפרשים את מכתו כאות חיבה, לא רק שלא היינו נפגעים, אלא שמחים שמחה רבה. כפי שנהגו חסידי צאנז).
כלומר, שמה שהעביר אותנו ממצב רגוע ונשלט
ע"י הדעת, למצב של אובדן הדעת (יש הגדרה טובה יותר למצב הכעס?) אינו האירוע
הישיר, אלא הפרשנות שאנחנו הענקנו לו.
הא למדנו, שהזולת אינו יכול
להכעיס אותנו. אנחנו מכעיסים את עצמנו.
בהתאם, איש גם אינו יכול להעליב אותי. אפשר לעלוב בי, אבל האם אעלב? זו לגמרי החלטה שלי.
נעבור להדגמה-המחשה. נצייר שמישהו ניגש אלי ברחובה של עיר וסוטר על פני לעיני כל. לכאורה, אני גם 'נעלב' ממנו והוא גם הכעיס אותי מאוד. אבל נניח שבדיוק באותה שניה, העגלה של התינוקת שלי התחילה להתדרדר לכביש והיא ממשיכה להתדרדר ואני חייב לרדוף אחריה, כדי להציל אותה. נניח שרצתי אחריה כמה דקות ובסוף, בחוסר נשימה, אני מציל אותה. אתם חושבים שהידיעה שמישהו הכה אותי לפני חמש דקות, תכעיס אותי עכשיו?? רגשות המתח ואח"כ השמחה, לא ישאירו מילימטר פנוי לשטות וההבל הזאת של המשיגינער שסטר לי.
כלומר, שבשביל לכעוס, צריך פניות הדעת שלי לעניין. אם לא פינינו את דעתנו לרגשות העלבון והכעס, פשוט לא נכעס. (לכן ענווה היא החיסון הכי וודאי לכעס).
כלומר, שהתופעה ה'מוּבֶנֶת' של הכעס, היא בעצם תוצאה של איבוד
הדעת. מי ששולט בדעתו, לעולם לא יכעס. זה נשמע פשוט-עד-להרגיז וכי מי הוא זה שיכול
לשלוט כך בעצמו?
נכון. אבל העצות האחרות שניתנות הן עוד פחות אפשריות. העצה היותר נפוצה היא 'לספור עד עשר'. מי שיועץ עצה זו, אינו מבין כעס מהו. כשכועסים, לא סופרים אפילו עד אחת! מי שפנוי לספור עד עשר, כנראה שלא באמת כועס.
אז במה שונה הצעתי? בכך שאני לא מציע להתגבר על הכעס בעת התפרצותו, אלא להתחיל לרכוש את שלטון על הדעת בכלל. להפסיק לפעול כמו אוטומט ולהתחיל לפעול בהתאם לדעת. לא לדעת של רב או פרסומאי כלשהו, לפעול בהתאם לדעתך שלך!
מי שמתחיל את התהליך של בירור מה דעתו שלו (שההתחלה של זה היא, להפסיק לקבל דעות של אחרים, כאילו הן תורה מסיני), ממליך את הדעת על מעשיו. סוף התהליך הוא שהכעס הופך להיות נדיר.
ההתחלה יכולה להיות צנועה. בשימת לב. בפעם הבאה שמישהו אומר 'הוא הרגיז אותי' שים לב שזה לא מדויק. אף אחד לא יכול להרגיז אף אחד. אין דבר כזה בעולם. זו מטבע לשון בלבד.
כלומר, שהדרך המוצעת להתגבר על הכעס, היא
לטפל בשורשו וזאת, הרבה לפני שהאירוע 'המכעיס' קורה בכלל.
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.