איזה מזל שיש יאוש בעולם

 

מאת: חרדי בעולמו

 

רבות שמענו בשבחה של התקווה. רבים שניצלו ממצבים קשים מאוד משבחים אותה עד בלי די. רבים טוענים שבלי התקווה, הם היו אובדים ומפסידים הכל. 'לאבד כל תקווה', נשמע הדבר גרוע מכל. כל עוד תקווה קיימת, גם הסיכוי קיים.

סביר שלא נטעה, אם נאמר שלדעת רבים, התקווה היא היסוד להצלחה בכל. הרי בהיפוכה של התקווה נמצא היאוש וכי יש צורך להסביר למישהו שהיאוש הוא אם כל הכשלונות?. מי שֶׁמִּתְיָאֵשׁ, איבד את סיכויו להרוויח או לנצח. ראיתי פעם סטיקר, " שֶׁתִּשָּׁאֵר מְקַוֶּה " נאמר בו. עם פרחים ועננים, כמובן.

עד כדי כך דחויה ונלוזה היא היפוכה של התקווה עד שקמו מתכחשים לעצם קיומו. כאילו יש בעולם רק תקווה, אבל היפך-התקווה? 'אין יאוש בעולם' כלל.

בלי לפגוע בכל המקווים - ומן הסתם יותר מכך, מהמבינים שהם חייבים לקוות שאלמלא כן, אפסה תקוותם - ומבלי לפגוע באלו שרוקדים לצלילי ההכחשה את עצם קיומו של היאוש. בלי כל זאת, חשבתי שנכון בכל זאת להעמיד התקווה על מקומה.

כמו בְּהִיסְטוֹרְיָה, שיש לנו רק את האמת של המנצחים (המנוצחים הרי אינם כותבים היסטוריה. רק לעיתים, מצליחים ארכיאולוגים להוציא לאור אמת עובדתית, שהוסתרה ע"י המנצחים), כך גם בעולם התקווה יש לנו אך ורק את סיפוריהם של המקווים שצלחה להם דרכם. אותם אלו שקיוו עד בוש, אותם אלו שקיוו, חלמו, לחמו והלכו לעולמם מתוך ובשל אמונתם-תקוותם, אותם אלו לא הותירו בנו חותם. זיכרו, למשל, את הזויי בית שני שהמיטו עלינו שואה, מתוך תקוותם-אמונתם שלא יִטּוֹשׁ השם עמו ונחלתו לא יעזוב.

האמת הפשוטה והאובייקטיבית היא שתקווה היא דבר ניטראלי. אי אפשר לומר עליה 'טובה' או רעה', משום שהדברים נמדדים לפי תוצאתם ולא לפי מהותם. אנחנו רגילים להתייחס לתקווה בחיוב נמרץ, משום שהכרנו סיפורי כישלון שבאו לאחר היאוש ויש לנו את עדות המצליחים שלולי התקווה, הם היו מרפים ידיים ומפסיקים את מאמציהם. כלומר, אנחנו 'רואים בחוש' שהתקווה היא זו שנתנה את הכוח לשוב ולנסות, עד בוא ההצלחה המקווה.

אבל, אם נהיה אובייקטיביים, נבין שהתקווה הנה מתנה נפלאה, למי שהצליח. לאלו שכשלו בסופו של דבר, התקווה היא זו שהאריכה את סבלם ולעיתים היא זו שגרמה למפלתם.

בוא ניקח לדוגמה את הפלשתינאים (כמה קל לקחת דוגמה ממישהו אחר וכמה כייף ללעוג 'על הדרך' לאפסותם וּמִשְׁבַּתָּם של שכנינו הפלשתינאים). תראו איך הם לא קיבלו את הצעת החלוקה שהציע האו"ם בזמנו. אתם יודעים מה החלק שהעולם קצב ליהודים לקראת קום המדינה? בבקשה, הרי המפה לפניכם. כן, זו כל חלקת הארץ שהוקצתה ליהודים.

אבל לפלשתינאים היתה תקווה גדולה. הם רצו את כל הארץ (ואת היהודים לזרוק לים). הם בטחו במדינות ערב השכנות שהבטיחו להם שאוטוטו 'אנחנו באים וזורקים את כל היהודים לים ולכם תהיה כל הארץ'. בשל התקווה הברורה והגדולה הזאת, (ובהמלצת מנהיגי ערב שהיו בטוחים בניצחונם) ברחו רוב ערביי ישראל משטח המריבה, כדי לאפשר לצבאות מדינות ערב לטבוח ביהודים באין מפריע.

תארו לעצמכם שהפלשתינאים היו מאבדים תקווה. שמנהיגיהם לא היו מבטיחים להם הרים וגבעות והם היו עושים חשבון קר שאין להם יכולת לנצח את בני הקופים הללו. מה היה קורה אז? היינו נשארים עם כמעט כלום.

אז מזלנו הוא שהיתה להם תקווה. להם היתה התקווה, המכשלה הגדולה.

הנה לפניכם מפת ארץ ישראל כפי שנקבעה בהסכם שביתות הנשק (אחרי מלחמת העצמאות).

לא ארכו הימים וגָּמָאל עַבְּד אֶל נָאצֶר החליט שהגיע הזמן לקחת בחזרה את השטחים שנגזלו מהערבים (ולזרוק את היהודים לים, כמובן). צבא מצרים המהולל - ובעקבותיו צבאות סוריה וירדן - החליטו שמלחמה היא הדבר הטוב והנכון. סוף סוף תקווה יש להם.

מה קרה בפועל? שוב הם הוכו שוק על ירך.

הנה לפניכם מפת ארץ ישראל, כולל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים.

לזמן קצר בלבד הוכו הערבים ביאוש מְשַׁתֵּק, אבל במהרה חזרו להאמין בכוחם לנצח את היהודים ובהתאם, החלו להילחם בנו שנית.  אש"פ הוא הארגון הערבי שקם כדי ל'שחרר' את פלשתין מידי היהודים. והוא נלחם לאורך כל השנים כדי לממש משימה זו.

בהיות ואין התקדמות בערוץ הפלשתינאי לא ראה השמאל בארץ סיבה לעצור התנחלויות ובמשך השנים התיישבו ברחבי איו"ש כחצי מיליון יהודים. למה זה קורה? בזכות התקווה שלהם שהם יקבלו יותר.

אפילו כשאהוד ברק ואהוד אולמרט הציעו  להם את השטחים במחיר נזיד עדשים, הם המשיכו לסרב. למה? כי יש להם תקווה שהם ישיגו יותר.

אז הנה ההישגים שלהם בפניכם. מפת איו"ש נכון לעכשיו.

הא למדת שהתקווה הִנָּהּ כלי בעל ערך עצום, אבל זאת רק במידה ובסוף הצלחת. אם בסוף לא הצלחת, אז כנראה היה מאוד לטובתך לו היית מאבד את התקווה מוקדם יותר ומגיע להישגים אפשריים בשטח, במקום חלומות והמשך תקוות.

כאמור, התקווה והיאוש הם שני צידי המטבע ושניהם הינם ניטראליים לגמרי. עיתים טוב לקוות ולעשות מאמץ ועיתים טוב להרפות ולהפנות את המאמץ למקומות אפשריים.

כמילות התפילה הַמֻּכֶּרֶת:

אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,

אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,

וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

אגב. ממבט-על זה, ניתן להבין שמי שֶׁהֵרַע יותר מכל, לערביי ארץ ישראל (מבחינתם) אלו אנשי השמאל שטיפחו בהם תקוות (= אשליות) שאם הם יתעקשו עוד ועוד, הרי שחלקם בחלוקה יגדל. לולי אנשי השמאל, לפלשתינאים כשלעצמם לא היה מושג שהם עם בכלל והם לא היו מעלים על דעתם שהם יקבלו משהו במתנה מהיהודים הללו. כל עוד השמאל הישראלי ימשיך להבהיר להם שהכל זמני ושבהמשך הוא (השמאל) ישלוט ויתן להם את כל חפצם, הרי ש'המאבק הלאומי' ימשך. לפי קצב ההצלחה שלהם עד כה, נראה שבסוף הם יקבלו איזו בֻּתְּקָה בכניסה לרמאללה.

לעיתים, 'שתישאר מקווה' היא הקללה הנמרצת ביותר.

 

חרדי בעולמו