כשהתחלתי לעבוד
עם קירות בלוקים, חשבתי שפטיש שני קילו יעשה את העבודה הכי מהר. אחר כך ירדתי
לקילו ואחר כך לשמונה מאות גרם. והגעתי למצב שבמכה אחת אני חודר לכל בלוק עם טיח.
הגולגולת
האנושית חלשה יותר מבלוק חזק עם טיח. ומי שמיומן מאוד עם פטיש ויש לו גם ניסיון
בשיטות לחימה, ערבי או שניים עם סכינים למשל, חשובים כמתים כשרק יצאו לדרך.
ולהבדיל, מצאתי
את עצמי פעם מול אדמו"ר ושלושים מחסידיו, לאחר עבודה מפרכת פיזית ונפשית
בביתו, ואמרתי לו שכשאני בא לאדמו"ר אני מצפה לתוספת נשמה. ועכשיו, הנשמה שלי
נעלמה וברחה ממני כבר לפני כמה שעות, ואני לא יודע מה יהיה ואם תחזור אלי בכלל.
האדמו"ר
היה נבוך והחסידים זועמים, אבל עם השמונה מאות גרם ביד, והחוסן והגודל הפיזיים,
והניסיון של אלפי בלוקים מנופצים, ושנים של עבודה באתרי בניה בשנות האינתיפאדה,
לפעמים לבד, בתוך ים ערבי עוין, שלא מעז להתקרב ל-ד אמותי, גם החסידים לא זעו ולא
נעו.
ולהבדיל, בביתו
של הרבי, בחודש ובשנה שלאחר פטירת הרבנית, כשהרבי התפלל בבית ובאתי אליו למניין,
ואני חזיר חצוף בתשובה, שהשם נתן לו בטן רגישה למתחזים, שבא לחפש מגרעות וחולשות
אצל הרבי, כמו שראיתי אצל "גדולים" רבים אחרים. והרבי, בביתו שלו, עשירי
במניין, עשירי במניין. פשוט עוד יהודי "פשוט" עשירי במניין. שום הרגשת
ישות וחשיבות עצמית, אפילו לא מתנהג כמו בעל הבית. מסיים את התפילה ועולה
למעלה.
ועדיין, פעם
בחלומי, ראיתי פנים כל כך יפות ומאירות, שגם הרבי, זכר צדיק וקדוש לברכה, וגם
תמונות של גדולי הדורות הקודמים, נדמים לעומתו כקופים בפני אדם.
אתה מדבר על
החרדיות, כמטרה ותכלית שצריך לשאוף אליהם. צילומים בני מאה שנה של אדמורי"ם
ומשפחותיהם, במיוחד צילומים של אדמורי"ם היוצאים לנופש, ואשת האדמו"ר
מקושטת כצו האופנה, בגדים צמודים ולא ארוכים במיוחד, חגורה על המותן וצורת האגן
למשיסת עיני הגוי וחביבה בהמתן של ישראל וכו'. זוועה בת מאה. ואם כך בפרהסיה, מה
בחדרי "חרדים".
ואחרי זה השם
רצח כמעט את כולנו. ממש אין עליו שום קושיה. הפלא האמיתי הוא איך השם מאריך לנו
אפו, למרות הזוועה המשתוללת בראש חוצות, והגזל והפריצות עליה נאמר, בית וועד יהיה
לזנות. באור שמח אמרו לי בשנת 1980 שהכוונה לכנסת המינים. ואני החזיר בתשובה
המומחה לערוות הארץ אומר לך, הכוונה לבתי גדולי הדור. כי כנסת המינים זה לא בית
וועד. זה בית זונות לכתחילה.
וכאן אולי יהיה
לך יותר קשה, אבל מעטות היהודיות בדור הזה הלבושות בצניעות. המעיל החסידי הארוך
מיועד להסתיר את אזור החלציים של הגבר ולעמעם את קווי הגוף. כך ויותר, אמורות
היהודיות להתלבש. מבלי שתראה צורת האגן או החזה או הרגל, ואולי גם לא הצוואר. ומה
שיוצאים היום נגד לובשות השאל, הבנתי שלפני שבעים שמונים שנה ירושלמיות רבות נהגו
לעטות שאל על הגוף. שלא לדבר על הפאה הנוכרית. ובאמת עדיף לא לדבר על זה אפילו,
מרוב הפלצות.
מכל מקום, אתה
היחיד היוצא בפרהסיה ובכזה אומץ נגד עוולות ועיוותים וזוועות שבעולם החרדי. והמצב
נורא, נוראות. ויכול לגרום להתרבות היאוש והתסכול ולהבריח את מעט הצאן שעדיין רובץ
במקומו.
אז אולי כדאי
שתשנה מעט מדפוס כתיבתך. בסיום כל מאמר ביקורת, הגורם לרצות להוציא מן הקבר את
הרשעים שכתבת עליהם, לדוק את עצמותיהם ולפזרם ברוח, בחינת "כִּי אֵין בְּפִיהוּ
נְכוֹנָה קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרוֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן", אולי
כדאי שתכתוב כמה מילות נחמה ואהבת חינם. כי שנאת חינם יש לנו בשפע, דורות רבים,
ואתה רק מרבה ומעצים את הביקורת והשנאה.
אז למרות שאתה
רואה את תפקידך כמוכיח בשער וכחושף שחיתויות, היה כדאי אולי שתתעלה על עצמך ותעשה
הרגל לעצמך לסיים בכמה מילות שלום ונחמה. ממש כדאי. ואת זה אני אומר לך כיהודי
תקיף, בעל מזג חם יגידו אחרים, שניפץ כמה וכמה עצמות וגולגלות והדברים ידועים
וכתובים בספרי דברי הימים של הרישום הפלילי בכמה וכמה מדינות ויבשות.
אנחנו עוד מעט
קט שוכני עפר ומה נגיד ביום פקודה, ואין כמו להרבות שלום בישראל, הגם שלהרבות
מחלוקת הרבה יותר כף וצודק. אז כמאמרם: אל תהיה צודק, תהיה חכם. ודי לן.
כל טוב,
ניצן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.