לאור פסיקת הגר"ח קנייבסקי כי דינו של שמואל אויערבך כזקן ממרא - כל הדינים וההלכות

מאת בן תורה

זקן ממרא הוא תלמיד חכם סמוך, שמורה הלכה למעשה בניגוד לפסיקת הלכה של הסנהדרין כשהיא במקום מושבה שבלשכת הגזית,‏[2] ובהרכבה המלא.‏[3] הזקן מתחייב במיתה אך ורק אם הורה כך הלכה למעשה. התורה החמירה בדינו של הזקן, והוא מתחייב מיתה בחנק.‏ הזקן הממרא הוא אחד מתוך ארבעה מקרים ש"צריכים הכרזה", וההלכה רואה חשיבות רבה לפרסום המקרה למען יראו וייראו.‏ כחלק מגישה זו העונש היה מבוצע בירושלים, בחג העלייה לרגל הסמוך לגזר דינו, כדי לפרסם את העניין בקרב כל העולים לרגל.‏ בדומה לכך, נאסר על חכמי הסנהדרין למחול על כבודם ולוותר לזקן הממרא, כדי "שלא ירבו מחלוקות בישראל".‏

 

"וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל: וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד" (ספר דברים, פרק י"ז)

הזקן הממרא עובר על המצווה לשמוע לדברי חכמים, הכוללת מצוות לא תעשה אחת: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (ספר דברים, פרק י"ז, י"א), ומצוות עשה אחת: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה" (ספר דברים,פרק י"ז, י"א).

 

קיימת מחלוקת תנאים מהו אותו דין עליו מתחייב זקן ממרא מיתה אם חלק על הסנהדרין.‏ לשיטת רבי מאיר מדובר רק בדבר שבמזיד העונש עליו הוא כרת ובשגגה קרבן חטאת, כלומר, על דינים מדאורייתא. לעומתו סבור רבי יהודה כי הדין עליו נחלקים הזקן והסנהדרין הוא פרשנות חז"ל על דין מדיני התורה, שאינה מתחייבת מהמקרא עצמו. ורבי שמעון אומר שאפילו אם חלק הזקן על הסנהדרין בדין קל מדרבנן, הוא יכול להתחייב מיתה בגין כך. ההלכה למעשה נפסקה כשיטת רבי מאיר.

על פי המשנה, היה צריך הזקן הממרא לעבור דרך שני בתי-הדין בירושלים, זה שהיה יושב בפתח הר הבית וזה שהיה בפתח עזרת ישראל, שבשניהם ישבו 23 דיינים. רק לאחר שלא קיבל את דעתם, היה מגיע הזקן לסנהדרין הגדולה שישבה בלשכת הגזית שבעזרת הכהנים,‏ ומברר את ההלכה עימם. לעומת זאת מופיעה בספרי דעה שונה, לפיה אין הזקן חייב לחלוק על בית הדין הגדול שבירושלים, אלא אף אם הוא מורה נגד דעתם של הסנהדרין כששהתה ביבנה - דינו כזקן ממרא.‏