מאת: חֲרֵדִי
בְּעוֹלָמוֹ
רבים גם טובים מבינים את ייחוד האדם בכך שיש לו יכולת דיבור. אמנם חכמי הטבע גילו מכבר שגם לבע"ח יש שפות וגם הם מדברים ושרים (כמצוי בחז"ל), אבל האדם הוא היצור היחיד בעולם שיש לו כלי דיבור (ממבנה בית החזה, הגרון, מיתרי הקול ועד לחיך והשפתיים) שיכולים לבטא 'דיבור' כמשמעו בקודש. עדיין לא פוענחו שפות בעה"ח, אבל המלומדים יודעים לזהות חלקים מהשפות ובעיקר תחומי שפה. גם ידוע שבעה"ח מעבירים מידע בדרכים 'לא מילוליות'. הדבורה מעבירה לחברותיה מידע על צוף טעים שנמצא במרחק רב ובכיוון מדויק הרבה מכבר ליכולת התפיסה האנושית.
נכון, בעלי החיים יכולים להיות להשמיע צלילים ולהעביר מידעים בדרכים לא מילוליות, אבל רק בן אדם יכול להמציא שפה. ייחודו של האדם אינה ביכולתו לדבר בשפת האדם (לשה"ק, עפ"י הספה"ק). בזה אינו מיוחד. כל בע"ח מדבר בשפתו ומבטא את צרכיו ורצונותיו. הייחוד של האדם הוא שאינו רק מבטא דברים במילים, אלא ביכולתו למלל מעשים. מוח האדם אינו חושב בתמונות, אלא במילים. כל המציאות שבה אנחנו חיים קיימת במוחנו בצורת מילים (ורק נתמכת ע"י זיכרונות ויזואליים). המציאות כשלעצמה אינה קיימת, אם לא שתינתן לה משמעות כלשהי. העובדות כשלעצמן חסרות משמעות ואם לא תארגנה לתוך 'סיפור', לא יוכל מוח האדם לזוכרם כלל. כבר שאלו החכמים האם עץ שנופל ביער-עד משמיע קול בעת נפילתו, או שלא. והתשובה הפשוטה היא שכל עוד אין 'שומע' אין גם קול.
כלומר, ה'עובדות' כשלעצמן אינן מאומה ואם
לא שיארגו לתוך 'סיפור' כלשהו, כאילו לא התרחשו מעולם.
נמצאת אומר: מה שהופך אותנו ל'מדברים' אינו היכולת לבטא דיבור, אלא למלל את המציאות. או , אם תרצה, לא היכולת לספר את המציאות, אלא היכולת ליצור אותה.
מכך נובע המנעד האין סופי של תפיסת המציאות. האם קסמיו של ביבי הביאו את הסכמי אברהם, או שהאינטרסים ההכרחיים של מדינות המפרץ מול איראן היו מביאים זאת, מול כל מי שיעמוד בראשנו. כל בנאדם מספר לעצמו את סיפור החיים כפי שהוא רוצה להבין אותו ואז גוזר - מתוך 'המציאות האובייקטיווית' שלפניו - את השקפת עולמו.
בכוח אנושי מהותי זה יכולים בני אדם משכילים לספר לעצמם שזכר הוא נקבה, שגור-רודפים הם הנרדפים, שפלשתינים זה עם עתיק, שצודק ומוסרי לאסור על מעביד לשאול את המועמד לעבודה על עברו או על תכניותיו לעתיד, שיש דבר כזה 'דעת תורה', וכדו' הבלים אין קץ.
מבחינה מסוימת כולנו נולדנו לתוך 'פסטיבל מספרי סיפורים' ואין יכולת לאדם להפסיק להיות 'רוח ממללא'. הדבר היחיד הנתון לבחירה הוא לנסות לזהות אלו 'סיפורים' ירשנו מדורות קודמים, במה אנחנו מחדשים סיפורים לעצמנו וכן הלאה.
אנחנו כל כך שבויים בתפיסות מילוליות, עד שהברקות וחידודי לשון (ובעיקר כאלו שנאמרו ע"י מפורסמים) מתקבעים במוחנו כאילו הן אמת לאמיתה. הערתי כאן שאנחנו מעלים על נס את התקווה, כשבפועל נזקה שווה לתועלתה (יש קשיים ומלחמות בחיים. פעמים תוצאתם חיובית ואז מעלים על נס את התקווה שנתנה כוח להמשיך ולסבול. מנגד שוכחים את המקרים שהתוצאה הסופית היתה אסון שיכול היה להיחסך, לו היו מפסיקים לקוות ולמות לשווא. ע"ש בדוגמה מימינו).
בהיות והמציאות כולה הנה אך ורק מילים, יוצא שהעבר רלוונטי להווה, בדיוק כמו הווה ובדיוק כמו העתיד. שגויה האמרה (שנאמרה ע"י מי שאיני מגיע לקרסולי קרסוליו) שהעבר אין והעתיד עדיין ודאגה מניין. העבר אינו אין. העבר חי נושם ובועט בכל רגע! לא מיבעיא שהכוזרי מתחיל להוכיח שיטתנו מיציאת מצרים ולא מבריאת העולם, אלא שכל חיינו מושתתים על העבר. לולי ידענו שכאן ארץ אבותינו, וכי היינו נלחמים עליה? גם במעשים יומיומיים העבר הוא זה שמכתיב את פעולותינו בהווה ולולי עתיד מקווה ורצוי, לא היינו פועלים מאומה. בקצרה: אין הווה בלי עבר ועתיד.
קיצור הדברים הוא שהאדם, כיצור אנושי ('רוח ממללא'), הוא יצור שכולו סיפורים ודיבורים. כל אדם יוצר את סיפור חייו וחי בתוך אותה בועת סיפור עד זקנה ושיבה. נדיר מאוד שמישהו מצליח להיחלץ מהבועה שלתוכה נולד - ושאותה המשיך לגדל ולטפח.
עובדה זו אינה פוטרת מאחריות אנשים חסרי מצפון שמשחקים במוחם של אחרים וממסגרים מחדש את עולמם של אחרים. אלו שקרני-חיים שעושים בזדון ליבם (בחלק גדול מהמקרים, לשם מצווה ולש"ש) להטות לב אחרים להאמין שהמציאות היא כזאת שמתאימה לאינטרסים של אותם מהנדסי התודעה.
אין דרך להמלט מחיים במציאות כפי שאנחנו
מספרים אותה לעצמנו. זו מציאות האדם. מה שאפשר לעשות, כעצתו של רבי נחמן, זה רק
סימנים קטנים, שיזכירו לנו שאנחנו חיים במציאות שנטוותה ונטווית סביבנו.
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.