מאת: חרדי בעולמו
לעומת הכותבים נגד בחורי הישיבות האלימים שהכו את המאבטחים בבנייני האומה, אבקש להודות להם מקרב לב.
לא שאני בא לדבר בשבחה של אלימות ולא שאני
גאה ש'מבני עמי בחרו באלימות', אלא שהזדמנויות כאלה - כשיש לך ביקורת נוקבת על
התנהגות אחיך-בשרך - הינן הזדמנות להבין את עצמך יותר טוב.
לרוב, אנחנו קובעים את התייחסותנו למאורעות, בהתאם לזווית הלא-רלוונטית-לנו ובכך מפספסים את מה שכן אפשר להרוויח ממה שראו עינינו או שמעו אוזנינו.
עד ש'חזרתי בתשובה' נהגתי, כמנהג רוב אנ"שינו, לראות את עצמנו בעיניים חיוביות. חשבתי שבכך אני מקיים 'עין טובה' וסלדתי מאלו שממהרים למתוח ביקורת ולמצוא רע בקהילותינו הקדושות. משהבנתי שגם אנחנו, כמו שאר ברואיו יתברך, עשויים בשר ודם ושגם אנחנו סובלים מחסרונות ובאגים אנושיים, למדתי לזהות בעצמי נקודות חולשה שקודם לכן, נסתרות היו מעיני.
אין בקהלנו מי שיצביע 'בעד אלימות'. באופן הצהרתי (גם לתוכנו פנימה) אנחנו מרגישים שאנחנו 'מעל' המדרגה של אלימות, גזל וכדו'. בתפיסה העצמית שלנו אנחנו גבוהים ונישאים מאוד על פני החברה החילונית שסובבת אותנו. העיתונות מטעם (גם זו הנחזית עצמאית) מטפחת מאוד את הרגשת המיוחדות והאיכות החריגה שלנו. ההבלטה של 'ראו מה בין בני לבין חמי', מצויה ורצויה בכל מדיה חרדית. למי שזה תומך בחיזוק טוּבוֹ, מה טוב.
גם לחסידות הנדל"ן. אני חייב הרבה הכרת הטוב. בזמנו (כשעוד היה שם תורה וסברתי שזו תורה וקדושה במקום אחד) שקלתי ברצינות להצטרף לקהל קודשם. בגלל 'שאצלם' לא רק שהכיסים מאחורה, אלא כל הנהגתם 'בקדושה'. לקח לי הרבה שנים להבין שלא מדובר בקדושה אלא בסוטים גמורים, גם בתחום 'הקדושה' וגם מכל דרכי היהדות. זו קבוצה מַטְעָה. לבושים שחורים ומעוטפים שחורים, נראים כחרדים ונוהגים מנהגי פרישות כאילו קדושים. בפועל, האגואיזם הקבוצתי שלהם (אדער גור, אדער גורנישט), דרכי הכפיה והאלימות שלהם, רחוקים מיהדות כמרחק הקוזקים מהיהדות.
בכלל לא נ"מ בעיני, מי התחיל ראשון והאם הריב התחיל בויכוח על מסיכה, עישון, קורונה, או כל גרסה אחרת. עצם העובדה שבחורי ישיבות יכולים להכות באגרוף רשע, סתירה היא בעיני ליהדות במהותה! לא על צעירי הצאן אני מלין, אלא על גדוילי ומאורי הדור שזה עשרות שנים שותפים ומלבים ריבים, קטטות ואלימות בגבעת הישיבה המעטירה. מריב גיסים מטופש, על כסף וכבוד נסחפו רבנן ותלמידהון לתהומות שמקולקלין שבהן לא נפלו. השותף לרשע מטופש זה - כולל מי ששולח בנו למולך הזה, וכל מי שלוקח חתן לביתו מבית מורדי השם הזה, שותף הוא למעשי האלימות בבנייני האומה.
רוב הרשע שאנחנו מכירים בעולם, אינו 'רשע'
במובן שאנחנו רגילים לחשוב. רשע מסוג ניפוץ עוללים עלי סלע, שמור לחלאות אדם
נאציים בודדים. היטלר ימ"ש לא פגע אישית בזבוב. הוא היה צמחוני בכלל (מי
מאיתנו הגיע למדרגה כזאת של הרגשת הסבל של בעלי חיים, עד כדי הימנעות מאכילתם??).
הרשע העיקרי שאנחנו פוגשים בעולם, הוא הרשע של האגואיזם. העדפת טובת עצמי (או
קהילתי) על פני טובת 'האחרים' ('אודער גורנישט'). היטלר הרג מיליוני אוקראיני בכך
שהשאיר אותם למות ברעב, כי את אוכלם היה צריך לחילותיו. היטלר לא פגע בזבוב, אם לא
שחשב על טובת עצמו/עמו. הוא חשב את היהודים, הצוענים, הסלאביים לפסולת אנושית
שההיסטוריה הטילה עליו לנקות.
לא ללמד זכות הרשע המרושע הזה באתי, רק לעורר שכשנתבונן נראה שכל הרשע שאנחנו מכירים (למעט סאדיזם של 'איוואן האיום' למיניהם) הינו בסה"כ העדפת האני על פני האחר. כמה אנחנו רחוקים - ומתרחקים - מהאגואיזם והעדפת העצמנו שלנו??
לא הגעתי למקומם של אותם שתקפו מאבטחים, ואין לי לדונם. רק לעצמי אני רואה שההתנגדות וההסתייגות מאלימות, כנראה אינה מספיק 'מבפנים'. לו היינו מתייחסים להכאה באגרוף רשע כאל אכילת חזיר, הרי מן הסתם לא היו פועלים כך.
מודה שעד לרגע שנוכחתי שתתכן מציאות שבחורי ישיבה יתקפו באלימות מאבטחים. לא מדובר ב'שמאלנים', ב'שונאים' ב'מחבלים' ב'פורשים' 'ממורמרים' או כדומה הגדרות המתירות דמים. מדובר באנשים שבסה"כ עובדים לפרנסתם בשמירה על הסדר והביטחון במבנה ציבורי. גם הכיסאות שהותקפו שם אינם חשודים על השתייכותם לפלג מתיר-דמם. לא הייתי מאמין שזו היכי תמצי אפשרית. לולי ראינו, לא האמנו.
אז באה המציאות ולמדה אותי לראות דברים כהוויתם. על כך אני חייב הכרת הטוב לאותם עלומים שלימדוני בינה. כרגע איני יודע עדיין מה זה בא ללמדני ואיך אני משתמש בזה לקידום עצמי, אבל לפחות הָרְאֵיתִי. עכשיו נותר לי להתבונן.
מכל מלמדי, השכלתי.
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.