חלק א :
שבוע חדש עם כוחות חדשים ״וקווי השם יחליפו כח״. וביותר בימי השובבי״ם, שהם ימים של קטנות הדעת והם על פי יסוד רבנו הבעל שם טוב זצוק״ל, של הבירור על פי היסוד הנורא, ששלושה שלבים חשובים בחיים הם.
ובעל ה״תולדות יעקב״ קרא להם סוד, ששמע מרבו הבעל שם טוב זצוק״ל. שלושה שלבים בחיים: הכנעה, בירור והמתקה.
הנה זמן חנוכה זה זמן ההכנעה. מאירים באור גדול, אור החנוכה.
וכן גם כוחות שאחרי חודש תשרי זה זמן ההכנעה. ולאחר מכן ימי השובבי״ם זה זמן הבירור.
ויקח האדם יסוד גדול בימים אלו ביותר, וכן בכל ימות השנה. כל דבר אשר עושה, מיד יחשוב במה זה עוזר לי בעבודת השם עכשיו.
לאכול, האם האכילה נותנת לי כח בעבודת השם, האם היא הולכת לקדושה או סתם תאוה. אם מוסיף לו כח, מיד יעשה. ואם לא, מיד יניח.
כך גם צום, האדם חושב האם לצום, השאלה והמבחן הוא האם זה ימנע ממך ללמוד תורה, האם זה ימנע ממך לקדש שם שמים, אם כן, אל תצום בשום אופן. ואם זה יוסיף, תצום.
זה הכח של הבירור, כל דבר לברר.
וכך על פי דברי רבנו הבעל שם טוב זצוק״ל, החיים הם על פי היסוד הזה. בכל יום יש את ההכנעה שלו, הבירור שלו והמיתוק שלו. וכך בכל שבוע וכך בכל חודש וכך בכל תקופה וכך בכל שנה וכך בכל חיי האדם. יש זמנים של הכנעה, להכניע את התאוה, להכניע את היצר הרע ואחרי כן הבירור. לברר את הטוב מהרע ולדעת, מה טוב ומה פחות טוב, מה מועיל ומה מזיק. ממה יצא לנו טוב, קדושה, רוחניות, זיכוך וממה לא יצא כלום, רק שלילי וזה שלב של הבדלה.
ואחרי שאדם עובר את ימי השובבי״ם, שהם ימים של קטנות הדעת ושל הבדלה, ובוחן כל דבר מה מועיל ומה לא, שכר מצוה כנגד הפסדה, אחרי כן באים ימי הפורים, שהם ימים של מיתוק של גדלות הדעת. ובימי המיתוק מכניסים את כל הדברים לשם שמים, אחרי שהכניע את יצרו. כמלחמה שהחיילים בתחילה יורים אש גדולה וקשה על האויב, מכניעים אותו, ואחרי שכתשו אותו, נכנסים לברר את המצב ולהשליט את סדרם.
ואחרי כן זמן המיתוק, שהכל נכנס לסדר גדול ולקו ישר וראוי.
וכך בתחילת השבוע. יום ראשון, יש בחינה של הכנעה, היצר הרע רוצה שהאדם ילך לכיון הרע, מכניס בו ייאוש. כולם טוב להם ולך לא, אתה מקופח מכולם, לא מעריכים את מעשיך. זה יצר הרע, תכניע אותו.
תדע שיום ראשון, הוא יום שהיצר הרע מכניס באדם יאוש, אחרי האורות של שבת. קשה לנפש לעלות והכל נראה לאדם מר וקשה, וכל ההתחלות קשות. והאדם יחזק את עצמו בפרקי שירה, שמעלתם מעלה עצומה ומעורר על ידי לימוד פרקי שירה את כל היסודות שמהם בנוים כוחות האדם. ועל ידי הכח הזה שכל הניצוצות של החיות והעופות וכל הבריאה, שהיו שותפים לבריאת האדם.
כאשר הקב״ה רצה לברוא את האדם, אסף הקב״ה את כל החיות והבהמות והעופות. וכל הבריאה נתנה כל אחת את הטוב שלה, ובזה נוצר האדם, בלול מכל חיות ועופות העולם. ולכן יובן המדרש, כאשר סיים דוד המלך לכתוב את ספר התהילים, זחה עליו דעתו ואמר, ריבונו של עולם, האם יש עוד אדם שכתב ושיבח והילל אותך כמוני.
מיד עמדה הצפרדע ואמרה: דוד, אל תזוח דעתך. אני אומרת בכל רגע אלפי שירות להקב״ה, ומיד דוד שתק.
וצריך להבין, מדוע דווקא הצפרדע, היא שעמדה והוכיחה את דוד המלך ולא חיה או עוף אחר.
אלא, כי הצפרדע נתנה לאדם בבריאת העולם כח, להלל ולשבח את הקב״ה. וכך יובנו דברי הגמרא המפחידים, על מכת הצפרדע.
רבי עקיבא דרש, עלתה צפרדע אחת מהיאור והמצרים היכו אותה. וכל מכה שהיכו, יצאו כמה צפרדעים וכך היתה מכת הצפרדע, זו דעתו של רבי עקיבא.
כששמע את דעתו וסברתו רבן גמליאל, צעק ואמר לו: עקיבא, מה לך ולדברי הגדה, לך ודרוש בנגעים ואוהלות. לא כך היה, אלא במכת צפרדעים, הקב״ה אמר לצפרדעים שיבואו למצרים, ובאו ונכנסו באש, בתנורים ובכל מקום.
והנה שנים רבות הגמרא הזאת קשה לנו. הרי תורה היא של כולם וכל אדם יכול לדרוש וללמוד, וזכותו של רבי עקיבא ללמוד את כל מקצועות התורה: עיון, בקיאות, הלכה, הגדה. מדוע רבן גמליאל עוצר אותו מללמוד דברי הגדה, וחולק עליו על מכת צפרדעים.
וכן מה עומק המחלוקת בין רבן גמליאל לרבי עקיבא, איך היתה מכת צפרדעים, האם צפרדעים בודדים יצאו מהיאור והמצרים היכו אותם ויצאו מזה בדרך נס הרבה צפרדעים, או מהתחלה כדברי רבן גמליאל יצאו הרבה צפרדעים.
אלא, כל דבר שחכמים וצדיקים מוציאים מפיהם יש לו כח גדול. ולכן המשנה באבות מזהירה, ״חכמים היזהרו בדבריכם״ ושורש המחלוקת בין רבי עקיבא לרבן גמליאל, הוא שורש חזק מאוד. רבי עקיבא סובר שמכת הצפרדעים הייתה במסירות נפש של הצפרדעים, שקפצו לתנורים ומתו, מצפרדעים שנוצרו עכשיו בנס מהמכה, שהמצרים היכו את הצפרדע האחת שעמדה לידם וכך נוצרו עוד ועוד צפרדעים.
אם כך, בבריאת העולם הצפרדע שהיתה, לא היתה בעלת כוחות של מסירות נפש. ואם לא היתה בעלת כוחות של מסירות נפש, אז הצפרדע לא נתנה לאדם כח של מסירות נפש בבריאת העולם, ועל האדם להילחם כל חייו להשיג את מעלת המסירות נפש.
וכך רבי עקיבא היה נאה דורש - נאה מקיים, הוא מעיד על עצמו, רגע לפני שהוציאו אותו להריגה והיה בידי שוביו בייסורים קשים, שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, מעיד ואומר: כל חיי חיכיתי לרגע זה!
רבי עקיבא מגיל ארבעים שנה שחזר בתשובה, עד גיל מאה ועשרים שחי, חיכה ועבד על עצמו למסור את חייו על קידוש השם. כי לפי סברתו, לא קיבלנו מהצפרדעים בבריאת העולם כח, של למסור חיים. הצפרדעים שקפצו לאש ומסרו את חייהם, לא היו בבריאת העולם, אלו צפרדעים חדשים שנוצרו עכשיו על ידי נס. ורבן גמליאל יודע, שאם רבי עקיבא שהיה קדוש ישראל סובר כך, והלכה תהיה כמותו בזה, אם כך לא יהיה ואין לשום יהודי כוחות חקוקים בטבע של מסירות נפש. זה דבר חדש שבידי האדם. ילחם, יעבוד על עצמו, יהיה לו כח למסור את נפשו. לא ילחם, לא יעבוד על עצמו, לא יהיה לו כח למסור את נפשו.
ולכן רבן גמליאל אומר לרבי עקיבא, תעצור מדברי הגדה, לך ללמוד נגעים ואוהלות. ובאמת רבי עקיבא הלך על פי דעתו, והוא נלחם ומסר את נפשו על קידוש השם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.