בראשית דבריי אומר שאני חס וחלילה לא מכליל את הציבור החרדי כולו והציבור הזה חשוב לי מאין כמותו ולפיכך חושב שצריך לעיתים לבקר אותו בכדי לנסות אולי לתקן את המעוות. אולי.
קל לדבר על "ההתפרקות של הציבור החרדי" במונחים של "הנה החוזרים בשאלה שעזבו את הדת". מאוד קל לעשות על זה אייטם ולהראות איך ההתפרקות היא מוחשית. היו חרדים. לבשו שחור לבן, למדו כל היום תורה והנה היום הם עם ג'ינס ומחללים שבת. כל עיתונאי יודע שהעורך שלו יהיה מבסוט מכתבה כזאת וזה בסדר. ככה עובדת תקשורת.
אבל, בואו נעזוב לרגע את החוזרים בשאלה. אמנם זה נושא משמעותי וחשוב, אבל אני רוצה שנתייחס להמון.
כן, כן. ההמון. ואתחיל עם הסיפור שלי. אני רוצה לדבר על השיעור שלי בישיבה הגדולה. היינו כ 30 בחורים ומתוכם כעשרה עזבו את הישיבה עוד לפני שהתחתנו. זה כשלעצמו נתון משמעותי. שליש מהבחורים עזבו את המסלול הרגיל: חתונה-כולל-ילדים. כל אחד עזב לדרכו. אחד באקדמיה, השני יצא לעבוד והשלישי עדיין מחפש את עצמו. סביר.
20 הבחורים שנשארו, מתוכם אני יודע בוודאות כאלה שפשוט נשארו רק מהפחד של "מה יגידו". איך הם יסתדרו בשידוכים ושידוכים זאת התשובה של כולם - תתחתן ואז נדבר. קודם תתחתן.
הנתונים האלו קיימים ב 5 שנים האחרונות בחלק גדול מהישיבות. שלא לדבר על אלה שנשרו עוד לפני ונקראים "נוער נושר", למרות שהם לב טהור ולנשור זאת המילה הגסה ביותר עבורם.
ואולם, אם חשבתם שכאן אלו הנתונים המשמעותיים, בואו נדבר על הפיל הגדול בחדר - הרוח. האמונה. היהדות והתורה בחיי היום יום שלהם. התפילה במניין.
חלק גדול מאותם צעירים שהזכרתי, זה פשוט כמעט ולא קיים אצלם. במקרה הטוב הם פוגשים את הבית כנסת בשבת במעריב בשביל לדבר עם החבר'ה ובמקרה הרע גם את זה לא.
3 תפילות במניין, חיבור ליהדות וחיי התורה, קשה למצוא אצלם. בודדים. מי שמתפלל 3 תפילות במניין ויש לו חברותא לחצי שעה ביום הוא הצדיק שבחבורה. נדמה לרגע כי אנשים נמצאים בסירה הזאת ונראים כלפי חוץ חרדים, אבל בפנים, אוי בפנים הרבה רקוב. ו
חברים, העסק רקוב לא בגללם. אותם אני ממש לא מאשים. אלא את המערכת. החינוך. זאת שבמקום מסוים מחנכת לשיטחיות. רדידות. תעשה את מה שכולם עושים ותשתוק. אל תשאל יותר מדי שאלות. תלמד תורה כל היום, החילונים האלה רשעים ארורים ואל תסתכל על הרחוב הריק. זה נכון לומר שמה שיש בחוץ לא נראה ורוד במיוחד, אבל כשאתה מסביר. מעמיק. לא מכניס הכל לתבנית של "הם ואנחנו". אנחנו נגביה את החומה ונשאיר את כולם כפי שהם, כי ככה זה.
כשאני העלתי בפני הרבנים בישיבה שאלות קצת עמוקות יותר על הדרך שמנחילים לנו בציבור, שכולם צריכים ללכת באותו קו למרות שהם יודעים בוודאות שזה לא מתאים לכולם, פשוט לא נתנו לשאלות האלו לעלות. מדחיקים. הרי אנחנו אלופים בלהדחיק. יופי, עכשיו תחזור לסדר ב', מעריב, ותלך לישון. מחר הכל בסדר.
וזה כואב לי כ"כ. הפשטות והרדידות הזאת משליכה על כל הצעירים שלנו. אלה שהמסגרת הרגילה לא מתאימה להם ופשוט נופלים לבור שבינם לבין היהדות כמעט ואין קשר.
הם רק נפגשים בשבת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.