חלק א :
״ויאמינו בהשם ובמשה עבדו״ (שמות יד כב) הקשו רבותינו הקדושים, איזה נס היה גדול יותר, נס יציאת מצרים או נס של קריעת ים סוף. בנס יציאת בני ישראל ממצרים, ״ויאמן העם״ (שמות ד לא), ובקריעת ים סוף נאמר ״ויאמינו בהשם ובמשה עבדו״.
וקשה, איזה אמונה יותר חזקה, זו במצרים או זו בים סוף.
ומתרצים רבותינו דנס של קריעת ים סוף גדול מנס יציאת בני ישראל ממצרים. דביציאת בני ישראל כתוב שבני ישראל האמינו בהשם, ובקריעת ים סוף ״ויאמינו בהשם ובמשה עבדו״. פה התחילה האמונה החזקה בחכמי ישראל.
והנה הקב״ה רצה שהאמונה בקריעת ים סוף, תתחזק לאמונת חכמים. וכך התורה אומרת ״ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו״ (שמות יד טז) ודרשו רבותינו, שכאן מבקש הקב״ה ממשה שלא ישתמש במטה, כפי שהשתמש בעשר המכות. אלא, ״הרם את מטך״, אל תשתמש בו, ורק ״נטה את ידך״, היד לבד בלי המטה.
שהקב״ה רצה פה לגלות גדולת הצדיק. דבארץ מצרים התגלה כבוד השם, איך שולט בעליונים ובתחתונים והוא משדד מערכות בראשית, והכל נעשה על ידי המטה ונקרא מטה השם.
אבל בקריעת ים סוף רצה הקב״ה להודיע לבני ישראל קדושתו וכוחו של הצדיק, ולכן חוזר שוב על האמונה ומודיע ומלמד אותנו, שלהגיע לתחלית ולמעלה הגבוהה והחזקה של האמונה, אי אפשר להגיע רק על ידי התקשרות לצדיק. ולכן חזר ואמר בקריעת ים סוף ״ויאמינו בהשם ובמשה עבדו״.
וצריך האדם לדעת, שאמונה יש לה שלבים. וכמה שאדם מטהר את עצמו מגיע לעומק האמיתי של האמונה. וכל אדם הכח שלו בגבול עבודת השם שלו באמונה. ואם אדם לא מתדבק ונהיה חלק מצדיק שסבל ועבר ייסורים והאמין בהקב״ה והגיע לעומק עמוק באמונה, האדם נשאר במקום רחוק בדרגתו באמונה.
ופה התורה מלמדת אותנו איך הדרך הנכונה להגיע לאמונה אמיתית, ״ויאמינו בהשם״. איך הגיעו לתכלית העמוקה של ״ויאמינו בהשם״, על ידי משה עבדו. שמשה רבנו היה הצינור להגיע לשורש הגבוה ביותר, ושבני ישראל יגיעו לאמונה האמיתית.
הנה כולנו מאמינים בני מאמינים, אבל האמונה היא עמוקה מאוד. וכבר משלו ודרשו רבותינו על סוגי האמונה והביאו דוגמאות של הבדל באמונה. הנה בתו של רבי חנניה בן דוסא, היתה צדקת גדולה ובעלת מעלות נשגבות ועניות היתה מנת חלקם. כדברי הגמרא, כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני, דיו בקב של חרובין.
והנה הגיע יום שישי, כל יושבי העיר היו מכינים לחם לכבוד שבת. ביתו של רבי חנינא התביישה שהתנור שלהם לא דולק, הלכה והדליקה סתם את התנור, שיחשבו שגם היא כמו כל בני העיר מכינה לחם לשבת קודש.
באחד מימי השישי היה ויכוח עם השכנה, שצעקה ואמרה את עניה ואין כלום בתנור, רק עצים, כי אין לך כסף לקמח.
בתו של רבי חנינא בן דוסא עמדה ואמרה, לא יש קמח. בקשה השכנה, בואי נכנס ונראה. נכנסו לבית, בתו של רבי חנינא פחדה שתתבייש שאין קמח, הלכה לחדר והשכנה נכנסה למטבח. והנה נס, נוצר קמח מן השמים ולחם היה בתנור.
הנה מעלה עצומה, נס מעל הטבע. אבל רבנו ה״בן איש חי״ זצוק״ל, רואה בסיפור הזה פגם באמונה, בזה שהלכה לחדר. ואומר, אם האמונה היתה מושלמת, היתה צריכה ללכת איתה לתנור ו״הבוטח בהשם חסד יסובבנו״. וזה שפחדה להתמודד עם השכנה פנים אל פנים והלכה לחדר, אם לא יהיה נס, זה פגם.
ורבנו ה״בן איש חי״ מביא מעשה, מה זה אמונה שלמה. ומספר בזמן רבי משה גלנטי זצוק״ל היתה שנת בצורת ולא ירדו גשמים. והמלך נתן זמן לכל היהודים, אם עד תאריך פלוני לא ירד גשם, כל היהודים יצטרכו לעזוב את ירושלים וכל רכושם יהיה הפקר לתושבי ירושלים הלא יהודים.
רבי משה גלנטי קבע עם כל בני הקהל הקדוש, להתאסף בבית הכנסת ביום מסוים וכולם לבוא לבושים במעילים ובכלי גשם ובלבוש החם ביותר, ביום מסוים ובשעה מסוימת.
לאחר שהתאספו כולם, הרב גלנטי ביקש מכולם הם ובניהם ונשיהם וכל אשר להם, לבושים לבוש של גשם, כולם הולכים לקבר שמעון הצדיק, וכך יצאו קהילה שלמה.
שוטר שהיה עומד שם וראה פתאום מאות אנשים הולכים יחד, עצר אותם ושאל את רבי משה גלנטי, לאן כולם הולכים אסופים ועוד עם בגדי חורף, והרי חם מאוד מאוד והשמש חזקה. ענה לו רבי משה, הולכים להתפלל בשמעון הצדיק ובטוחים שירד גשם ולכן לבושים כך.
השוטר צחק ונתן סטירה בפניו של קדוש ישראל, הרב גלנטי.
אבל הרב גלנטי בשלו, הלכו התפללו ולא יצאו מציון שמעון הצדיק עד שגשמים עזים ירדו והיו חייבים את הבגדים של הגשם.
ואומר רבנו ה״בן איש חי״ זו דרגה של אמונה חזקה ומעולה.
והנה לדרגות כאלו, רק קדושי עליון מגיעים ואנשים קטנים לא יכולים להגיע לשורש ולעומק הזה של האמונה. ולכן על ידי התחברות לצדיק, הצדיק מביא את האדם למדרגות העצומות של האמונה. וזה היה בים סוף שמשם בני ישראל הלכו והגיעו לכל הדרגות על ידי אמונה בצדיקים.
וזוכרים אנו דבר עמוק בנפשנו, בשבעה של מור זקני הגדול בבא סאלי זצוק״ל, היה רעש גדול בכל ארץ ישראל ובעולם על מעלותיו הרמות של בבא סאלי. כולם סיפרו על הכח והזכות, שהיו באים חולים לברכה והיה מברך על המים והיו רואים ישועות, עקרות נפקדו ודברים מעל הטבע.
ואז זוכרים אנו בא עיתונאי
ששמו י.ל ושאל, אם כוחו כל כך גדול ופועל ישועות בימים, מדוע לא יברך את הצינור של המוביל הארצי של המים וכל עם ישראל יהיה להם מים קדושים, מים מבורכים.
אנחנו זוכרים את הפנים שלו בלעג, אבל שאלה זו הלכה איתנו שנים.
והנה הצדיקים הגיעו לדרגה עצומה בעבודת השם שלהם והגיעו למקום עצום בדרגת האמונה. ובכדי לפעול ישועות, צריכים להגיע לאמונה גבוהה. וכאשר מתבטלים לצדיק ביטול גמור, הצדיק מביא את האדם למקומות שהוא נמצא באמונה, ומקצר לו את הדרך וכך פועל ישועה. ואצל בבא סאלי, כאשר באו אנשים עם צרות ובעיות והיה להם ביטול לצדיק והלכו עם הצדיק באמונה שלמה, הצדיק היה מביא אותם למקום הגבוה ביותר שהוא הגיע לשם. והמים מסמנים על חסד ״על ימים יסדה״ ולהמשכיות, ולכן היו מושחים את מלכי ישראל על המעיין.
אם כן, לברך צינור מוביל ארצי לא עוזר לישועה, אבל ללכת לצדיק ולהתבטל ולינוק ולקחת כוחות ושהצדיק ירים את האדם מהמקום שנמצא לעולמות אחרים, זה כן הברכה על המים. והתמימות מוסיפה הרבה על האדם, ולכן ישראל קדושים היו נותנים פדיון לצדיק, להשתתף עם הצדיק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.