מעדני הפרשה יתרו מאת ישראל אהרן קלצקין‎

ערש"ק פרשת יתרו תשע"ו

מוגש לפניכם הגליון העשירי של 'מעדני הפרשה' ב"ה הגענו ל'מנין' כה יתן ה' וכה יוסיף להגדיל תורה ולהאדירה.

לא שיערתי את גודל העול כאשר החלטתי לקפוץ לזה ולהתחיל לכתוב קמעה קמעה את הכתבים שכבר מחכים שנים לראות אור, וכל שבוע מחדש, לשבת שעות ולנבור בכתבים ובהקלטות, אמנם אמרתי לעצמי, למה אחכה עד שבניי אחרי ידפיסו את חידושי? למה לא אעשה אנוכי לביתי?
והמתחיל במצוה אומרים לו גמור, וממשיכים.

עיקר ההתלבטות היא מה לא להכניס, ומכיוון שהקוראים שולחים פידבקים זה נותן לי אינדיקציה מה הציבור אוהב.

אינני דרשן ומגיד ומי אני שאטיף דברי מוסר ואינני דעות זאגער. אבל בתוך עמי אנכי יושב ושומע את המקוה נייעס וגם לי דעות משלי בפרט לאחר הרבה ניסיון שצברתי בחיי וחויתי בעצמותי והמבין יבין

אכתוב בזה ווארט שנתחדש לי תוך כדי סיום הקלדת הגליון וכבר לא נותר לי מקום בגליון. ואולי  טוב שכך, כי עדיף שייכתב כאן שזה פחות רישמי מאשר על הגליון.

מיד אחר מתן תורה בסיום פרשת יתרו ישנה פרשה של מצות בניית מזבח אדמה או מזבח אבנים וכו' ויש להתבונן למה דוקא זה הדבר הראשון שנחוץ לצוות מיד אחר מתן תורה?

ונראה לי לפרש בדרך דרוש, כי יש כאן הוראות בהנהגה הן למנהיגים והן למלמדים ומחנכים וכו'

וכך כתבה תורה:
'לא תעשון איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב'
פירוש אל תערבב חול וקודש, לא כל קוועטש זה אידישקייט וכאשר החלטת ללחום מאבק נגד ביזנעס מסוים או מטרה מסוימת אל תצעק גיוואלד 'מי לה' אלי' ו'רבם דקרו' ועוד כל מיני קנים שדופים. אלא תקרא לילד בשמו 'תחרות' קומפטישן בלע"ז.

וגם כאשר החלטת שחייב אתה ללחום, או כאשר מחנך חייב להכות את התלמיד כקרבן על המזבח, עדיין 'מזבח אדמה תעשה לי' ולא 'מזבח אבנים' כאותו סיקריק שעומד בשבת מוכן עם אבנים בידו ומצפה לרכב שכבר יגאל אותו מציפיותיו ויזכה להעלותו על 'מזבח אבנים' שלו.

וסיפר החכם הקדמון: 'מעשה במלך שכעס על בנו ונשבע לסקלו באבן גדולה שבחצירו, ויהי כשך חמת המלך זכר את שבועתו ויצטער מאוד, הציע לו יועצו החכם כי יפורר את האבן הדק היטב עד אשר דק לעפר ויזרוק על בנו ויצילהו בכך', והוא שאמרנו שהמזבח אבנים צריך להפוך למזבח אדמה.
ומעשה באדמו"ר ה'פני מנחם' מגור שבאו לספר לו על פארצייטישער מלמד ניצול שואה, שמכה התלמידים במקל חובטים מכות אכזריות, קרא לו הרבי ואמר לו כי יידישע קינדער צריך להכות עם היד ולא עם מקל, ואח"כ הסביר הרבי למקורביו כי המלמד צריך שירגיש גם הוא את המכה ואז כשידו יכאב לו גם, יחוס וירחם קצת על המוכה.

וממשיך הפסוק:
'ואם מזבח אבנים תעשה לך' הרי שתדע ש'לא תבנה אתהן גזית' היינו, מכזאת הנהגה לא יצמחו לך בנים ת"ח היושבים בלשכת ה'גזית'.

'ולא תעלה במעלות על מזבחי', אל תנסה להתעלות מ'הקרבנות' שאתה מעלה, כי העונש יהיה, 'אשר לא תגלה ערותך עליו' כי בשמים יבדקו אם אתה מושלם, והמחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי, וה' יודע נסתרות ויודע בדיוק רב, מי מתכוון לש"ש ומיהו בלופער נבזה העושה בסתר מעשי זמרי, ומבקש בגלוי שכר כפנחס.
(ומי שרוצה ראיה לדברינו אינו צריך רק לצאת ולבדוק את הפירות וה'תכשיטים' שצמחו צאצאי הסיקריקים, והמפורסמות אינן צריכות ראיה)

מסר זה אכן חשוב מיד אחר מתן תורה, כי זה עיקר העיקרים, בחינוך ובהנהגה.

האט מיר א לעכטיגן שבת

ישראל אהרן קלצקין