חוסך שבטו שונא בנו

 

מאת: חרדי בעולמו

 

הבאת כאן סרט על הכאות בחיידרים. ברשותך, אבקש להרחיב את הנושא בשני היבטים.

1. הוצאת העצבים של המלמדים על ילדים (שזה בעצם העדפת האינטרס המושחת והמיידי של המלמד, על טובתו של התלמיד).  האם זה 'דברים שהיו פעם', או שעכשיו זה בא לידי ביטוי בדרכים אחרות?

2. השתנות הטבעים והזמנים. אם בעבר ילד ומבוגר קיבלו מכות כדבר טבעי ויכול היה הדבר להועיל לחינוכם, כיום אנחנו בדור שהכאה תביא רק ההיפך. כבר פסק החזו"א שכיום אין 'מורידים' משום שהדבר יביא להיפך המבוקש (לא נכנס הפעם לנושא איך אפשר להחליט שמבטלים הלכה, משום שבטלה התכלית ולכן בטל הדין. זה נושא לא פשוט, אבל אכמ"ל).

אקדים כמה מילים של היסטוריה בנושא המכות.

כיום אנחנו חיים בעולם נטול מכות למדי. (אה. סליחה. למעט אם מישהו מהמחנה האחד העיז לעבור למחנה האחר. אז כן יש מצווה רבה להכותו וכל המרבה הרי זה משובח - לשיטת מחמירים מסוימים). אבל באמת מעבר לחריגות אלה, אנחנו חיים בעולם סטרילי למדי, מבחינת אלימות של הכאה פיזית.

בעבר, מכות היתה הדרך האולטימטיבית 'להעמיד אדם על מקומו'. זה לא שהמלמד הכה את הילד בחיידר. הילד הזה היה מקבל מכות גם אם הוא לא היה בחיידר, אלא לומד נפחות אצל נפח. בהלכה, רב המכה את תלמידו ומת הילד, פטור מגלות (סוג של 'מתה מחמת מלאכה'). הלכה זו תקפה גם אם נפח מלמד שוליה ומת השוליה תחת ידו. הסיבה לכך היא שככה לימדו פעם. לא היתה דרך אחרת. זו היתה הדרך הבלעדית.

היהודי שחטף מכות משיכור מזדמן ברחוב, לא היה תופעת המכות היחידה באותו יום. שעה קודם לכן השיכור הזה קיבל מכות מהממונה עליו באחוזה, משום שלא סידר יפה ומהר את האוכל לסוסים. ומנהל האורווה קיבל כמה שעות קודם מכות מהממונה עליו, משום שלא מיהר מספיק להוציא לו את הסוסים. ומנהל המשק קיבל כמה דקות קודם מכות ממנהל האחוזה, משום שתיפקד ככה ככה. ואפילו המנהל הגדול מכולם קיבל כמה מכות טובות מהפריץ עצמו, משום וכו'. ככה התנהל העולם. אם תרצו לרוות נחת מתיאור שכיחות המכות ונורמליותם, אתם מוזמנים לקרוא בזיכרונותיו של יחזקאל קוטיק (גוגל יפנה אתכם בקלות), איך המלמד לא מפסיק להכות את תלמידו הסורר בן החמש עשרה, גם כשנוקשים על החלון ומודיעים לסורר הזה שנולד לו בן ברגע זה.

כשתבינו את הסיטואציה באותם זמנים (קוטיק בהחלט יעזור לכם בכך) תבינו שהכאת הילד היה הדבר הכי נורמלי טבעי ומתבקש. אין דרך אחרת לחנך ילדים מלבד זאת. בהתאם, כמובן, מתבקש ש'חוסך שבטו, שונא בנו'.

כמובן שמי שמלאכתו היתה כרוכה בהכאה תמידית (כמו מלמדים) חסכו כאב לעצמם והיו מכים עם רצועה או מקל. הפריץ, לעומת זאת, שהיה מתקשה/מתעצל לעמוד בחובתו להכות הרבה אנשים, היה שוכר מישהו שירביץ במקומו. הוא רק היה אומר כמה מלקות לתת, והשאר עשה העובד. מן הסתם, כשאינך צריך להתאמץ ולהזיע בהלקאה עצמה, אלא רק לנקוב במספר, קל יותר לנקוב במספר גבוה.

כה נורמלי היה הדבר עד שאחד האדמורי"ם היותר מפורסמים ויותר נחשבים (שהיה גם ת"ח גדול ושמו ידוע על שם ספרו. ה"ה הדברי חיים מצאנז הקדוש) היה מרביץ לבאים לפניו כמעט סתם כך. החסידים כה שמחו לקבל ממנו מכות, עד שאי אפשר לומר בוודאות שהוא עוול להם בכך, אבל אם אחד מאיתנו היה נכנס עכשיו ורואה אדמו"ר מכה-נאמנה מישהו, מן הסתם היה חושב מחשבות פחות קדושות.

במציאות רואים שאפילו שבצאנז משמרים את המנהג להגיע לחתונתם על גבי סוסים, את המנהג הזה, של הכאת החסידים, לא שימרו.

כנראה שכולם מבינים שבכל זאת משתנים הזמנים וכיום הכאה - גם של חסד ואהבה - לא תתקבל ברוח טובה וכנועה.

מי שמכיר את נושא הכאת התלמידים, יודע שהמהדרין בזה הם היותר שמרנים. ניתן לומר בהכללה שהסיכוי שלך לקבל מכות גדול יותר, אם אתה לומד באידיש.

השאלות המתבקשות כאן הן שתיים. האחת, האם אכן זה יותר 'צדיקות' להרביץ לתלמידים? יש שיאמרו שבוודאי, הרי רק כך אפשר לקיים את ההלכה שבימים אלו ימעיטו בהכאת התלמידים ולא יכו חזק, כהרגלם כל השנה. איך מקיימים הלכה זו בתלמודי התורה של הליטאים?? הרי הם מפירי הלכה ביודעין?!

השאלה השניה היא: האם אנחנו מבינים שעם השתנות הטבעים והזמנים, צריך לשנות גם את דרכי החינוך?

בהנחה שהתשובה לשאלה השניה הינה חיובית, תעלה השאלה העיקרית: האם אנחנו מבינים שאנחנו צריכים לבדוק את דרך החינוך שלנו לא רק במובן של הכאה פיזית, אלא גם במובנים אחרים? האם העובדה שאנחנו מאבדים שנה שנה אלפים מצאצאינו לטובת חילוניות (או לנוער גבעות. מדהים כמה חרדים עשו את הדרך לשם), האם זו עובדה מספקת כדי לבחון את עצמנו? האם נמשיך לטפל ב'נוער נושר' במקום לטפל ב'מערכת מנשירה'??

זאת תמיד השאלה הנשאלת: האם אני יכול ללמוד מזה משהו לעצמי? האם הרשעה של הכאת תלמידים מסתיימת בהכאתם הפיזית, או שמא אולי ייתכן ואפשר שגם בדרכנו הלא-מכה-לכאורה, אנחנו מכים נפשות על ימין ועל שמאל ורק בתיקון זולתנו ('נוער נושר'...) אנחנו עסוקים.

ולוואי ותהיה גם אוזן שמעת אחת, כאן למטה. אמן וכי"ר.

 

חרדי בעולמו