אֶת וָהֵב בְּסוּפָה

 

מאת: חרדי בעולמו

 

אחר הדברים (ושאינם דברים), נותרתי בעל חוב לדון לגופם של דברים. איך יהודים כשרים מתנצחים בד"ת.

הטענות עלי נחלקות לשניים. יש שרק משמיצים, מכפישים וממציאים דברים חסרי שחר, כתיבה רפושה שקשה לברור בה את המוץ מן הבוץ. לכועסים אלו, אין לי מה לענות. צדקו ממני. דברי מיותרים וטפשיים ומומלץ לדלג עליהם. אמנם, קצרה דעתי להבין איך טענו בחיטים והורה בו חיצים עונה על משהו ענייני. אבל אם הכותב נרגע, גם זה חסד (ועדיין, את התרופות צריך לקחת בזמן!).

אחר הגיע כאן לשיא גינס, כשכתב משפט בן שש מילים ('אין לי תשובות ושאלה זו טריפה') ב 669 מילים.

לאלו שטוענים טענות עם תוכן, אני משתדל לענות. פעמים, בתוך כתיבתי השוטפת ופעמים (כמו כאן וכאן) בכתיבה ישירה. למעוותים והמעוותים, אאלם דומיה.

לגופם של דברים. עלו שתי גישות. 1. הטוענים שאסור לאפשר חשיבה, כי זה עלול להביא לכפירה בהכל 2. ומנגד, 'החרדי בגולמו' שחושב שאדרבא, סכירת הפיות והמחשבות היא שורש כל הרע. למעשה אי אפשר למנוע בר דעת מלחשוב והשאלה היא אם תציע לו כיוון חשיבה אפשרי, או שתאמר לו שהשכל והתורה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. מ"מ, מניעת מחשבה מבר דעת, היא אוקסימורון.

מה עושים כאשר יש גישות מנוגדות? אמנם בת קול כבר לימדתנו שאפשרי שיהיו אלו ואלו דא"ח, אבל לקרוצי חומר קשה להכיל זאת. חז"ל לימדונו שמחלוקת שהיא לשם שמים סופה מתקיימת, אבל מה הגדר של מחלוקת לש"ש? בזה אפשר להעזר בר' יהונתן אייבשיץ ב"יערות דבש" (ב', ח'): "בזאת יוודע. אם המחולקים ובעלי ריבות - זולת הדבר שחלקו בו ומנגדים זה לזה - הם אוהבים גמורים בלב ונפש, זהו אות שמחלוקתם לשם שמים, אבל אם אויבים ונוטרים שנאה זה לזה על ידי מחלוקת, זהו שלא לשם שמים, והתייצב השטן בתוכם וכו'".

כלומר, שאם אנחנו רוצים שהמחלוקות בינינו יהיו 'לשם שמים' נשמור האחד על כבודו של השני וננהג באהבה אחווה ורעות ורק לגופם של דברים נתעמת עד לב השמיים.

למעשה, מן הסתם בדרך הטבע יש מי שמתאים לו 'אמונה תמימה' ויש מי שמתאים לו 'אמונה מוכחת'. לשמחת התמימים, כבר קדמוני חכמים באומרם שאמונה תמימה עדיפה. אלא שחכמים מחוכמים היו. כי מי שיכול להסתפק בתשובה כזאת, מן הסתם אינו מבחין בין 'אחד המונה' ל'אחד הסודר' 'אחד המבדל' וכו' ואמונתו התמימה שהשם אחדדד היא פסגת השגתו וברור שלא יִתָּבַע להאמין יותר מכפי יכולתו. אבל מי שאין לו אופציה להאמין 'אמונה תמימה' ומסוגל להבין הלכה ברמב"ם יסודי התורה, האם לא יתבע על כך שלא למד ולא הבין לעומק?? ולזה, מה גבול יש לחיוב שלו (וזו הרי מ"ע דאורייתא!)? לכן פשוט ומוסכם שאמונה תמימה עדיפה! עיין ותמצא נחת.

איני רוצה להזיק ליר"ש של איש אבל צריך לידע שיש אנשים שאנוסים לחשוב. כשהייתי נער ולמדתי שיש מ"ע להאמין בהשם מיד ניקרה השאלה במוחי: ממ"נ, אם אני מאמין שיש מְצַוֶּה, אז אני כבר מאמין ואם ח"ו איני מאמין, אז מה שייך לצוות שאאמין?? וכו. כנראה שיש גישות ושיטות אחרות ומי שלומד אחרת ממני אינו כויפער או שייגעץ או כל זילות אחרת.

איני בא לשנות אף אחד ושום דבר. אני רק משתף במחשבותי ומי שמוצא בזה הד למחשבותיו הוא, הרוויח. מי שבשבילו הדברים מיותרים/שגויים, מן הסתם  ירווה צמאונו במקו"א. וכי ייתכן שכולם יחשבו אותו דבר על כל נושא? יש חלק כלשהו בתורה או בחיים שאין בו דעות לכאן ולכאן?? הייתי שמח להחכים למה האפשרות שאלף שנים למדו במצוות תפילין דרך אחרת ממה שמבינים כיום, מאיימת כל כך על אנשים ומדוע נראה להם שעולמם עומד להיחרב?

שיתפתי כאן בשאלת אמת שמן הסתם מציקה לכל יודע המציאות, שקיפאון משתלט על רוב מוחלט הנתקפות והנתקפים ומה שייך לומר שאם לא צווחה בעיר, ש"מ שברצון הוא?? והותקפתי כאן כאילו עצם העלאת השאלה בעייתית. אז רק בשביל להניח-דעת-במקצת אציין לילקוט שמעוני (דברים כב רמז תתקלג)  "כי בשדה מצאה, יכול בעיר תהא חייבת, בשדה תהא פטורה? ת"ל צעקה, אם יש לה מושיעים, בין בעיר בין בשדה חייבת ואם אין לה מושיעים בין בעיר בין בשדה פטורה" כלומר שיש לנו מדרש שטוען שאין הדבר תלוי במיקום גיאוגרפי אלא בניתוח המציאות, האם היתה לה אפשרות מעשית להיוושע.

למעשה רוב הפוסקים לא הלכו בדרך זו והחלוקה (לפחות הלכאורית) נשארה תלויה בעיר או לא בעיר. כמדוני שפוסקי דורנו יודעים היטב שרוב מעשי האונס נעשים בחוג המשפחה (ובתוך העיר, כמובן), אבל לא מצאתי מי שניסה ליישב הדברים. אשמח אם למי מהקוראים יש פשט בזה.

 

חרדי בעולמו