בס"ד
בפרשתנו נאמר "וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה, כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלוקינו, ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה". בעל ספר 'הלקח והלבוב' מביא את דברי ה'חידושי הרי"מ' זיע"א, שאומר שבפסוק זה יש לימוד גדול בעבודת ה' בכלל ולימי השובבי"ם בפרט.
רבינו הקדוש כותב בשיחות הר"ן (סימנים מא- מה), שיש הבדל גדול בין עצבות ללב נשבר. עצבות גורמת לאדם להיות מיואש ולא נותנת לו תקווה וכוח להתקדם בעבודת ה', ואילו לב נשבר גורם לאדם געגועים ורצונות טובים לתקן את מעשיו ולהתקרב אל אביו שבשמים, וזה לשונו: "לב נשבר ועצבות אינו ענין אחד כלל. כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול. ועצבות שהוא מהטחול היא סטרא אחרא והקדוש ברוך הוא שונא אותה. אבל לב נשבר היא חביב לפני השם יתברך, כי לב נשבר יקר מאד מאד בעיניו יתברך".
הרב הקדוש 'בעל התניא' זיע"א כותב (פרק כו), שהשורש של העצבות הוא גאווה. אדם שאינו בעל גאווה, לא נכנס לעצבות ודיכאון מפני שיודע את מקומו. העצבות נובעת מגסות הרוח שאינו יודע את מקומו, ועל כן ירע לבבו שאינו במדריגת צדיק, כי לפי איך שהוא 'אוחז' מעצמו מציאות של 'ישות גבוהה', הוא לא מוכן לקבל שיש לו ניסיונות ונפילות, ולכן מתייאש ונופל לעצבות.
אם כל ענין העצבות הוא מצד מדת הגאווה, ממילא, אדם שיודע את מקומו באמת אינו נופל לעצבות, היות ויודע שעצם מציאותו - "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז,כ). כלומר, האדם אינו מושלם, עליו לקבל את המציאות שהקב"ה ברא אותו באופן שיש בתוכו גם נפש אלוקית וגם נפש בהמית, ויש מלחמה תמידית בין הטוב לרע, והאדם צריך להשלים עם כך שפעמים יש הצלחות ופעמים יש כשלונות.
היצר הרע אומן במלאכתו לפתות את האדם שלא יעבוד את ה' יתברך באומרו "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע" (בראשית ג, ה), ומפתה את האדם שלא די שצריך שיש בו ידיעה שהוא עובד את בוראו ועושה רצון אביו שבשמים, אלא מכניס באדם גאווה שהוא צריך להרגיש שפעל והצליח בעבודת ה', וממילא האדם נופל לשאול תחתית, כי אי אפשר לאדם תמיד להרגיש שהוא מצליח בעבודת ה', וגם, כשחס ושלום האדם נכשל באיסור, הוא מתייאש ונכנס לעצבות ודיכאון, מכיוון שאין מכבודו להמשיך בעבודת בוראו, כי הוא עובד את עצמו ואת ההצלחה האישית שלו.
'הלקח והלבוב' מביא בשם אביו בעל ה'אור גדליהו' זצ"ל, שבוודאי שאחר העבירה האדם צריך להיות במרירות ובלב נשבר, אבל לא בעצבות, והחילוק ביניהם כרחוק מזרח ממערב. עצבות פירושה - האדם הוא המרכז, הכל סביב ישות האדם. הוא מסתכל על עצמו איך שהוא נכשל, איך שאין לו הצלחה, איך שחשב שיהיה גדול בתורה והוא לא, ולכן נכנס לעצבות ונופל ממדרגתו.
אבל לב נשבר הכוונה היא, שהקב"ה הוא המרכז. האדם מבין שעל ידי מעשיו הרעים הוא גרם חורבן בכל העולמות, כפי שמרחיב בעל ה'נפש החיים' זיע"א, איזה חורבן מביא האדם על ידי עשיית עבירה בכל העולמות עד כסא הכבוד. שברון לב מביא את האדם להבנה שהוא צריך להמשיך ולעשות את שלו בעבודת ה', בלי חשבונות אישיים כגון: 'מה זה משתלם לי ומה זה יתן לי', אלא יעשה את שלו בכל מה שיכול, כמו שאמר מוהרא"ש זיע"א, שעובד ה' צריך לחקוק בדעתו 'אני לא יודע מהי ירידה ומהי עליה, אני רק רוצה ומושך את עצמי אליו יתברך, יהיה מה שיהיה'.
ואבן הבוחן לדעת מה ההבדל בין עצבות ללב נשבר הוא, מה עושה האדם לאחר העבירה, אם מתייאש ואינו קם לזמן קריאת שמע ותפילה וכו', הרי זהו סימן וראיה שהוא בעצבות, וכל עיקר כוונתו הוא ה'אני'. אבל, אם לאחר שחס ושלום עשה מה שעשה, הוא לא חושב על כבודו אלא על כבוד ה', אז הוא מרים את עצמו ועובד את ה' יתברך באופן חזק יותר, כדברי ה'תנא דבי אליהו', מיהו בעל תשובה, שאם היה רגיל לקרות דף אחד, מעכשיו יקרא שני דפים, שהאדם מתחזק בעבודתו, היות ויודע שצריך לתקן את מעשיו, הרי זו ראיה שהוא בלב נשבר שמקרב את האדם לשוב אליו יתברך ביתר שאת ויתר עוז.
וזה פירוש הפסוק "ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה'"- הרבה פעמים אדם עובד את ה' ולא יודע מה הוא פועל, כי הוא אינו יכול לדעת מה הערך של לימוד התורה וקיום המצוות שלו למעלה. "עד בואנו שמה"- עד אשר יגיע לעולם האמת, שם יראו לו את חשבון מעשיו, ושם ידע מה היה ערך עבודת ה' שלו כאן בזה העולם ושכרו. כמו שפירש רבי נתן מברסלב זיע"א את הפסוק (איוב ג, יט) "קטון וגדול שם הוא", שרק שם, בעולם האמת, יודעים מי קטן ומי גדול. רק בעולם החשבון, יהיה אפשר לדעת מה פעל האדם בעולם הזה.
"וגם מקננו ילך עמנו לא תישאר פרסה, כי ממנו נקח לעבוד ה' אלוקינו" - 'ממנו' הכוונה מהבהמות נלמד הוראה איך לעבוד את ה', כדברי הגמרא (עבודה זרה ה, ע"ב), "תנא דבי אליהו, לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה, כשור לעול וכחמור למשאוי".
השור כשחורש, אינו חוזר לאחוריו לבדוק האם חרש כמו שצריך והאם צריך לחזור ולחרוש עוד פעם, אלא ממשיך וחורש ועושה את עבודתו. הלימוד מזה לאדם, שכך הוא צריך לקבל עליו עול מלכות שמים בביטול גמור, לעבוד את ה' בלי לבדוק ולחקור האם הגיע לאיזו תוצאה ולאיזו מעלה ושהוא כבר צדיק ובעל מדריגה וכו', אלא עליו לעשות את שלו, לעבוד את ה' לשם עבודת ה' בלי שום תכלית עצמי ובלי לצפות להרגשה של הצלחה והישג.
רבי נתן בליקוטי הלכות (פסח ה'), כותב חיזוק עצום ששייך גם לימי השובבי"ם. כשאדם רוצה ובא בימים אלו לתקן את מה שקלקל בענייני קדושה, היצר הרע מונע את האדם מלהתקדם בגלל פגמי העבר, ומוכיח לו שאין טעם שיחזור בתשובה, בגלל הדברים הלא טובים שעשה, ושכבר לא ייצא ממנו שום דבר טוב. יש לנו ללמוד מאדם הראשון שעל אף שבמשך מאה ושלושים שנה בזמן שפרש מאשתו, באו עליו רוחות וחיממו אותו לעבירה, אף אל פי כן, הוא לא הסתכל על הצלחת עצמו ולא התייאש, אלא המשיך קדימה בעבודת בוראו, ורק בזכות זה זכה למה שזכה, וזה לשונו:
וּכְמוֹ שֶׁעָבַר עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה שֶׁרָצָה לָשׁוּב, וְדַיְקָא בְּכָל אֵלּוּ הַקּ"ל שָׁנָה בָּאוּ רוּחוֹת וְכוּ' וְחִמְּמוּ אוֹתוֹ וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וּבְוַדַּאי נֶחְלְשָׁה דַּעְתּוֹ מְאֹד מְאֹד בְּכָל פַּעַם, כִּי כְּבָר הָיָה לוֹ יֵצֶר הָרָע גָּדוֹל, אֲבָל הוּא הִתְגַּבֵּר כְּנֶגְדּוֹ בְּכָל עֵת, וְלֹא הִנִּיחַ דַּרְכֵי תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁעָסַק בָּהֶם בְּכָל הַקּ"ל שָׁנָה, עַד שֶׁזָּכָה בְּסוֹף הַקּ"ל שָׁנָה לְהוֹלִיד בִּדְמוּתוֹ בְּצַלְמוֹ אֶת שֵׁת שֶׁמִּמֶּנּוּ הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם, וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ הָאָבוֹת וּמֹשֶׁה וּמָשִׁיחַ. כִּי עַל יְדֵי הִתְחַזְּקוּתוֹ וְהִתְגַּבְּרוּתוֹ לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל הַיְרִידוֹת וְהַנְּפִילוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלָיו, זָכָה שֶׁנִּפְטַר בְּשֵׁם טוֹב. כִּי זֶה עִקַּר הַנִּסָּיוֹן שֶׁל הָאָדָם, שֶׁיִּתְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּכָל הַיְרִידוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁתָּמִיד בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת יַתְחִיל מֵחָדָשׁ".
שנזכה! שבת שלום!
יוסי יזדי - ייעוץ ואימון אישי. 054-5899646
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.